ב־2 באפריל 2025, הנשיא טראמפ הכריז על "יום השחרור של אמריקה". "אנחנו נייצר את המכוניות, האוניות, המטוסים, המינרלים והתרופות שאנחנו צריכים – כאן באמריקה. אנחנו נבנה את העתיד שלנו בידיים אמריקאיות ובלב אמריקאי" אמר טראמפ, כשהכריז על מכס בסיסי של 10% על רוב הסחורות המיובאות, ותוספת מכסים על כ־90 מדינות ועל מוצרים סיניים. בהמשך טראמפ מחריף את המהלך, כשמכריז על מכסים נוספים של סחורות מסין. בתגובה, סין האשימה את ארצות הברית ב"סחיטה" והבטיחה להילחם "עד הסוף". השווקים הגיבו בבהלה: בתוך יומיים נמחקו כ־4.9 טריליון דולר ממדד הS&P לבדו. עם זאת, הודעה על פטורים זמניים למוצרים חיוניים כמו סמארטפונים ומחשבים סייעה לעצור את הנפילות. במקביל, הורחבו המכסים גם על מדינות נוספות, והמתיחות מול סין החריפה: סך המכסים האמריקאיים על סין הגיע ל־145%, וסין השיבה במכסים בגובה 125% ובפיקוח מוגבר על יצוא חומרים קריטיים. ב־9 באפריל 2025 טראמפ הכריז על השהיה של 90 יום לכל המכסים ה"רציפרוקליים" (המותאמים למדינות), למעט המכסים על סין, שנותרו בתוקף ואף הועלו ל־145%. נכון לעכשיו, המתיחות נמשכת והחששות מפני האטה גלובלית הולכים ומתחזקים.

האזרחים אמריקאים מצידם, חוששים יותר מיוקר המחיה מאשר מתנועות הבורסה. הם עדיין מתמודדים עם ההשלכות של עליות המחירים בתקופת הקורונה, והתקשורת מאשרת את החששות. כל גופי התקשורת החלו לדבר בפירוט על עליית המחירים הקרובה בעקבות התייקרות חומרי הגלם.   מחירי הפלדה והאלומיניום העולים יטיסו את מחירי המכוניות, התייקרות חומרים שמשמשים בתעשיית הפלסטיק המגיעים מסין תעלה מחירים של צעצועים, אריזות, ציוד רפואי ועוד, ואפילו מחירי הדירות עלולים לזנק, לפי דיווח ב־CNBC, בטווח של 7,500 עד 17,000 דולר לבית.

אבל כדי להבין מה יקרה למחירים, לא מספיק להתמקד בעליות מחירי חומרים הגלם. שוק הבניה מספק דוגמה לנתונים שמעוררים ספק בתחזית עליית המחירים.  שוק הדיור בארצות הברית כיום נמצא בקיפאון: כש־90% מהמשכנתאות שהאמריקאים לוקחים הן בריבית קבועה, כך שבעלי דירות כמעט לא נפגעו מהעלאות הריבית של 2022, ואין להם תמריץ למהר ולמכור.  מנגד, הרוכשים פשוט לא מסוגלים לקחת משכנתא בריביות שנותנים הבנקים. התוצאה היא קיפאון, לא מוכרים, לא קונים. הטלת המכסים לא תפתור את בעיית המימון של רוכשי הדירות, אז קשה להאמין שרוכשים שלא מסוגלים לרכוש כבר היום, ישלמו מחירים גבוהים יותר בעקבות עליית המכסים. יתכן שלצד החישובים המתמטיים הפשוטים על עלויות חומרי גלם חשוב לזכור עיקרון בסיסי אחד: מחירים עולים כאשר הם יכולים לעלות. ובשביל שהמחירים בארה"ב של היום יעלו, חייבים להתקיים שלושה תנאים: תיאום, ואשראי, ומישהו לנגוס לו מהעוגה.

תיאום 

בעיצומה של מגפת הקורונה, כשהעולם כולו התמודד עם שיבושים כלכליים, התחילו להתפרסם נתונים על עליות מחירים כמעט בכל תחום. כלכלנים ועיתונאים הסבירו שיש חוסר בחומרי גלם, מחירי ההובלה מרקיעים שחקים, ועובדים רבים לא חזרו עדיין לשוק העבודה. כל זה, אמרו, יוצר לחצים לעליית מחירים —אינפלציה.

