עדות זו נכתבה על ידי מרי (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה. השמות האמיתיים שמורים במערכת), בת 27, סופרת ובת-אנוש. במקור מצפון עזה אך כעת עקורה בדרום עזה.

האם אי-פעם בלעת את המרירות שלך?

מחשבות רבות צצו בראשי כאשר הרמדאן הגיח. זכרונות הרעב הם דיירים קבועים בראשי, ומקועקעים לנצח בליבי. 16 חודשים בהם התחננו על חיינו, בהם אכלנו רק ארוחה סבירה אחת בשבוע, כאילו היינו מכורים למזון. עכשיו, כשהפסקת האש הגיעה, הכול אמור להיות בסדר, לא? הרמדאן זה בדיוק מה שאני צריכה כדי להחלים נפשית ורוחנית. כל-כך התרגשתי לקבל בברכה את הרמדאן השנה: יש לי אוכל טוב יותר, נגמרו ההפצצות ונגמר האובדן, וחשוב מכל - אני חיה בדירה שכורה ולא באוהל. 

חשבתי שהחיים שלי סוף-סוף מתחילים לחזור למסלול. אני יודעת שלעולם לא אהיה אותו אדם שוב, אבל אני עושה הכול כדי להתמודד עם השדים הפנימיים שלי. אולי אוכל לחזור לצפון עזה בימים הקרובים. אחרי יום הצום הראשון של הרמדאן, אמא שלי הכינה לי את המנה הפלסטינית האהובה עליי - מקלובה. הייתי בעננים. אבל החיים הולכים לקרוע אותי לגזרים תוך רגע.

ישראל עצרה את הכניסה של סיוע הומניטרי לתוך רצועת עזה ביום השני של הרמדאן (2.3). הרעב מכה שנית. יום הדין הגיע. כולם רצים לשוק לקנות ולאגור אוכל. אבל האוכל נגמר לפני שאנשים הספיקו לקנות משהו. האם המוכרים העלו מחירים או שבאמת נגמר האוכל ברצועת עזה כולה? ב-16 הימים הבאים, בחודש הקדוש של הרמדאן, צדנו מזון על מנת להישאר בחיים.

ב-18 למרץ, ב2 לפנות בוקר, חיכיתי לארוחת הסוחור - הארוחה המקדימה לצום בכל יום. צפיתי באנימה האהובה עליי Black Butler כדי להרוג את הזמן. ופתאום - פיצוצים. מתקפה? אנחנו לא בהפסקת אש? נראה שישראל החליטה להמשיך את רצח העם בעזה בכל הכוח הפעם, והיא מפרה את הסכם הפסקת האש פעם נוספת. הפצצות נפלו עלינו כמו גשם. והפיצוצים רועמים ומפרים את השקט.

משפחתי ואני הפכנו לעקורים ב-10 לאוקטובר 2023, שבועיים אחרי שהבית שלנו בצפון עזה נהרס. נאלצנו לברוח דרומה, לחפש מקלט בבית סבתי באל-מוע'ראקה (עיירה במרכז רצועת עזה). שם היינו במשך 23 ימים. ואז, תחת איומי רובים, עזבנו ומצאנו מקלט בבית דודתי במחנה פליטים אל-מע'אזי. את מחנה הפליטים נאלצנו לעזוב, ועברנו לרפיח לחיות באוהלים. למרות מצבם הרעוע הם שימשו לנו מקלט ומחסה. 

הפצצות באותו הלילה היו כל-כך עוצמתיות שדלתות הבית התפרקו. הרעש הקרוב התמזג עם פיצוצים רחוקים, שהזכירו לנו שאין שום מקום בטוח בעזה. בחוץ, ברפיח, מקבץ אוהלים נפגע ישירות. זה היה מקום מחסה מאולתר של פליטים שכבר איבדו הכול. אנשים נשרפו בחיים, גופותיהם נאכלו על-ידי הלהבות שלא השאירו דבר מלבד עפר ואפר, וזיכרון. את הזוועה הזו מילים בקושי יכולות לתפוס. לראות חיים של אנשים הופכים לשאריות רמוסות. לדעת שאלה היו משפחות שבדיוק כמונו, ברחו מצפון עזה לחפש מקלט.

עם שחר, קיבלנו בשורה על אובדן קרוב. שני בני דודים שנשארו בהריסות ביתם באל-מוע'ארקה נהרגו במתקפה של כלי טיס בלתי מאויש (קוודקופטר). חוסאם(24) ועדנאן (18) היו הצעירים מבין 6 אחים. עדנאן נולד כשאביו היה בכלא הישראלי. הוא היה האיש הכי צבעוני בעולם; ממש רוח חופשית. כולם אהבו אותו בזכות הנשמה הטהורה שלו. חוסאם היה מבוגר לגילו. הוא לא הצליח להגיע לאוניברסיטה, אבל אמונתו ומחשבותיו היו יוצאות מגדר הרגיל. חוסאם מת שלושה ימים לפני יום ההולדת שלו. 

חוסאם ועדנאן הלכו לאל-מוע'ראקה יחד עם שני אחיהם. כשהפצצה נפלה, כולם נסו על חייהם בחשיכת הלילה. עדנאן נפגע ישירות מהפצצה וגופתו נקרעה לגזרים במקום. חוסאם רץ חזרה לנסות להציל את אחיו. יתר האחים ניסו לעצור אותו, אבל הוא בחר לחזור לאחיו הקטן. הוא נורה 4 פעמים בחזה על-ידי אותו רוצח שלקח את חיי אחיו. אילולא הנאמנות שלו למשפחה שלו, חוסאם היה חי היום. וזה לבדו הופך גם אותו לגיבור של עזה. לא כל הגיבורים לובשים גלימות. אבל עדנאן אכן לבש את גלימת האנושיות. 

בני הדודים שלי לא יחזרו. והאוהלים שבהם היו גרו עומדים היום כסימנים שרופים של האובדן. אבל עזה מחזיקה מעמד. אנחנו מחזיקים מעמד. אפילו כשהשלום נשבר ותקווה נראית בלתי אפשרית, אנחנו שורדים. 

כל פעם שאני חושבת עליהם, אני בולעת את המרירות שלי. בכל פעם שאני אוכלת ארוחת איפטר מקופסאות שימורים, אני בולעת את המרירות שלי. בכל פעם שאני נזכרת שכל העולם עוצם עיניים מול ההרג הסיטונאי בעזה, אני בולעת את המרירות שלי. מרירות הפכה למזלג בגרון שלי. הקוץ בבטן שלי. היתד בלב שלי.

מי ייתן ואללה יעניק לבני הדודים שלי נחת ומנוחת עולמים. ומי ייתן ואללה יעניק לנו את הכוח להחזיק מעמד בתוך המעגל הבלתי נגמר הזה של אלימות ואובדן.

תרגום ועריכה: תום אלפיה