לפני קרוב לחודש, בלילה שבין שני לשלישי, 18-17 במרץ, פוצצה ישראל את הפסקת האש בעזה. בהתקפה של אותו לילה נהרגו 436 בני אדם, בהם 183 ילדים, 94 נשים ו-34 מבוגרים מעל גיל 65. חידוש הלחימה הוא התפתחות מחרידה גם למשפחות החטופים, שאיבדו את תקוותם בממשלת ישראל ובלחץ האמריקני, ובציבור הולכת ומופנמת ההבנה שרק מחאה אפקטיבית תוכל להביא לעצירת המלחמה בעסקה שגם תשיב הביתה את החטופים.  ואכן, המאבק הציבורי עולה דרגה. סתו סלומון, קצין במילואים שמסרב להמשיך לשרת במלחמה בעזה, סיפר לנו על הדגל השחור שמתנוסס מעל המלחמה, ועל התמיכה לה הוא זוכה בעקבות ההחלטה שקיבל. לצד הסרבנות  נמשכות בהתמדה גם ההפגנות. מה אפשר ללמוד מהפעילים על מצב המחאה וסיכויי ההצלחה?

הציבור מתנגד למלחמה

חידוש המלחמה בעזה משרת את ממשלת נתניהו, את מדיניות מלחמת הנצח שלה ואת האינטרסים הצרים שלה להישרדות בשלטון ולהסטת תשומת הלב מפרשיות השחיתות. אבל רוב הציבור סבור בעקביות שחידוש המלחמה בעזה מנוגד לאינטרס הישראלי.

בסקר "אקורד" שבוצע בשני חלקים, בינואר ובפברואר השנה, בקרב 550 משיבים, עלה כי רוב הציבור (68%) סבור שסיום המלחמה בעזה בהסכם, הכולל את שחרורם של כל החטופים, משרת את האינטרסים של מדינת ישראל. 78% מבעלי העמדה בסקר הביעו תמיכה בהשלמת השלב השני של העסקה לשחרור החטופים במלואו, כולל נסיגה מלאה של כוחות ישראליים מרצועת עזה והפסקת הלחימה.

מנכ"ל "אקורד", רון גרליץ, מסביר את הנתונים: "אנחנו רואים שיש תמיכה ציבורית מאוד מאוד רחבה בעסקת החטופים כולל השלב השני. זו עלייה עקבית ודרמטית בחודשיים האחרונים. בקרב המחנה הדמוקרטי-ליברלי יש קונצנזוס להשבת החטופים ולהפסקת המלחמה. גם בקרב מצביעי הקואליציה, 38% בעד הפסקת הלחימה ורק 38% נגד. רוב המתנגדים בקרב תומכי הקואליציה הם מצביעי מפלגות הימין הקיצוני, בן גביר וסמוטריץ'. המשמעות היא שאצל נתניהו בבית, בליכוד, הרוב רוצים את סיום המלחמה. גם הסקרים של נתניהו בטוח מראים לו את זה. המלחמה היא מהלך שמנוגד לתפיסה של רוב הציבור ושל רוב המצביעים שלו".

תוצאות הסקר הפתיעו אותך?

גרליץ: "הן לא מפתיעות לאור השיח הציבורי המתרחב בחודשיים האחרונים, מצד פרשנים, פוליטיקאים ומובילי דעה, נגד המלחמה ובעד השלמת עסקת החטופים. מה שמעט מפתיע זה שהציבור סבור שהעסקה תפגע במצב הבטחוני של המדינה ובכל זאת תומך בה בשיעור גבוה מאוד. זה מצב מאוד מאוד חריג בכלל בישראל ובטח בתקופה הזו, כי ביטחון הוא המניע המרכזי של רוב הציבור בישראל, וזה מפתיע שהם תומכים במהלך שלתפיסתם פוגע בביטחון. ההסבר לזה הוא הדאגה לחטופים. יכול להיות שיש עוד הסבר: אנשים לא סומכים על הממשלה הזו, שתמשיך את המלחמה".

מתוך סקר אקורד. 

