במוצאי ראש השנה התפרסם סרטון של חייל עם כיפה שחורה לראשו נח בכסאו, ומקריא לקהל שלו סוגיה מהגמרא בניגון ישיבתי. הקהל הורכב משלושה בני אדם כפותים המוטלים על הקרקע, משל היו שק תפוחי אדמה. התמונה הגרוטסקית הזו היא דוגמה לסוג התופעות שגורמות ליותר ויותר אנשים מקהילות דתיות לחוש ניכור ביחס לחברה אליה הם משתייכים וצורך באלטרנטיבה. כל אחד והקש ששבר את גבו – עבור אמי האירוע המכונן היה רצח משפחת דוואבשה; עבורי היה זה ריקוד הדגלים הגזעני והאלים ברובע המוסלמי בו נכחתי בכיתה י"א; עבור החברותא שלי הייתה זו הלגיטימציה שניתנה למפלגת עוצמה יהודית על ידי מפלגת הבית היהודי. כל אחד מהאירועים הללו היה עבורנו תמרור אזהרה שבישר כי הימין הדתי בישראל כבר מזמן שכח מה זה להיות יהודי, וכי עקרונות היסוד היהודיים של עמידה לצד המהגר, העני והנרדף הפכו עבורו לחסרי פשר.

חשוב להבהיר – היחס הסלחני והאוהד לגילויי אלימות גזענית ולפשעי מלחמה אינו נחלתו הבלעדית של הימין הדתי. גזענות, כיבוש ודיכוי מקודמים על ידי אנשים ממגוון רחב של קהלים ומופיע במגוון צורות, חלקן סמויות או מנורמלות לחלוטין; אחרי השנה האחרונה, אף אחד לא יכול לפטור את עצמו ואת הקהילה שלו מחשבון נפש נוקב. ובכל זאת, קשה להתעלם ממקומה הנכבד של החברה הדתית בישראל בקידומו של סדר יום מדיר ודכאני. כפי שהרב פרומן היה נוהג לומר בחצי קריצה, ההוכחה הכי טובה שיש אלוהים היא שאנשים ממשיכים להאמין בו למרות שדתיים נראים כמו שהם נראים ומתנהגים כמו שהם מתנהגים.

את התחושות הקשות כלפי החברה הדתית חשוב להציב בקונטקסט היסטורי רחב יותר: המציאות של כוח יהודי וריבונות יהודית לא התחילה אתמול, וכך גם מעשי הנישול המלווים אותה. המצוקה שמעוררת המציאות הזו מלווה את הקיום היהודי שנים רבות, עוד הרבה לפני 1967 או 1948. מרגע שנוצרה מציאות של כוח יהודי והתפתחה רטוריקה המקדשת אותו, נוצרו בחברה הדתית-אמונית אופוזיציות נחושות שהתנגדו למגמות הללו והציבו להן אלטרנטיבה ברורה. אלו היו קולות שונים שהסתייגו מפולחן הכוח ומהגאווה הלאומית, מתוך מחויבות מוסרית ודתית גם יחד. הדומיננטיות של הקולות הללו השתנתה מתקופה לתקופה, אבל הם מעולם לא פסקו, גם כשהיה נדמה שכבר אין מי שיקשיב. 

כך למשל, יהושע רדלר פלדמן – מאנשי הציונות הדתית – מתח בשנות העשרים ביקורת חריפה על הצהרת בלפות ועל הסתמכות התנועה הציונית על הקולוניאליזם הבריטי; במקביל אליו רב נוסף מרבני הציונות הדתית – הרב ישעיהו שפירא (האדמו"ר החלוץ) קרא מעל במות העיתונות הארצית שלא להקים כוח צבאי על בסיס לאומי, וזאת אף שספג ביקורת חריפה מכל קצוות הקשת הפוליטית. שני עשורים מאוחר יותר, ההוגה האמוני שמעון ראבידוביץ הציג את זכות השיבה של פליטי הנכבה הפלסטינים בתור תנאי הכרחי לחיים יהודיים בארץ ישראל. גירוש אנשים מבתיהם, כך התעקש, מנוגדת לרוח היהדות. "ידי יעקב" – כך קרא – "לא לכך נוצרו". 

תחת צילו של הפשיזם היהיר והרצחני של השנים האחרונות, תנועות השמאל הדתי-אמוני זכו לתנופה מחודשת. בתקופה זו צמחו מגוון ארגונים ותנועות השואפות, כל אחת בדרכה, להנכיח עמדות ברורות שדוגלות בשוויון ובשלום ומתבססות על המסורת היהודית. כך למשל, קמו לתחייה מספר ארגונים ותיקים כמו ארגון 'מעגלי צדק' המתמקדת בצדק מעמדי וחברתי, תנועת 'עוז ושלום' שהוקמה כתגובה לתנועת גוש אמונים, וקבוצת הפעולה הדתית-חרדית 'בני אברהם' הפועלת בסולידריות עם קהילות פלסטיניות בגדה המערבית. לצד כל אלו, הוקמה תנועת השמאל האמוני השואפת לבסס זרם דתי-פוליטי חי ויוצר היונק את מקור חיותו מהמסורת ארוכת השנים של השמאל הדתי, ומהמסורת היהודית בכלל.

ברוח ימי התשובה והתיקון של חודש תשרי, אפשר לומר שהתנועות הללו הן תנועות ששמות את כל יהבן על רעיון החזרה בתשובה; "תשובה" היא עיקרון יהודי עתיק יומין, לפיו רוע אנושי אף פעם אינו מהותי. לפי העיקרון הזה כל אדם יכול להיטיב את מעשיו, ולא משנה כמה נוראים הם יהיו; כל קהילה או חברה יכולה לתקן את תחלואיה, אם רק תסכים להסתכל על עצמה במראה ולשנות את דרכיה הרעים. תשובה לא קורית מכוח האינרציה או באופן ניסי. היא אפשרות שתמיד מונחת על השולחן, התובעת פעולה של שינוי רדיקלי.

האמונה בכוחה של התשובה רלוונטית במיוחד כאשר אין שום סיבה נראית לעין לאופטימיות. כולנו מביטים בעיניים כלות בתחלואי החברה בה אנו חיים, כולנו מביטים בהשתאות בתנופת ההרס העצמי חסרת התקדים של מנהיגיה, ותוהים לעצמנו מאיפה בכלל להתחיל. ברגעי שפל כאלה, רעיון התשובה מזכיר לנו שהמציאות החברתית היא דבר גמיש, שניתן להשפיע על אמונות, תפיסות ודפוסי התנהגות ולשנותן, וכי ניתן להיזכר בלא מעט נקודות מפנה היסטוריות בהם שינויים כאלו אכן תיקנו תחלואים חברתיים. ידי יעקב לכך נוצרו.