ביום שלישי שעבר, עיתונאי CBS אד או'קיף שאל את ג'ון קירבי, יועץ ביטחון לאומי בבית הלבן, האם המבצע של ישראל ברפיח חוצה את הקווים האדומים שהציב ממשל ביידן לפעולה הישראלית. קירבי הבהיר שהקו האדום של ביידן הוא "מבצע משמעותי" ברפיח. קשה להבין באיזה מובן המבצע הישראלי המתגלגל בשבועות האחרונים - לאט, אמנם, אבל בלי סימנים של עצירה - איננו משמעותי. ההתפתלויות של קירבי, שקרא לשאלות ההמשך של או'קיף בנושא הרג החפים מפשע ברפיח "מעליבות", משקפות את ההתפתלות המתמשכת של הבית הלבן לאור הפעולות ההרסניות של ישראל בעזה. הבית הלבן מתקשה באופן מיוחד מול שאלת "הקו האדום" של הממשל האמריקאי - פעולות ישראליות שאם יינקטו, ייגרמו להפסקת התמיכה של ממשלת ארצות הברית במאמץ המלחמה הישראלי.

גם השיח הציבורי בישראל, בתיווך התקשורת שלנו, עסוק מאוד בקווים האדומים של ממשל ביידן. מאז תחילת המבצע הצבאי בעזה, התקשורת הישראלית גדושה בדיווחים על התקרבות ישראל לחציית אותם קווים אדומים, ולפיצוץ המסתמן בין ישראל לבעלת בריתה בעקבות זאת. החשש משחיקת התמיכה האמריקאית בישראל הוא אחד הטיעונים המרכזיים הנשמעים בתקשורת בעד חתימה על עסקת חטופים ועצירה או צמצום של המלחמה. אכן, התלות הישראלית בתמיכה האמריקאית, מבחינת חימוש ודיפלומטיה, היא כמעט מוחלטת. לכן שאלת הגבולות של תמיכה זו היא קריטית עבור מי שמעוניין להבין את ההיתכנות של הפסקת אש ושיבת החטופים. אך התמשכות המלחמה חרף חודשים ארוכים של דיווחים על התקרבות ישראל לחציית הקו האדום האמריקאי, מעלה את השאלה - האם לממשל ביידן יש קווים אדומים כלשהם עבור ישראל? התשובה לשאלה זו אינה פשוטה כלל.

הדיווחים השונים לאורך חודשי המלחמה לא מותירים מקום לספק בנוגע למחלוקות חריפות המתקיימות בין הבית הלבן לממשלת ישראל. ניכר כי ממשלת ביידן מעוניינת בסיום המלחמה הרבה יותר מהממשלה הישראלית, ומוסיפה ליזום עסקאות שיביאו לתוצאה זו. עם זאת, קשה להכחיש שההצגה הפומבית של מחלוקת בין הממשל הישראלי לאמריקאי משרתת את האינטרסים הפוליטיים של שני הצדדים, בכך שהיא מאפשרת להם להציג את עצמם כבעלי קו תקיף שלא נכנעים לתכתיבים זה של זה. לכן, את קיומם של קווים אדומים עדיף לבחון לפי הפעולות שננקטות בפועל, וספציפית, לפי הגבולות שמציב הבית הלבן לתמיכה הכלכלית, הצבאית והדיפלומטית בישראל: האם גבולות אלה נאכפו על ידו בפועל? האם עוכבו משלוחי נשק? האם נמנעה תמיכה בהצבעות באו"ם? האם הוגבל הסיוע הכלכלי לצה"ל? אלה השאלות בהן עלינו לעסוק, לעומת הויכוחים בין ישראל לארצות הברית עליהם מדווחים בתקשורת הישראלית.

קיצור תולדות הקווים האדומים

אחרי התמיכה מקיר לקיר לה זכתה ישראל בעקבות זוועות המתקפה ב-7.10, לקח לאמריקאים זמן רב להתייחס בפומבי למעשי ישראל באופן ביקורתי. ב-12.10 היועץ לבטחון לאומי ג'ייק סאליבן הודיע שארצות הברית לא מעוניינת למתוח קווים אדומים לפעולה הישראלית. הבית הלבן הוסיף לשמור על עמדה הצהרתית זו לאורך תקופה ארוכה באופן מפתיע, למעשה עד מרץ לפחות. לקראת סוף אוקטובר התקיפות האוויריות של צה"ל התגברו עוד ועוד והמבצע הקרקעי ברצועה יצא לדרך. בעקבות כך התגברה בקרב הציבור האמריקאי ביקורת כלפי התמיכה בישראל, וצוות הבית הלבן נתקל בשאלות מהתקשורת בנוגע לקווים האדומים של תמיכה זו. ב-27.10 הבהיר ג'ון קירבי שהבית הלבן לא יציב לישראל קווים אדומים, ובכירים שונים - כולל ביידן - חזרו על אמירה זו בהזדמנויות שונות במהלך חודש נובמבר. 

