בתקופה האחרונה המילה "דמוקרטיה" החלה להיזרק לכל עבר. לעיתים היא מגיעה יחד עם הגדרה כלשהי ("דמוקרטיה היא...") ולעיתים היא עומדת כטיעון בפני עצמו, כמשפט תחבירי תקין. "בני אדם זורים בכל יום לרוח מילים חמרים-חמרים", כתב ביאליק, ורגע לפני שהמילה "דמוקרטיה" מגיעה לרוויה סמנטית, מתרוקנת מתוכנה והופכת לכתם רורשאך, גם אני מעוניין להצטרף לחגיגה הדמוקרטית. 

בדומה לתהליכים שהתרחשו במדינות אחרות בעולם, גם בישראל הדמוקרטיה הליברלית הביאה למשבר ייצוג. תהליכים היסטוריים כמו המהפכה הניאו-ליברלית של התוכנית לייצוב המשק ב-1985, מדיניות ההפרטה של רבין בשנות ה-90, וההכרזה המפורסמת של ברק ביציאתו משיחות השלום בקמפ-דייויד ביולי 2000 הביאו בהדרגה לפגיעה ביכולת ההשפעה של הציבור הרחב על השלטון. פגיעה זו התרחשה מהעבר האחד באמצעות העברת תחומים שלמים בקבלת ההחלטות מהדרג הנבחר לדרגים מקצועיים-בירוקרטיים ופירוק המנגנונים הדמוקרטיים הפנים-מפלגתיים, ומן העבר השני באמצעות טשטוש ההבחנות האידאולוגיות בין המפלגות הגדולות. הצניחה החדה בשיעור ההצבעה בתחילת שנות האלפיים, מ-78.7% בבחירות 1999 ל-62.3% בבחירות 2001, והתייצבות אחוז ההצבעה על פחות מ-70% בממוצע מאז, היא אחת העדויות למשבר זה.

נציגי הימין הפופוליסטי, כמו טראמפ בארה"ב, בולסונרו בברזיל, אורבן בהונגריה, לה-פן בצרפת, ג'ונסון בבריטניה ונתניהו בישראל, זיהו כבר לפני שנים את משבר הייצוג הזה. כל אחד מהם מצא את הדרך המקומית לנצל אותו, כשהמשותף לכולם הוא יצירת התקפה פוליטית-ציבורית על המוסדות הליברליים שיצרו את המשבר, כמו אליטת ההון, הפקידוּת המקצועית ומערכת המשפט. אוכלוסיות חלשות ונעדרות כוח פוליטי כמו מיעוטים לאומיים, מהגרים, פליטים, פעילי זכויות אדם וקהילת הלהט"ב סומנו כאויבות, ונתלתה עליהן האחריות לבעיות החברתיות שיצרה הדמוקרטיה הליברלית והגלובליזציה נטולת הרסנים שקוּדמה תחתיה.

חרף מה שעשוי להשתמע ממה שנכתב עד כה, תהיה זו טעות לראות בימין הפופוליסטי ובדמוקרטיה הליברלית קטבים מנוגדים. הדמוקרטיה הליברלית מציעה מודל אזרחות שוויוני לכאורה אך היא עושה זאת תוך קידוש המצב הקיים ותוך התעלמות מהפערים הדרמטיים בין האפשרויות של פרטים שונים בחברה להשפיע על קבלת החלטות פוליטיות. הימין הפופוליסטי מציע מנגד מודל אזרחות היררכי, לפיו השתייכות לקבוצה מסויימת, לרוב אתנית או גזעית, מבטיחה זכויות-יתר על פני קבוצות אחרות. אולם בעוד שני המודלים עשויים להידמות כמודלים סותרים, למעשה מדובר במודלים משלימים: הימין הפופוליסטי אינו "באג" בדמוקרטיה הליברלית, אלא הוא "פיצ'ר" של עשרות שנות מדיניות ניאו-ליברלית המדירה ממוקדי הכוח חלקים הולכים וגדלים בציבור, שהופכים בתורם לקהל היעד של מנהיגי הימין הפופוליסטי. יש לשים לב לא רק לקשר הסיבתי בין שני המודלים, אלא גם לדמיון ביניהם: הראשון כמו השני מציעים מרחב דמוקרטי שבו הייצוג הוא סמלי בלבד, בניגוד למרחב דמוקרטי המאפשר לכל אדם, ללא תלות ברקע ממנו הוא מגיע, להשפיע על חייו באמצעות המוסדות הנבחרים. מטרתנו היא לא רק להמשיך ולחשוף את אחיזת העיניים של הדמורטיה הליברלית, אלא, כמי ששואפים לשוויון אמיתי ומלא, לקדם באופן פעיל אלטרנטיבה אמיתית לליברליזם ולפופוליזם הימני באמצעות בניית התארגנויות דמוקרטיות מלמטה.