התמיכה בעסקה מורגשת בשטח

יעל נבון ורוני ריינר, אקטיביסטיות לשחרור החטופים, מרגישות באופן ישיר את העלייה בתמיכה בעסקת חטופים וסיום המלחמה ככל שהזמן חולף. נבון וריינר פעילות במאבק בדרכים שונות, ואחת הדרכים שהן מובילות, הפגנה קבועה מדי בוקר, בין 8:00 ל-9:00, בצומת כיכר מילאנו בתל אביב, הולכת ותופסת תאוצה. "לקח לי זמן להכיר בכך שהפקרת החטופים היא מדיניות הממשלה ושטרפוד העסקאות הוא מכוון, אבל עם טרפוד העסקה במאי 2024 לא נשאר מקום לספק. בהתחלה עמדנו בצומת שלוש פעילות. בסביבה הקרובה שלי צחקו עליי, חשבו שאין לזה שום משמעות, ובצומת היו תגובות מגוונות, חלקן מאוד לא נעימות. היו תגובות של זעם, אמירות כמו 'שוב ביבי אשם?' ו'כמה כסף משלמים לכם?' וגם התנגדות מעודנת יותר, כמו בקשות של שכנים שלא נפריע. אבל לאט לאט גרעין הליבה של המפגינים גדל והצטרפו עוד ועוד מפגינים שמגיעים כשהם יכולים. כבר שמונה חודשים יש הפגנה בצומת מדי בוקר, ואנחנו מרגישות איך המעגלים מתרחבים, התמיכה הספונטנית – מצפצופי תמיכה ועד הצטרפות להפגנה – מתרחבת, וההתנגדות הישירה אלינו פוחתת".

ריינר: "זה לא קל להיות מחויבת למחאה. אנחנו אימהות ואבות ואנשים עובדים, וקורים עכשיו הרבה דברים קשים בבת אחת, דברים שהיו מוציאים אותי באוטומט לרחובות. אבל אני מרגישה שהמחויבות להצלת חיים עומדת מעל הכול. כמעט הכול הפיך, אפילו חוקים והפיכה משטרית אפשר לשנות, אבל חיים שלא הצלת זו אבידה לנצח".

החזרה למלחמה לא מרפה את ידיכן?

"ההודעה על החזרה ללחימה, עד כמה שהייתה צפויה, תפסה אותי לא מוכנה, הרגשתי כאילו מישהו נתן לי אגרוף לבטן", אומר רוני ריינר, יוצרת דוקומנטרית ואימא, ממובילות ההפגנה. "זו הייתה שעת בוקר מוקדמת ולא יכולתי להפסיק לבכות. חשבתי על האימהות שילדיהם מוחזקים בתנאים המחרידים ביותר, והן עכשיו גם יודעות מה עבר עליהם, לבטח התחושה קשה יותר. וכמובן שהסיפורים של שורדי השבי, שמספרים לנו מה עבר עליהם כל פעם שהמשא ומתן כשל. אני מביטה בפליאה על מה שקורה בפוליטיקה, על המראות בחדשות, כאילו השבעה באוקטובר לא קרה, כאילו אין 59 חטופים מופקרים בשבי. אסור לנרמל את זה. פשוט אסור. אני נושאת איתי את מילותיה של יוכבד ליפשיץ הגיבורה שעמדה על קברו של בעלה שהופקר ואמרה ׳אין בי ייאוש׳. היא ההשראה שלי, כל בוקר בצומת אני חושבת על מילותיה, אין בי ייאוש".

נבון: "אין ספק שהמצב מייאש. התחושה היא שהבית חרב מכל כך הרבה כיוונים, אבל בלעדיהם הלך הבית זו לא קלישאה. אז קשה להגיד שזה לא מייאש, אבל אין לנו את הזכות לעזוב. להפך. ככל שזה פחות מובן מאליו שהחזרתם היא החובה הראשונה, החובה שלנו לעמוד גדולה יותר. המחשבה על הפינה שלנו ריקה, בלי תמונות שלהם ובלי שאנחנו קוראים בשמותיהם, כשהם עדיין שם, מצמררת. כל עוד אפשר, אנחנו נעמוד. ככל שרע יותר הם זקוקים לנו יותר, המשפחות שלהם זקוקות לנו יותר, וגם הרחוב זקוק לנו יותר. 

"אני חושבת שכולנו זקוקים לתזכורת על המחירים של הפוליטיקה, של היעדר החמלה. כולנו זקוקים לתזכורת שהמטרה הזו היא אנושית ומשותפת לרוב עצום, וכולנו זקוקים לתזכורת שנותרה חמלה ואנושיות כדי לקום בבוקר. אנחנו לא חסרי אונים עדיין. יש לנו את הכוח לבחור מי אנחנו ויש לנו את הכוח לדבר, להתקומם, לרדוף צדק".

