מה תפקיד המשטרה במדינה דמוקרטית? אותו תפקיד שהיא ממלאת בכל צורת משטר, דמוקרטית או סמכותנית, מלוכנית או טוטליטרית: לאכוף את הסדר. את הסדר, לא את החוק. החוק הוא עניין לעורכי דין, לשופטים, לאקדמאים וכמובן למחוקקים – לא לשוטרים – ולרוב, הוא בכל מקרה נכתב במטרה לשמר את הסדר הקיים. במקום לשאול מה תפקיד המשטרה, עדיף לשאול מהו הסדר שהמשטרה אוכפת.

את האמת הפשוטה הזאת, שהמשטרה אמונה על הסדר ולא על החוק, איתמר בן גביר מבין מצוין. במערב הפרוע של הגדה המערבית, שממנו הוא מגיע, אולי אין חוק, אבל בהחלט יש סדר: יהודים למעלה, ערבים למטה. מתנחלים למעלה, חיילים למטה. אדמה למעלה, אדם למטה. פשוט וברור, וכל השחקנים ממלאים את תפקידם נאמנה. כאשר פלסטינים ועוזריהם השמאלנים מנסים להפר את הסדר הזה, הוא נאכף בידי המשטרה, אם היא נוכחת; בידי הצבא, שנוכחותו מקנה למשטרה סמכות; או בידי המתנחלים עצמם, אדוני הארץ. לכן כל הפגנה של פלסטינים בשטחים היא, מעצם הגדרתה, הפרת סדר, וכל פעולה של פעילי זכויות אדם היא בגדר הפרעה לצה"ל. במרחב כזה, החוק רלוונטי רק כל עוד הוא משרת את הסדר, וביתר הזמן הוא, כדברי נתניהו, "פשוט לא מעניין אותנו".

עם התפיסה הברורה הזאת בן גביר הגיע למשרד לביטחון פנים והתחיל לעבוד. הוא הכתיב באופן בהיר וחד-משמעי מהו הסדר שיש לאכוף, והמשטרה פשוט מילאה את תפקידה. ההתפלצות הקולקטיבית שלנו מהאופן שבו המשטרה מפרה באופן שיטתי את החוק ואת הנהלים שלה עצמה מעידים על הרבה תום ורצון טוב, ועל מעט מאוד חיבור למציאות. "למה המשטרה מדכאת את האזרחים תוך הפרה בוטה של החוק?" תוהים אפילו אנשי ציבור רציניים כמו גלעד קריב ונעמה לזימי, בלי להבין עד הסוף את האופן שבו כוח פועל ומופעל. לעומתם, בן גביר מכיר את הדינמיקה הזאת מקרוב ויודע לנצל אותה בהתאם.

האמת היא שאף אחד לא יכול לאלץ את המשטרה לציית לחוקים או לנהלים. גם בזמנים שבהם גופים כמו מח"ש או הייעוץ המשפטי מתפקדים כהלכה, הם פועלים לאט ובזהירות. הם בנויים להתמודד עם מקרים בודדים וחריגים, לא עם מגמות רוחביות של התעלמות מהחוק, ובוודאי לא עם מערכת שלמה שפועלת כך. השוטר והקצין בשטח, בחדר החקירות או בחפ"ק לא מחזיקים בראשם את כל ספר החוקים של מדינת ישראל, ואפילו לא את חוברת הנהלים של המשטרה. לנגד עיניהם הם רואים – ומסוגלים לראות –רק את הסדר המארגן שתפקידם לאכוף: יהודים למעלה, ערבים למטה. השלטון ותומכיו למעלה, נתיניו ומתנגדיו למטה.

רבות דובר על "רוח המפקד" שמנשבת בשורות המשטרה, ובצדק. המחשבה על עקירתה לא יכולה להסתכם בדרישה מהמשטרה לציית לחוק או בתביעה ממח"ש לפעול נגד שוטרים שמשתמשים לרעה בכוחם. כל ניסיון לתקן את המשטרה יחייב מאבק לשינוי הסדר הקיים. הסדר הזה לא יכול להיות פורמלי בלבד, מז׳אנר "שלטון החוק" או "מינהל תקין", אלא חייב להתבסס על תפיסת עולם סדורה, על עקרונות מארגנים פשוטים וברורים. השאלה הרלוונטית בהקשר הזה היא: כאשר השליט מביט במתנגדיו, מה הוא רואה? כאשר שוטר עומד מול מפגינה או מול חבר בקבוצה מוחלשת, מה הוא רואה? איום, הפרת סדר, נתינים סוררים? או אזרחים?

עריכה: שני פייס