במילים אחרות, אנו זקוקים למבנים השתתפותיים-דמוקרטיים שיחזירו לציבור את הכוח שנלקח ממנו. מטרה זו לא יכולה להיות מושגת רק על-ידי הצגת מצע רעיוני מתקדם או על-ידי איוש מוקדי הכוח באנשים עם הדעות "הנכונות" והכוונות הטובות. נחוצות מסגרות דמוקרטיות שמתחילות בציבור ואשר נבחריהן מחוייבים לציבור, לא רק אחת לכמה שנים בבחירות אלא גם כאשר מתקבלות החלטות משמעותיות בזמן הכהונה. אין הכוונה בהכרח למשאלי עם ומודלים ישירים אחרים של הצבעה, כי אם לעצם הצורך של נבחר ציבור לתת דין וחשבון בפני בוחריו ולעצם היכולת של האחרונים לבקר אותו כשהוא אינו פועל כראוי בעיניהם, וכן לדרוש ממנו לקדם מטרות שאולי לא חשב עליהן בעצמו או שאינן נמצאות בראש סדר העדיפויות שלו.

עם זאת, אם אנו רציניים בנוגע לכוונותינו, אל לנו להסתפק בהרחבת הדמוקרטיה של מנגנון השלטון המרכזי, אלא עלינו לפעול להרחבת הדמוקרטיה אל כל תחומי החיים.

עולם העבודה עבר בעשורים האחרונים שינויים משמעותיים. הגלובליזציה והמעבר של הכלכלות המערביות – לרבות ישראל – מכלכלות מבוססות תעשייה, המאופיינות במפעלי-ייצור גדולים בהם מועסקים אלפי ועשרות אלפי עובדים, לכלכלות מבוססות שירותים, המאופיינות במקומות עבודה קטנים שמעניקים שירותים שונים, הביאו להיחלשות כוחם של ארגוני העובדים. עלינו לחזק את העובדים המאורגנים כיום, ולפעול באופן יצירתי לקידום התארגנויות נוספות הן במודלים הקלאסיים של איגודי עובדים והן במודלים שמתמודדים עם החסמים בפני התארגנות שמעמידות נורמות ההעסקה החדשות-יחסית, כמו העסקה קבלנית, העסקה לטווח-קצר והעסקה ע"י זכיינים. דמוקרטיה במקום העבודה פירושה יכולתם של העובדים להשמיע באופן קולקטיבי את קולם, לשפר את תנאי העסקתם ולקבל את המקום שמגיע להם בשולחן ההנהלה.

המרחבים הציבוריים שלנו נלקחו מאיתנו. דרכים שבעבר ילדים שיחקו בהן כשחזרו מבית הספר, קשישים התהלכו בהן בשעות הערב, הורים צעירים הלכו בהן עם עגלות באין-מפריע ורוכבי אופניים נסעו בהן בדרכם לעבודה הפכו לכבישים מרובי-נתיבים בהם עומדים אוטובוסים בפקק משתרך של מכוניות פרטיות, כשבשוליהם מדרכות צרות נטולות-צל, אשר לעיתים חסומות אף הן בידי מכוניות. מתחמים מגודרים של מגורי יוקרה החלו להופיע במרכזי הערים הגדולות ולחסום, לעיתים בניגוד לחוק, את מעברם של התושבים. באופן לא מפתיע, דווקא מתחמים אלה כוללים ריכוזים גדולים של דירות הרפאים המאויישות אחת לשנה למשך כמה שבועות בקיץ או בתקופת החגים. דמוקרטיה במרחב הציבורי פירושה יכולתם של התושבים לא רק לעבור בכל שטח ציבורי, אלא גם לעצב בפועל את אופיו של המרחב הציבורי ולקבוע חלוקה צודקת שלו בין משתמשיו השונים.