דב חנין: "המחאה הוכיחה את עצמה ויכולה לנצח"

דב חנין, פעיל ציבורי מנוסה וחבר הנהגה בתנועת "עומדים ביחד" הפעילה בהובלת המחאה נגד המלחמה ולשחרור החטופים, מחזק את תחושת התוחלת של המפגינות. "אני מציע למי שחושב שהמאבק לא הצליח להסתכל על דעת הקהל הישראלית. הנתונים מלמדים שגם בתוך הבייס של נתניהו יש תמיכה מאוד משמעותית לסיום המלחמה תמורת החטופים. נתניהו מכור לסקרים ולכן רואה את התמונה".

לדבריו של חנין, "צריך להבין את הנתונים הפוליטיים הבסיסיים והמוכרים. נתניהו לא מעוניין בעסקת חטופים, מכל מיני סיבות. ראשית, מסיבה פוליטית ואידיאולוגית. הוא רוצה לסיים את המלחמה בתמונת ניצחון מאוד חזקה ומשכנעת, ומבחינתו תמונת הניצחון הזו עוברת דרך חורבן עזה ותחושה שישראל ניצחה במלחמה. עסקת חטופים באופן עמוק המשמעות שלה היא עצירה ואולי הפסקה של המלחמה. והסיבה השנייה היא קואליציונית. יש בקואליציה שלו שני מרכיבים, סמוטריץ' ובן גביר, שהבהירו שיפרשו מהקואליציה אם המלחמה תופסק. 

"אז נתניהו לא מעוניין בעסקה. הגורמים הבין-לאומיים היו מאוד לא אפקטיביים וחלשים. ממשל ביידן נתן לנתניהו אור ירוק לעשות כל דבר, השמיעו קולות ביקורת אבל לא שמו ברקס. טראמפ - ממשל פחות חלש ופחות חסר אפקטיביות, אבל גם טראמפ מוכן לתת לנתניהו אור ירוק לעשות כרצונו בעזה והוא אומר את זה, לא פעם ולא פעמיים.

"הטענה שלי היא שהלחץ הפנימי בחברה הישראלית הוא מה שייצר את העסקאות עד עכשיו. יש לעסקה רוב בציבור הישראלי, כולל סיום המלחמה. בסופו של דבר לחץ ציבורי זה דבר שעובד. זה עובד גם אם זה לא משפיע באופן ישיר על הרוב בכנסת. כולנו חלק מאותה חברה. הבוקר ראיתי ידיעה שאפילו איציק זרקא התייצב בכיכר החטופים ואמר שיתייצב שם כל הזמן, שהוא תומך בעסקה שתחזיר את כולם. הלחץ מגיע לבייס של נתניהו. גם שם אנשים קשובים לכאב ולדאגה הגדולה, ונתניהו רגיש מאוד לביייס שלו. כלומר, אותם שיקולים שגורמים לנתניהו להתנגד לעסקה, מתוך אותו עולם תוכן, נוצר הלחץ כן להגיע לעסקה, גם אם חלקית ונקודתית. כמו שההתנגדות נועדה לשמור על הבייס, על הקואליציה, על כוח פוליטי, גם הנכונות ללכת לעסקאות חלקיות נועדה לייצר תמרונים שיישמרו על הכוח הפוליטי. להמשך המאבק דרוש התמדה. מי שהנשימה שלו יותר ארוכה בסוף מצליח. השחיקה קורית גם בצד של המפגינים שמתייצבים שבוע אחרי שבוע, אבל גם בצד השני של ההתנגדות יש שחיקה".

מהתנגדות לסירוב: דגל שחור מתנוסס

הסימן הברור ביותר להתנגדות הציבורית הנרחבת למלחמה הוא המעבר מהפגנות לסירוב אקטיבי לשרת. קצינים ומפקדי מילואים מדווחים על ירידה של 30% בהתייצבות מאז חידוש המלחמה בחודש שעבר. 

סתו סלומון, סטודנט חיפאי בן 26, הוא אחד הסרבנים החדשים.  סלומון שירת בצבא שבע שנים והשתחרר ביולי 2024, כך שאת המלחמה הוא החל בזמן שירותו בקבע. במשך תשעה חודשי מלחמה סלומון היה קצין אגם בגדוד שריון, ולאחר מכן קצין מבצעים בחטיבה. "השתתפתי ממש בכל התמרון. החטיבה שלי הייתה בחוד החנית בשיפא, חאן יונס, ג'באליה, מבצעי שחרור חטופים, ממש בכל מקום. השתחררתי ביולי ומאז הייתי בדילמות מה אעשה כשיקראו לי לחזור. זה גם שחיקה, הפגיעה בזוגיות והרצון לחיות חיים נורמליים של אדם בן 26. וגם מה שקורה שם - השימוש במגנים אנושיים, השמדת התשתיות חסרת האבחנה.

