אני חוזרת שוב לסרטונים שצילמתי בערב יום הזכרון, על מדרגות הכניסה של בית הכנסת בית סמואלי ברעננה. אנחנו עומדים שם, מחכים לחברות ולחברים שנרשמו לאירוע, ובינתיים מקיפים אותנו מפגיני ימין זועמים. דמות אחת חוזרת שוב ושוב בסרטונים האלה. ביני לבין עצמי התחלתי לקרוא לה "החברה". למען האמת אני נוהגת לקרוא לרוב האנשים "חבר" ו"חברה", ואולי רק הפעם זה קצת, ממש קצת, אירוני. ואולי אם אתאמץ אני יכולה לזהות בה משהו שאני יכולה לכבד, אולי בעולם אחר היא ואני היינו יכולות לשבת לפעמים לקפה. אבל משהו קרה ששיבש את זה באופן טרגי.

החברה מלאת זעם והיא לא יודעת מה לעשות. היא מנסה לתעל את הכעס שלה למין סרקזם משועשע אבל היא סובלת, כואב לה. היא מסתכלת עלי בשנאה. היא רוצה לבוז לי אבל היא שונאת אותי. יש לי השפעה כזאת עליה, והיא לא רוצה שתהיה לי, גם אני הייתי מוותרת בשמחה. "המקום הזה היום הולך להיחרב", היא אומרת. "לא יהיה אירוע".

כשהגענו לבית סמואלי, מוקדם כמו שמארגנים אמורים להגיע, חיכו לנו כבר השוטרים, ופעילי ימין ראשונים כבר התחילו לטפטף. הם ניגשו אלינו ודרשו להיכנס לבית הכנסת. סירבנו להכניס אותם. בתגובה הם הודיעו שלא יתנו לאף אחד להיכנס.

החברים שנרשמו להקרנה התחילו להגיע, וגם פורעים מוסתים מהימין התחילו לזרום למקום בכמויות שלא צפינו מראש. מה שבלט לעין שלי היה הביטחון העצמי שלהם. הם באו למקום ששייך לקהילה דתית שהם לא שייכים אליה, והתנהגו כבעלי הבית. כך מתנהלים אנשים שיודעים שהשלטון לצידם. נכנסנו לאולם שבו תכננו להקרין את הטקס. הפורעים דפקו על החלונות. חלק מהנרשמים נשארו בחוץ ולא הצליחו לעבור את מעגל המפגינים. פתאום הם פרצו פנימה, השוטרים בעקבותיהם.

בתוך האולם, הפורעים נבוכו פתאום. הם לא ציפו להצליח להיכנס, ומה הם אמורים לעשות עכשיו? עמדנו מולם והם עמדו מולנו, כולנו לא בטוחים מה לעשות. השוטרים הוציאו אותם החוצה.

אולי הגיע הזמן לפזר את האירוע? האם הפעילים שלנו בטוחים במצב שנוצר? האם אנחנו מסכנים אותם? התכנסנו להתייעצות מהירה. הבנו שבעצם, גם אם נרצה להתפזר, אנחנו לא באמת יכולים. אנחנו נצורים בתוך בית כנסת, עם המון זועם שצר עלינו מבחוץ. האסוציאציות היו כמעט ברורות מידי.

אנשי הקהילה הציעו אולם אחר שנמצא בקומת מרתף. אולי נרגיש שם יותר בטוחים. אבל איך נהיה בטוחים? הרי אם הפורעים יצליחו להיכנס שוב, מה יעצור בעדם מלרדת במדרגות ולתקוף אותנו בקומת המרתף, מקום סגור שאין לאן לברוח ממנו? מה בטיחותי יותר? אלה שיקולים שמומחי אבטחה צריכים לעשות ואני לא מומחית לאבטחה ולא רוצה לחשוב על דברים כאלה.  אני רק רוצה לצפות בטקס יום הזכרון עם הפעילים והחברים שלי.