בנובמבר החלו להשמע דיווחים שזכו לתהודה רבה על חוסר שביעות רצון אמריקאי מההתנהלות הישראלית במלחמה, אך העמדה האמריקאית הרשמית לא השתנתה. טורי הדעה והפרשנות בתקשורת המיינסטרים, בישראל וארה"ב נעשו עסוקים יותר ויותר בדיווחים אלה, וטענו שוב ושוב שממשלת ביידן מציבה למעשה קווים אדומים עבור ישראל. ב-2.11 המומחה למלחמה בטרור ד.ג'. רוזנטל פרסם טור דעה באתר CNN, בו הוא העלה את הסברה שאי עמידה ישראלית בדיני המלחמה הבינלאומיים מהווה קו אדום עבור ארצות הברית. רוזנטל הדגיש במאמר כי טענה זו לא מבוססת על הצהרותיהם של בכירי ממשל ביידן, שמצדם לא טענו דבר דומה. הפרשן בן סמואלס הדהד טענה זו במאמר שפורסם רק בגרסה האנגלית של עיתון הארץ - דבר היכול להצביע על הביקוש לעיסוק במגבלות המוצבות על ישראל בקרב הקהל קורא האנגלית של הארץ, לעומת הקהל הישראלי. סמואלס הוסיף שהרטוריקה של ביידן לגבי חשיבות ההגנה על אזרחים בלתי מעורבים ומניעת אסון הומניטרי מחזקים את הסברה כי נושא זה הוא קו אדום המוצב לישראל. בפועל, תקופה זו התאפיינה בפגיעה חריפה ביותר באזרחים עזתים. יותר משליש מההרוגים ברצועת עזה מאז תחילת המלחמה נהרגו בתקופה הראשונה של המלחמה, לפני ההפוגה בסוף נובמבר. גם חלק משמעותי מהסיוע ההומניטרי לעזה המשיך להיחסם על ידי ישראל בחודשים אלה, למרות שהמצור המוחלט על הרצועה אכן נפסק באמצע אוקטובר בעקבות הלחץ האמריקאי.

אם כך, למרות דברי הפרשנים, ניכר כי פגיעה משמעותית באזרחים לא היוותה קו אדום עבור ממשלת ביידן בשלב זה של המלחמה. בחודשים הבאים, גם כאשר בכירים אמריקאים הוסיפו להצהיר בפומבי שהם עומדים מאחורי ישראל באופן מוחלט, פרשנים בתקשורת הישראלית והאמריקאית - בעיקר כלי תקשורת המזוהים עם המרכז הפוליטי - המשיכו להעריך שישראל מתקרבת לקצה יכולת ההכלה של ממשל ביידן. בתחילת דצמבר, לאחר ההפוגה במלחמה, החלו להתעורר דאגות לקראת התקדמות המבצע הישראלי לדרום רצועת עזה.  במהלך דצמבר הפרשן המקורב לממשל, תומאס פרידמן, הפציר בטורו מהממשל האמריקאי להציב לישראל קווים אדומים, בעוד שהופיעו דיווחים נוספים על הימנעות ממשל ביידן ממהלך כזה.

החל מחודש פברואר, דיווחים על משבר חריף בין ירושלים לוושינגטון נפוצו בכלי התקשורת. בחודש זה גורמים בימין הישראלי החלו להביע עוינות גלויה לממשל ביידן, אקט שממנו הם נמנעו עד אז. שתי סוגיות עמדו במרכז המשבר. הראשונה היא הסנקציות שהחל להטיל הממשל האמריקאי על מתנחלים אלימים. מהלך זה מייצג מחלוקת ארוכת שנים בין ממשלת ישראל לממשלים אמריקאים שונים בנוגע ליחס לשטחים הכבושים ולהתנחלויות, ואף שהוא מבטא החרפה של העמדה האמריקאית בנושא, הוא לא מהווה מהלך משמעותי בנוגע למלחמה בעזה. הסוגייה השנייה שדווחה כשנויה במחלוקת בין הממשל הישראלי לאמריקאי, היא סוגיית רפיח - שהפכה ל"קו האדום" היחיד שהוצב בפומבי לישראל. 