אולם, ב2021 הכלכלנית איזבלה וובר הציעה  הסבר אחר לגמרי. במאמרה "האם פיקוח מחירים אסטרטגי יכול לסייע במאבק באינפלציה?" היא טענה שהאינפלציה לא נובעת רק מעלויות הייצור או משוק עבודה הדוק. לדבריה, במצבים כמו מגפה או מלחמה, הציבור כבר מצפה לעליות מחירים, ולכן גם אם העלויות בפועל כמעט לא עלו — החברות מנצלות את הרגע כדי לייקר מוצרים, מבלי להיתקל בהתנגדות. הפתרון, לדעתה, הוא פיקוח מחירים אסטרטגי, שיכול למנוע מחברות לנצל מצבים כאלה להפקת רווחים מופרזים, כפי שנעשה בארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה. ​

במאמרה האחרון, "תיאום עקיף באינפלציית מוכרים: איך זעזועים בעלויות מאפשרים לחברות להעלות מחירים",  וובר  בדקה שיחות של מנכ"לים עם משקיעים בתקופת הקורונה, וגילתה חזרה עקבית על מונחים כמו "לחצים בשרשרת האספקה", "אי-ודאות", ו"הצורך לשמור על רווחיות". אלא שבמקביל, אותן חברות בדיוק דיווחו על רווחי שיא – מה שהצביע על כך שהעלאת המחירים לא הייתה תגובה הכרחית למשבר.  מדובר במין משחק תפקידים. המנהלים "הזהירו" מהלחצים, והמשקיעים "הבינו" והנהנו, כשכולם בחדר מבינים שהם הולכים להרוויח עוד הרבה כסף. וובר מכנה את התופעה בשם "אינפלציית מוכרים" (Sellers’ Inflation)

וובר הדגישה שהיא אינה מדברת על "חמדנות" של חברות או מנכ"לים. לחברות פשוט אין  תמריץ לשמור על מחירים נמוכים. המשבר מהווה תירוץ נוח להעלאות מחירים — והן מנצלות אותו בדיוק כמו שמצופה מהן לפעול, בשם הרווח.

מאז פרסום המאמר הראשון, יותר ויותר מחקרים החלו לאשר את ממצאיה. דו"ח של הבנק המרכזי האירופי קבע כי כ־45% מהאינפלציה בגוש האירו בשנים 2022–2023 נבעה מהרחבת מהגדלת שולי הרווח — ולא מהתייקרות אמיתית של עלויות. גם גופים כמו האו"ם, ה־OECD , וקרן המטבע פרסמו נתונים דומים. מה שנתפס תחילה כהסבר רדיקלי, הפך תוך שנתיים לתובנה רווחת.

ב־3 באפריל 2025, בעקבות הכרזת המכסים החדשים של טראמפ, פרסמה וובר ציוץ ובו כתבה:

"המכסים הם זעזועי עלות. בפעם הקודמת, זעזועים רחבים כאלו תיאמו העלאות מחירים והובילו לאינפלציית מוכרים. התכוננו לגל האינפלציה הבא — הפעם באדיבות 'מייק אמריקה גרייט אגיין"

אשראי

אם נחזור לדוגמה של מחירי הדירות, נראה שמוכרים נחושים ומתואמים שדורשים מחיר גבוה בלי למצמץ זה לא מספיק. צריך עוד משהו - יכולת מימון.  כדי ש"אינפלציית מוכרים" תוכל להתקיים משקי הבית צריכים את היכולת לקנות, משקיעים צריכים להרגיש נוח להשקיע, עסקים קטנים וגדולים צריכים אשראי. 

משקי הבית בארצות הברית כבר מתוחים כלכלית ברמה שלא נראתה מאז המשבר הפיננסי של 2008. החוב הכולל של משקי הבית חצה את רף ה־18 טריליון דולר בסוף 2024, החוב בכרטיסי אשראי הגיע לשיא של מעל 1.2 טריליון דולר, והריבית הממוצעת על כרטיסים אלו נסקה לכ־23%. כ־7% מהחובות האלו נמצאים כבר בפיגור חמור.

מנכ"לים של חברות ענק מתחילים להודות בכך בפומבי. באמצע 2024, במספר שיחות ועידה של חברות אמריקאיות גדולות (כגון פפסיקו, Conagra Foods,  Delta Airlines) ציינו המנהלים שראו התנגדות גוברת מצד הצרכנים למחירים גבוהים ושזה מתחיל לפגוע בנפחי המכירות.​  ישנה תחושה ש"אחרי שנתיים של אינפלציה גבוהה, הצרכנים רגישים מתמיד לכל עלייה במחיר" כפי שניסח זאת הכלכלן הראשי של Comerica Bank​. התוצאה, לדבריו היא שעסקים מהססים להעלות מחירים , מה שתורם להאטת האינפלציה. אבל אולי טראמפ ישנה את התמונה? אולי,  כחלק ממופע הראווה שבו הוא מפר את כל הכללים, הוא יצליח לספק עוד אשראי למשקי הבית הממונפים במילא?