הרבה חן בן אור צפוני לקחה את ההובלה. האנשים שדופקים על החלונות בחוץ, היא אמרה, הם אחינו. הם לא מבינים את זה, וברגע זה ממש גם לנו קשה לחשוב עליהם כך, אבל זוהי המציאות. העולם הטוב יותר שאנחנו מנסים לייצר הוא גם בשבילם. והיא הובילה אותנו בשירה:

"למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך

למען בית ה' אלוקינו אבקשה טוב לך"

טקס יום הזכרון הישראלי-פלסטיני מתרחש כל שנה, כבר 20 שנה. מארגנים אותו פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני ולוחמים לשלום, מתוך התפיסה שאומרת שמעגל השכול ימשיך להתגלגל ולייצר עוד ועוד שכול ואבל עד שפשוט נעצור אותו - ונעשה שלום. בעבר הטקס היה מתקיים באופן פתוח וציבורי בפארק הירקון, שם הלכתי לצפות בו מספר פעמים בעבר. מאז שפרצה המלחמה, הוא מתרחש באופן כמעט מחתרתי, סגור למוזמנים בלבד, והציבור צופה בו מרחוק. אנחנו מאמינים שטקס זכרון כזה הוא לא רק עניין פרטי לצפות בו כל אחד בביתו, אלא אירוע ציבורי, שמחנה השלום צריך להתארגן סביבו, ולכן ארגנו צפיות משותפות במקומות שונים ברחבי הארץ. בנקודה שלנו ברעננה, פעילי ימין גילו מראש את המיקום, והתארגנו כדי למנוע מאיתנו את הצפייה המשותפת הזאת, את הביטוי האישי והאמיתי הזה של אבל ותקווה.

הם לא הצליחו למנוע את זה מאיתנו: צפינו בכל הטקס בזמן שהם צועקים בחוץ, דופקים על החלונות וזורקים אבנים.

למה אתם מאפשרים את זה? שאלנו את השוטרים ששמרו עלינו. למה אתם לא מפזרים אותם, או לפחות מרחיקים אותם מהבניין?

זו הפגנה חוקית ולגיטימית, הם ענו.

אם היא כל כך חוקית ולגיטימית, איך זה שאנחנו לא יודעים איך נצא מכאן?

לזה לשוטרים לא היתה תשובה טובה. בהתחלה הם דרשו שנביא מיניבוס שיקח אותנו משם. אבל מאיפה נביא אותו? ואיך נצא אליו? ולאן הוא יקח אותנו? - לכל אלה לא היו להם תשובות טובות.

בסופו של דבר, אחרי התערבות של חבר הכנסת גלעד קריב וחברי מועצת העיר רעננה, הוזעקו כוחות משטרה נוספים, ובסוף הטקס השוטרים ליוו אותנו החוצה בקבוצות קטנות. חלק מהפעילים הצליחו להיכנס למכוניות שלהם ולברוח, כשהפורעים רודפים אחריהם ומטלטלים את המכוניות. כמה מכוניות ניזוקו.

יצאתי עם הקבוצה האחרונה. הלכנו מוקפים בשוטרים. הפורעים צרו עלינו מכל כיוון, צועקים, יורקים ומקללים. הם הצליחו להכות אותנו ולזרוק עלינו אבנים דרך מעגל השוטרים, גם השוטרים בעצמם כנראה נפגעו.

החברה מקודם, זו שהודיעה שהמקום הולך להחרב (הוא לא נחרב) ושהאירוע לא יתקיים (הוא התקיים), ליוותה אותי שוב. "יש לך פוסט טראומה?", היא שאלה. "יהיו לך סיוטים ממני בלילה"? ואני חשבתי על זה ברצינות ועניתי שלא. כנראה שלא אסבול מפוסט-טראומה אחרי האירוע הזה, וגם לא יהיו לי סיוטים.

בסופו של דבר, האלימות הזו שספגנו ברעננה היא קצה הקרחון. כולנו אזרחים, יהודים, השלטון אמנם שונא אותנו ומפחד מאיתנו, אבל המנגנון כולו הוקם מלכתחילה כדי לשמור עלינו. אנחנו לא פלסטינים בגדה, אנחנו לא פלסטינים בעזה. בלילה נישן כולנו במיטות שלנו, פחות או יותר בריאים ושלמים. ולא, אין לי פוסט טראומה. אני בסך הכל פעילה פוליטית שמנסה לארגן ציבור ששואף לשלום, שיוויון, וצדק חברתי, ושמנסה להיות קשובה לסבל של כל האנשים בכל הלאומים ולעצור את מעגל ההרג, למען אחי ורעי היהודים והפלסטינים. כשנצליח להביא את השלום, כולנו נהיה בטוחים ושקטים יותר. כן, גם את, חברה.

אלמוג לוין היא פעילה במעל משולש שרון של תנועת עומדים ביחד.

עריכה: מעין גלילי