"בהתחלה הסירוב לא בא בחשבון. כשהעסקה השנייה יצאה לפועל וראינו חטופים שמתחילים לחזור ואת מפגני הכוח של חמאס, האוויר מהראות יצא החוצה. כל החרא שאכלתי היה לשווא. אם חותמים על הסכם, אז יופי, בשביל זה באתי. אבל איפשהו כבר בדצמבר 23, בחאן יונס, הבנתי שצהל מייצר לחץ צבאי ועומד במטרותיו ולא קורה שום מהלך מדיני, שזה הצד השני של החוזה. עושים מהלך צבאי כדי שהמנהיגים יעשו שלום. הייאוש והתסכול הלכו וגדלו ככל שהבנתי שחמאס עדיין נוכח ואף אחד לא עושה כלום כדי להוציא אותו. החטופים חוזרים במצב נורא ובן גביר ממשיך לומר את הבולשיט שלו - שנחזור להילחם, שהעסקה מופקרת ושזו תקופה של נס.

"החלטתי שאני לא יכול לשתוק ואני חייב להיות אקטיבי. זה לא מספיק להפגין, צריך להפעיל כמה שיותר לחץ כדי להראות שהעם דוחף לזה. חתמתי על מכתב הסרבנות, התלבטתי מאוד אם לעשות את זה בראשי תיבות או בשם מלא. חשבתי שיותר משמעותי לעשות את זה בשם מלא. מאז העסקה בוטלה והמחאות התלקחו מחדש. אני מרגיש מחויב לעשות כל דבר שאני יכול כדי ללחוץ עוד על הממשלה ולהראות לה שאין לה לגיטימציה לחזור לתמרון ולהמשיך את החטופים. זו גם מחויבות פיקודית שלי לנמרוד כהן שחטוף עדיין, שהיה פקוד שלי. והוא הרי יישאר אחרון. עד שנגיע להסכם מלא הוא יישאר בשבי ולכן לא מספיקה לי עסקה מוגבלת של מעט חטופים".

אילו תגובות אתה מקבל?

"התראיינתי לחדשות וזה היה לא ממש מתוכנן, לא תכננתי להיחשף עד כדי כך, אבל הרגשתי שזה צו השעה והזדמנות שאני חייב לקבל על עצמי כדי להיות נאמן למה שאני מאמין בו. החשיפה שלי גבוהה והתגובות הן בין חיוביות לאדישות. אני כמעט לא מקבל אמירות שאני בוגד או אפס, לעומת תגובות תמיכה מאוד רחבות, וגם הרבה אדישות. אנשים מהצבא, חברים, שותקים, למרות שאני בטוח שהם ראו. הם בוחרים לא להגיב. מהמעגלים הקרובים לי אף אחד לא התנגד. אולי פעם אחת נתקלתי במישהו שקילל אותי. זה מפתיע ומעודד, מחזק ונותן תחושה של צדקת דרך. נראה שמשהו בחברה הישראלי זז. 

"מה שקורה בעזה זה מרכיב משמעותי מאוד בהחלטת הסירוב. אני מסרב לשרת בעזה, כי המצב שם הוא תקדימי. המדיניות שהממשלה מקדמת היא בלתי חוקית בעליל - כל מה שלמדנו על מדיניות דגל שחור, זה מה שקורה בעזה בעיניי, וזה שזה בחסות החוק זה מבלבל. 

"התחנכנו על לירות ולבכות, על נשק ביד אחת ויד לשלום בשנייה. מצחיק לדבר על דברים כאלה לעומת מה שקורה בעזה. זה כל כך רחוק ונאיבי לעומת המצב עכשיו. בעיניי זה שבר מסוים אל מול רוח צה"ל והחובות שלו, וחייבים להשמיע קול של התנגדות. ברור שזה מפרק את הצבא ותקדים מסוכן, אבל מרגיש שזה לא סתם חוסר הסכמה או פקודה בלתי חוקית אלא דגל שחור בלתי חוקי שמתנוסס. להמשיך להילחם ולהרוס אחרי שהרסנו כל כך הרבה - לא יודע מה זה יכול לקדם או לתת לנו. ההרס הוא טוטאלי. כשנכנסו בפעם השלישית לשג'עייה לא מצאנו בית להיות בו בהגנה, כי הכול היה הרוס.  אני לא מצליח להבין את זה. והחטופים הם שיא הדבר הזה, כי ברור שלחץ צבאי לא מחזיר אותם."

ד"ר שני פייס היא חברת מערכת "רוזה מדיה".

עריכה: מעין גלילי