זה לא רעיון מופרך. טראמפ כבר פעל בכיוון. בקדנציה הראשונה שלו הוא הוביל שורת צעדים שמטרתם הייתה להפחית את הפיקוח על המערכת הפיננסית. הצעד הבולט ביותר היה תיקון לחוק דוד־פרנק שנחקק לאחר המשבר הכלכלי של 2008 כדי להדק את הרגולציה על בנקים. החוק שטראמפ קידם העלה את הרף שמעליו בנק נחשב "חשוב למערכת" מ־50 מיליארד דולר ל־250 מיליארד דולר. המשמעות: מאות בנקים, בהם גם בנקים גדולים יחסית – כמו סיליקון ואלי בנק (SVB) שהתמוטט ב־2023 – הוצאו ממסגרת פיקוח הדוק. הבנקים האלה כבר לא נדרשו לעמוד ב"דרישות דיווח" מפורטות, לא לעבור "מבחני לחץ" (בדיקות שמטרתן לוודא שהם ישרדו משבר כלכלי), ולא לעמוד במגבלות נוקשות על כמות הכסף שהם יכולים להלוות לעומת ההון שיש להם בפועל (מה שמכונה "מגבלות על מינוף").

במקביל, טראמפ החליש מאוד את הגוף שאמור להגן על האזרחים מהלוואות מסוכנות – הלשכה להגנה על הצרכן הפיננסי (CFPB). הוא מינה לו מנהלים שפירקו את המשרד מבפנים: הם ביטלו או הקפיאו חקירות נגד חברות אשראי שהונו לקוחות, צמצמו את ההגדרה של רמאות צרכנית, והגבילו את היכולת של המשרד להטיל קנסות. גם פיקוח מתוכנן על חברות הלוואה פרטיות – כולל כאלה שגובות ריביות גבוהות על הלוואות קצרות מועד – נעצר באמצע הדרך.

בתקופת הקורונה טראמפ תמך באשראי נרחב: מצד אחד, הממשל חילק מענקים ואישר תכניות חירום; מצד שני, אפשר לבנקים ולחברות טכנולוגיה להציע אשראי בקלות כמעט חסרת פיקוח. השירותים שנולדו בתקופה ההיא – כמו "קנה עכשיו, שלם אחר כך" (BNPL) – הפכו לאמצעי מרכזי לדחיית תשלומים על מוצרים, גם כשלא ברור איך הלקוחות יחזירו את הסכומים. החברות המציעות את השירותים הללו אינן כפופות לדיווח שוטף למערכת האשראי, ואינן מוגבלות כמו בנקים. זו מערכת כמעט מקבילה לאשראי – ללא בלמים.

כעת, בתחילת כהונתו השנייה, טראמפ שוב מאותת על כוונות דומות. דווחים בעיתונות הכלכלית מצביעים על כך ששותפים קרובים אליו – בהם אילון מאסק – מעודדים אותו לבטל לחלוטין את ה־CFPB, או לפחות למזג אותו עם גוף רגולטורי חלש יותר. יש גם שיח על פתיחת שוק האשראי לגופים טכנולוגיים – כלומר, לאפשר לפלטפורמות כמו X (לשעבר טוויטר) להציע הלוואות ומסגרות אשראי מבלי לעמוד בדרישות שמחייבות בנקים רגילים.

מהלכים דומים יכולים להתרחש גם בצורת צווים נשיאותיים: טראמפ יכול, למשל, לבטל תקנות שקובעות רף מקסימלי לריביות, או לעכב תקנות חדשות שמגבילות את שיווק האשראי לציבור הרחב, בטענה שהן "פוגעות בחופש של האזרח".

האם כל זה באמת יקרה? כנראה שלא.  שינויים עמוקים בתחום האשראי מצריכים לרוב חקיקה מסודרת, תהליך ארוך ומורכב. טראמפ, מנגד, ידוע יותר בנכונותו להשמיע הצהרות דרמטיות ולחתום על צווים נשיאותיים מול מצלמות – הרבה פחות בניהול רפורמות רגולטוריות עד לפרטים. לכן, ייתכן שלא נראה מהלך חקיקה רחב ומובהק להרחבת האשראי, כך שגם בחזית הזאת מתעורר ספק לגבי תחזית עליית המחירים.

אבל עם טראמפ, כמו שכבר למדנו – חייבים לשמור על ראש פתוח.

מישהו לנגוס לו מהעוגה

כשאינפלציה תופסת את הכותרות, הציבור מתמקד בעליית מחירים לצרכן. לא תמיד זה כל הסיפור. פעמים רבות, עליות המחירים הן תוצאה של מאבקים פנימיים שקטים בין תאגידים, ספקים ורשתות שיווק – מאבקים שמוצגים כשיבושים גלובליים, כשבפועל מדובר במאבקי שליטה, תמחור, ואסטרטגיה.