שאלת רפיח

ב20 לפברואר ג'ון קירבי הביע דאגה בנוגע להשלכות אפשריות של מבצע ישראלי בעיר בדרום הרצועה, אליה התפנו מאות אלפים. בשיח הציבורי הישראלי, בחודשים אלה הפך מבצע ברפיח למעין גביע קדוש - מרכיב הכרחי בהשגת מטרות המלחמה שרק הלחץ האמריקאי מונע מישראל לממש. ואכן ב-10.3, הודיע ביידן שפעולה ישראלית ברפיח היא קו אדום - אך הוסיף ש"לעולם לא יעזוב את ישראל", מה שהביא גופי תקשורת בעולם לדווח על ההצהרה כ"סותרת את עצמה". זו הפעם הראשונה בה פעולה ישראלית כלשהי תוארה על ידי ביידן בתור קו אדום. יומיים אחר כך, הבית הלבן חזר בו מהצהרה זו. הפרשנים, לעומת זאת, הוסיפו לטעון שביידן רציני לגבי הקו האדום ברפיח.

במהלך אפריל ישראל לא יצאה לפעולה קרקעית ברפיח, למרות התחייבותו הפומבית של בנימין נתניהו שפעולה כזו תתקיים. הדיווחים על משא ומתן מתקדם עם חמאס, שנפוצו בחודש זה, גרמו למחוייבות הישראלית לפעולה ברפיח להראות חלולה - אך המשא ומתן התפוצץ. ב-8.5 ברק רביד דיווח על עיכוב במשלוח נשק מצד הממשל האמריקאי, שמטרתו הייתה להפעיל לחץ נגד היציאה למבצע ברפיח. אמנם, עיכוב משלוחי נשק הוא מהלך משמעותי, ואף חסר תקדים בעשורים האחרונים בהקשר של יחסי ישראל-ארצות הברית. יום למחרת, ביידן הודיע באופן רשמי ש"פלישה משמעותית" לרפיח תוביל למניעת נשק לישראל, אף שלא פירט למה הוא מתכוון בביטוי זה. אך נראה שיציאתו לדרך של המבצע הישראלי ברפיח בשבועות הבאים הוכיחה שעיכוב זה היה אירוע חד-פעמי, והקו האדום עליו הכריז הנשיא ביידן לא נאכף.

במהלך החודש האחרון צה"ל הוסיף להתקדם ברפיח, במבצע בו התגשמו כמה מהחששות הקשים שהובעו על ידי הממשל האמריקאי - כולל פגיעה קשה באזרחים העזתים שהתפנו לעיר. הבית הלבן טוען, כאמור, שהמבצע ברפיח איננו "מבצע משמעותי", ולכן איננו מהווה הפרה של הקו האדום שניסח עבור ישראל. מהו תוכנה של טענה זו? מאמר של הוול סטריט ג'ורנל שהתפרסם השבוע ניסה לענות על השאלה. הטענה שעולה ממנו היא שהקו האדום הוא כיבוש של רפיח על ידי הצבא הישראלי, בדומה לאופן בו נכבשו הערים עזה וחאן יונס. כדי לא לחצות קו זה, המבצע הישראלי התמקד בכיבוש ציר פילדלפי לאורך גבול מצרים. אך בכל זאת, כוחות ישראלים נכנסו לבצע פשיטות בתוך העיר, מאות אלפי אזרחים עזתים נמלטו ממנה, ואזרחים רבים נפגעו. החששות המשמעותיים שהפכו את רפיח ל"קו אדום" התגשמו במידה רבה - אז מדוע, בעצם, דווקא כיבוש מלא של העיר הוא הקו האדום האמריקאי? נראה שזהו קו אדום "דלוקס", שמתאים את עצמו במידה רבה לפעולות הישראליות, אך מאפשר לממשל האמריקאי להוסיף ולטעון שהפעיל לחץ אפקטיבי על ישראל. חלקים אחרים במאמר מצביעים על קיומו של "קו אדום" אמריקאי ברפיח הקשור לסדר הגודל של ההרס והפגיעה באזרחים בעיר, כפי שעולה מדבריו של קצין המודיעין ג'ונתן פאניקוף המצוטט במאמר. אך כאמור, הפעולה ברפיח כבר הביאה בשבועות האחרונים לפגיעה באזרחים בסדר גודל משמעותי מאוד, שאף תואר על ידי יוניס"ף כבעל פוטנציאל להיות הקשה ביותר מאז תחילת המלחמה.