תחום הדיור בישראל מעולם לא היה שוויוני וצודק והתאפיין מאז קום המדינה בשיקוף ובשעתוק הריבוד המעמדי בחברה. בכל זאת, גם בתוך מציאות היסטורית זו ניתן להצביע על תהליך של החמרה במצב הדיור במשך העשורים האחרונים. בתחילת שנות ה-70 כ-23% מהדירות בישראל היו בבעלות ציבורית, ומדיניות הדיור הציבורי הייתה אוניברסלית באופן יחסי. אולם בסוף שנות ה-70 מדיניות הדיור הציבורי השתנתה ותנאי הזכאות הפכו לסלקטיביים-יותר. הרחקת מעמד הביניים מהזכאות לדיור ציבורי פתחה צוהר פוליטי לחיסול שיטתי של מאגר הדיור הציבורי כעשרים שנה לאחר מכן. כיום סך הדירות הציבוריות עומד על 2% בלבד, כשרשימת ההמתנה מתארכת משנה לשנה חרף תנאי זכאות סלקטיביים-להחריד והדירות הקיימות סובלות מהזנחה מצד המדינה, שהעבירה את האחריות על תחזוקתן לחברות המשכנות. לצד זאת, את חוק הגנת הדייר החליף ב-1973 חוק השכירות והשאילה, שכולל רק את ההגנות הבסיסיות ביותר אשר במקרים רבים גם להן דיירים רבים לא מודעים. תחת אלה, מיליוני אנשים הופקרו לאופי המשברי-מטבעו של השוק "החופשי", המתבטא בבעיות רבות כמו חוזי-שכירות קצרים, הפליה, העלאות שכר-דירה תכופות, ג'נטריפיקציה ומחסור בדירות קטנות. דמוקרטיה בתחום הדיור פירושה יכולתם של אנשים להשפיע על מוסדות התכנון, מחברי המועצה ביושבם כוועדת התכנון המקומית ועד השלטון המרכזי ורשות מקרקעי ישראל, ולקדם פתרונות דיור המחזירים לציבור את השליטה על תחום הדיור. במסגרת פתרונות אלו, לכל אדם תהיה מובטחת הזכות לקורת גג ראויה במחיר סביר.

אל מול משבר הייצוג שיצר הניאו-ליברליזם מזה, ואל מול עליית הימין הפופוליסטי מזה, עלינו לפעול לקידום אלטרנטיבה פוליטית אמיתית: פוליטיקה שמתחילה באנשים ולוקחת אותם בחשבון לכל אורך הדרך. לא אנשים פרטיים המרחפים בחלל, לא אקטיביסטים גיבורי-על ולא נבחרי ציבור פרטיים בעלי כוונות טובות - אלא אנשים שמתארגנים ביחד, על בסיס אינטרסים משותפים, ויוצרים התארגנויות דמוקרטיות שביכולתן להשמיע את קולם הקולקטיבי. המשותף לשלוש הדוגמאות לעיל הוא שדמוקרטיזציה בתחומים האמורים - מקום העבודה, מרחבים ציבוריים ותחום הדיור - לא דורשת מאיתנו להמתין במשך שנים עד שתגיע בשורה מהכנסת ומהממשלה. אלא, ביכולתנו כבר מחר בבוקר להתחיל להתארגן ביחד ולהחזיר אלינו את המרחבים, המשאבים והכוח שנלקחו על ידי קומץ האנשים ששולט היום בקבלת ההחלטות לפני ומאחורי הקלעים.

עריכה: נועה נוי