כך למשל, קמעונאים רבים ניצלו את תקופת האינפלציה כדי לדחוף צרכנים לעבור ממותגים מוכרים למותגי הבית הרווחיים יותר עבורם. המחירים של המותגים הגדולים עלו, לכאורה בשל עלויות, בעוד שמותגי הבית נותרו במחיר נמוך – כך שהצרכן חש שהוא מצא אלטרנטיבה, והרשת הרוויחה פעמיים: גם מכרה יותר, וגם הגדילה את שולי הרווח שלה. 

בישראל, מקרה דומה נראה בסכסוך בין שופרסל לתנובה. שופרסל דרשה מתנובה להצטרף למבצעי הוזלה, תנובה סירבה, ובתגובה שופרסל הפסיקה לקדם את מוצריה. לא היו מבצעים, המחיר לצרכן עלה, והתחושה הייתה שמדובר בעוד גל התייקרויות. אבל לא היה מדובר בהתייקרות אמיתית של חומרי גלם או בשינוי מדיניות – אלא במהלך כוח בין שתי חברות גדולות, שהתגלגל אל הצרכן.

במצב כזה, קשה להבין מה באמת קרה. כשמחיר של מוצר אחד עולה, אנשים מניחים שכולם עלו. כשיש שיח ציבורי על אינפלציה – הוא יושב על תחושת עומס אמיתית, אבל לפעמים משקף רק חלק קטן מהתמונה. הצרכן רואה מוצר שהתייקר, שומע חדשות שמדברות על עליות, ובונה לעצמו תמונה כוללת – שלא תמיד תואמת את מה שקורה בפועל.

יכול להיות שמאבקים כאלה גרמו לאזרחים אמריקאים להרגיש כאילו האינפלציה גבוהה ממה שהיא בפועל.    בממשל ביידן האינפלציה ירדה משמעותית כבר במהלך 2023, אבל הציבור המשיך להרגיש כאילו המחירים רק עולים. סקר מ־2024 הראה שהאמריקאי הממוצע העריך את קצב האינפלציה בכפול מהנתון האמיתי. זה קרה לא רק בגלל מחירים, אלא גם בגלל הדרך שבה דיברו עליהם – בתקשורת, בפוליטיקה, וגם בגלל מאבקים בין חברות.

אינפלציה או תאוות בצע?

עליית מחירי חומרי הגלם רחוקה מלהיות כל הסיפור של אינפלציית- מכסים. 

המכסים  יוצרים את התנאים המושלמים ל"אינפלציית מוכרים" הם מספקים תיאום באמצעות נרטיב ברור של עליית מחירים שכולם מצפים לה, ונותנים לחברות "תירוץ מושלם" להעלות מחירים הרבה מעבר לעלויות. הם יוצרים תשתית פוליטית להקלות באשראי שיאפשרו לצרכנים לשלם את המחירים הגבוהים, גם אם זה יגביר את המינוף המסוכן שכבר קיים. והם יוצרים הזדמנות לשחקנים לנגוס חלק גדול יותר בעוגה כשנוצרים מאבקי כוח חדשים בשרשרת האספקה. 

אבל למרות שנראה שכל המרכיבים שם, ואנחנו עומדים בפניי תרחיש דומה לעליית האינפלציה של הקורונה, אולי הפעם הגבול נחצה?

בשביל שהסרת רגולציה באמת תתרגם להרחבת אשראי למשקי הבית, לא מספיק רק להסיר את ההגבלות. צריך שגם הגופים שמעניקים את האשראי – כמו בנקים, חברות פיננסים ומשקיעים מוסדיים בתוך ומחוץ לארצות הברית– יאמינו שהמערכת יציבה ושכדאי להם לקחת יותר סיכון. האם האמון הזה עדיין קיים? ואם המיתון הכלכלי שכבר מסתמן באופק כאן להישאר, האם הציבור יספוג מהלכי תיאום בסגנון "גרידפלציה"  - כלומר אינפלציה הנוצרת מחמדנות - בשקט, ללא תגובה פוליטית? 

טראמפ הרגיל אותנו לדרמות בחיי היום יום, להפתעות. אבל המערכת הפוליטית- כלכלית בה אנו חיים, יודעת להפתיע מעצמה, אין לה צורך בטראמפ. זה משהו ששווה לזכור.  

טלי גולדרינג היא חוקרת עצמאית בתחומי הכלכלה והנדל"ן, וחברת מערכת מגזין רוזה.

עריכה: מעין גלילי