לפני כמה שנים, אמא שלי עלתה על מטוס להונגריה, שם שלמדתי רפואה. היא באה לבקר אותי, כמו שהיא תמיד מבקרת  – עם קופסאות אוכל ריקות שממלאות אותי אחר כך בריחות של בית. אבל במקום לקבל את אמא שלי עם חיוך, קיבלתי אותה עם הצהרה: "אמא, אני יוצאת עם אישה".

היא שתקה יומיים. כשסוף סוף דיברה, זה היה רק: "הכי חשוב להתרכז בלימודים." זה  נשמע כמו הכחשה, כי זו באמת הייתה הכחשה. – אבל כמו הרבה אימהות במזרח התיכון, היא מצאה דרכים אחרות לאהוב. היום, כשאני לא עונה לה, היא מתקשרת לבת זוג שלי. היא עדיין לא אומרת "הבת שלי לסבית", אבל היא דואגת, וזה משהו.

נולדתי בנצרת, עיר ערבית גדולה בלב מדינה שמגדירה את עצמה מדינה יהודית. בתור ילדה, ידעתי בדיוק מה מצופה ממני: איך להתלבש, מתי להתחתן, עם מי מותר ואסור להזדיין. כשהתחלתי לסטות מהתסריט – גם כלפי עצמי וגם כלפי החברה – הבנתי שאני חיה תחת שלושה דיכויים: החברה הערבית המסורתית, המדינה היהודית שמדירה אותי כאזרחית פלסטינית, והחברה הישראלית הנאורה שרוצה אותי אקזוטית, "אותנטית", אבל רק בתנאים שלה.

התחושה הזאת – שפה אין לי מקום – גרמה לי לברוח. נסעתי ללמוד רפואה בהונגריה, אבל גיליתי שם את עצמי מחדש. וכששאלו אותי "מאיפה את?" עניתי בפה מלא: פלסטינית, אזרחית במדינת ישראל. "אבל" – ה"אבל" תמיד היה שם, בלחישה. כאילו אני צריכה להתנצל על זהות מורכבת.

מה זה להיות פלסטינית קווירית בישראל? זה לשמוע על דגלי גאווה בתל אביב, כשבאותו זמן שדות התעופה במדינה עוצרים אותי לתשאולים רק כי השם שלי נשמע "לא יהודי". זה לטוס עם בת הזוג שלי ולגלות שהנראות הלסבית שלנו לא מגנה – היא רק מעוררת יותר חשדנות. זה לדעת שיש לי יותר סיכוי להיחקר בשדה מאשר לקבל יחס שוויוני. וזה גם להבין שהמאבק שלי לא נגמר בשאלה "מתי החברה תקבל אותי". הוא שזור עמוק בשאלה: מי מספר את הסיפור שלנו?

הפינקוושינג – אותו תהליך שבו ישראל משתמשת בזכויות להט"ב כדי להסתיר את הדיכוי של הפלסטינים – הוא לא סתם תעמולה. הוא מחיקה. הוא גזל הסיפור שלי כדי לנקות את תדמית המדינה. מיתוג תל אביב כ"גן עדן גאה" הוא ניצול של הקיום שלי כדי להגיד לעולם: תראו כמה אנחנו ליברלים – בעודשמתחת לפני השטח, מתרחשת הדרה, רדיפה, וניצול, במיוחד כלפי קווירים פלסטינים. מה שחמור בפינקוושינג הוא לא רק השקר, אלא שהוא עושה אותנו, הפלסטינים הקווירים, לכלי משחק. משתמשים בנו בשביל לבנות דימוי נאור, בזמן שבשטח הורסים כפרים, יורים במפגינים, מנצלים להט"בים פלסטינים כסוכנים כפויים, מתעלמים מאלימות משטרתית כלפי החברה שלנו.

כשלמדתי את זה, כעסתי. התאכזבתי. הרגשתי חוסר אונים. אבל כמו הרבה פעמים בחיים שלי, שאלתי את עצמי: מה אני עושה עם זה?

והתשובה שלי הייתה להתחיל לספר. לספר בקול רם, לכתוב, להקים אירועים, לעשות מרחבים קוויריים-פלסטיניים. לדבר על זה שגאווה לא יכולה להתקיים על חורבות של חיים. שדגל קשת שמונף מעל הפצצות בעזה – הוא לא סמל של חופש. גאווה אמיתית היא שוויון, צדק, ביטחון – לכל האנשים.

אבל איך אפשר בכלל לדבר על גאווה כשיש כל כך הרבה מוות סביבנו? השנה, יותר מתמיד, הרגשתי איך המלחמות המתמשכות - בעזה מלחמת השמדה לכל דבר, ואחריה האיומים הגלויים במלחמה עם איראן, סוגרות עלינו מכל כיוון. זה לא רק שגאווה מרגישה כמו פריבילגיה מול נהרות הדם, אלא גם שהקול שלנו נבלע ברעש ההפצצות, בחטיפות, באובדן. התחושה היא שלא רק שלא רואים אותנו – אלא שמשתיקים אותנו. שהמלחמות משמשות כלי כפול: גם הורגות את אחינו ואחיותינו, וגם מונעות מאיתנו לעמוד בקול צלול ולדבר על הדיכוי שאנחנו חווים פה, בארץ הזאת, על כל הצירים – לא רק כקווירים, אלא כפלסטינים, כאזרחים מודרים, כמי שלא אמורים בכלל להעיז לדבר על חופש.

לא משנה אם את חיה בג’נין, בעזה, בנצרת או בתל אביב – להיות קווירית פלסטינית זה לא סיפור של קורבן. זה סיפור של עמידה. של הישרדות. של מאבק שהוא גם אישי וגם פוליטי. כי החירות שלי, כאישה, כלסבית, כפלסטינית – לא תגיע אם נשתוק.

כמו שאומרים אצלנו:

" אף אחד לא חופשי עד שכולנו חופשיים".

שהד בשארה היא חברת הנהגה בתנועת עומדים ביחד, מנצרת.

עריכה: מעין גלילי