האם לביידן יש קווים אדומים?

האם לממשלת ביידן יש קווים אדומים עבור ישראל? עד כה אין ראיות משמעותיות לכך. אין חולק על כך שקיימים חילוקי דעות בין ישראל וארצות הברית, אך הנכונות האמריקאית להפעיל על התמיכה הישראלית סנקציות בפועל, כדי ליצוק לחילוקי הדעות הללו תוכן, נראית מינורית למדי. בכל פעולה בה נקטה ישראל, מצאו הצדדים דרך לייצר מצג ציבורי בו הפעולות הישראלית אינן מפירות את הקווים האדומים לכאורה, גם כאשר הפגיעה באזרחים - לכאורה הדאגה המשמעותית ביותר של ממשלת ביידן מתחילת המלחמה - הייתה חריפה ביותר.

 את ה"קווים האדומים" האמריקאים ניתן להשוות לקו אדום אחר שהוצב לישראל - על ידי ירדן. ב17 לאוקטובר הודיע המלך עבדאללה שהעברת פליטים פלסטינים לשטח הממלכה או לשטח מצרים היא קו אדום. ניתן לשער שהסנקציה על ישראל אליה התכוון בהצהרה זו היא השעייה או ביטול של הסכם השלום. זהו קו אדום בינארי, בעל השלכות, שלא נחצה.

נראה שחוסר הנכונות האמריקאי להביא להשלכות של ממש על ישראל, מרוקן מתוכן גם את הנסיונות האחרונים של ביידן להביא לעסקת חטופים. גם כשביידן מציג באופן מניפולטיבי את ההצעה שלו בתור הצעה ישראלית, כדי לדחוק את נתניהו לפינה, מבנה המקלות והגזרים איתו מתמודדת ממשלת ישראל נותר כשהיה - והעסקה אליה ישראל מסכימה היא כזו שלא מכוונת לסיים את המלחמה, ולכן חמאס לא יסכים לה. נראה שללא הצבה ממשית של קווים אדומים, לא קיים כאן שינוי מהותי בגישת ביידן שיכול להביא את ישראל לחתום על עסקה שתביא, בסבירות גבוהה, לסיום המלחמה.

בפוליטיקה האמריקאית נהוגה פרקטיקת ה"ג'רימנדרינג" (gerrymandering) - מניפולציה של הגבולות הגאוגרפיים בין מחוזות הבחירה בתוך המדינות, באופן שיבטיח כוח בלתי-פרופורציונלי למפלגה בשלטון, המסוגלת להפעיל מניפולציה כזו. אם קיימים עבור ממשל ביידן "קווים אדומים" עבור ישראל, נראה שאלה קווים שצויירו בשיטת ה"ג'רימנדרינג" - כלומר באופן מניפולטיבי ועקום, ככה שיתאימו לאינטרסים הפוליטיים של הממשל. נראה שההתעקשות על קיומם של קווים אדומים אמריקאים מצד פרשנים שונים היא אפקטיבית עבור הפוזיציה הפוליטית של תומכי ממשלת ביידן, כמו גם של גורמים שונים בישראל. הימין הישראלי נהנה מלדמיין "קווים אדומים", מפני שכך הוא מסוגל לתרץ את חוסר האפקטיביות של המדיניות שהוא מוביל בעזה, בתירוץ שבגלל המגבלות האמריקאיות המדיניות לא מקוימת במלואה.

לעומתו, המרכז-שמאל הישראלי עשוי להיות מעוניין להביע נכונות לעצור את המלחמה בלי לעסוק בפועל בהשלכות הקשות שלה, וקיומו של לחץ אמריקאי ערטילאי מאפשר לו לעשות כן. לכן הפרשנים והפובליציסטים שלו עוסקים בלחץ האמריקאי וביכולתו להציל את ישראל מעצמה באופן לא פרופורציונלי. אין ספק שהמלחמה גורמת לישראל לבידוד בינלאומי קשה, אך הלחץ האמריקאי, לפחות מצד הממשל הנוכחי, מתגלה כחלול - ובמידה רבה ארצות הברית הולכת ומתבודדת בעמדתה יחד עם ישראל. על מי שמנסה בישראל להביא לסיום המלחמה, לעסוק באומץ בתוצאות ההרסניות שלה - עבור העזתים ועבורינו. נכון לעכשיו, ככל הנראה, הדוד סם לא יבוא להצלתנו. 

מעין גלילי הוא סטודנט וחבר במערכת מגזין "רוזה מדיה".

עריכה: נועה נוי