בשבוע שעבר התבשרנו כי הקבינט אישר פה אחד את התוכנית להרחבת הלחימה ברצועה, כיבושה, ובניגוד לעבר – גם החזקת השטחים שנכבשו. תוצאותיה של התוכנית המכונה 'מבצע מרכבות גדעון' ידועות מראש: גזר דין מוות על החטופים, הרג נרחב של חפים מפשע וילדים, הרס מוחלט של תשתיות החיים בעזה, המשך מדיניות ההרעבה, פינויי אוכלוסייה נרחבים ומוות מיותר של חיילים. כל זאת מבלי להציע אלטרנטיבה שלטונית ברצועה, כלומר – המשך שלטון החמאס. אסור שנתבלבל, ההחלטה לצאת למבצע לא קשורה בשום צורה לשאלות של ביטחון. כך למשל, חשף סמוטריץ' את מטרות המתנחלים כשהצהיר כי "מרגע שמתחיל תמרון - אין נסיגה מהשטחים שכבשנו, גם לא תמורת חטופים" וכי "עזה תהיה חרבה לחלוטין". כלומר, המטרה עבורם היא כיבוש הרצועה, החרבה והתנחלות, ולא החזרת החטופים וביטחון לכל יושבי האזור. משמעותו של החזון הדיסטופי הזה הוא כמובן פשעי מלחמה מחרידים כלפי שני מיליון עזתים, שגם לפני שה"מרכבות" יצאו לדרך -  חיים (ומתים) בגיהינום של ממש. 

ההחלטה על המבצע התקבלה על אף התנגדות ציבורית גורפת להמשך המלחמה. לפי סקרים עקביים מהתקופה האחרונה, כ- 70% מהישראלים מעוניינים בהחזרת כל החטופים במסגרת עסקה שתסיים סופית את המלחמה. התמיכה במה שהממשלה מכנה 'מדיניות ההכרעה' הולכת ומתפוגגת, ועומדת סביב ה- 20% בלבד מהציבור. לנתונים הללו משמעות מרחיקת לכת – היא מצביעה על כך שחלק ניכר ממצביעי הקואליציה עצמם מתנגדים למדיניות הממשלה, שהולכת ומאבדת את הבייס המסורתי שלה. נתניהו כמובן מודע לכך, ובכל זאת, במהלך נאום שנשא השבוע, אמר מפורשות כי "אנחנו רוצים להחזיר את ה-59 אבל למלחמה יעד עליון וזה הניצחון על אויבינו." כלומר, נתניהו מחליט במודע לצאת פומבית כנגד הרצון של רוב העם בישראל. 

מעבר להשלכות האסוניות של המשך המלחמה שתוארו לעיל, למבצע שכזה, ולכיבוש קבע של הרצועה, תהיה עלות תקציבית אסטרונומית. איך הממשלה מתכוונת לממן אותה? ניחשתם נכון, הנטל הכלכלי יוטל על המעמדות העממיים, שנדרשים לממן את המלחמה של המיעוט  שבימין הקיצוני. רק שבוע שעבר קידמה הממשלה, בשיתוף פעולה עם ההסתדרות ומשרד האוצר, קיצוץ דרקוני בשכר המגזר הציבורי תחת הסיסמה המניפולטיבית "הנשיאה המשותפת בנטל". המהלך, שעוגן בחקיקת הכנסת, יוביל לקיצוץ שכרם של עובדי המגזר הציבורי, החל מן המשכורת הקרובה, בשיעור של 3.3% לחודש עד סוף השנה. בנוסף, בשנת 2026 יקוצץ שכרם בשיעור של 1.2% בחודש. זה אומר פגיעה ישירה בהכנסתם של מאות אלפי עובדים, ובאופן עקיף ברוב ציבור העובדים בישראל. אבל כמובן גם  אנושה במערכות הציבוריות עצמן כגון חינוך, בריאות ורווחה, שגם כך סובלות מהרעבה תקציבית קשה, ולהרע מאוד את השירותים הכה חיוניים שהן מספקות לנו דוחק, והצורך בהן עולה מדי יום ככל שהמלחמה נמשכת. חקיקה זו מצטרפת לשורה של צעדי צנע אחרים, שפוגעים כרגיל באזרח הקטן, ולא בעשירים שבחברה - כמו העלאת המע"מ וייקור התחבורה הציבורית, צדדים שמובילה הממשלה בשיתוף פעולה עם משרד האוצר, שכרגיל לא מפספס הזדמנות לפגוע בשירות הציבורי. מיותר לציין שצעדי מימון חלופיים וסבירים בהרבה, כגון הגדלת הגרעון, מיסוי גבוה יותר על הון, למשל מיסוי של בנקים, חברות תעופה ותעשיות ביטחוניות שגורפים על חשבוננו רווחי עתק בחסות המלחמה כלל לא באים בחשבון. לא מבחינת הממשלה, ובטח שלא מבחינת משרד האוצר הניאו-ליברלי. כרגיל, הנטל הכלכלי של המלחמה מוחל בעיקר על המעמדות העממיים, על אף שרבים מאוד מהם שייכים מסורתית לבייס הפוליטי של הממשלה.

אל מול המחאה הצודקת והמרשימה של עובדי ההוראה (והתמיכה הציבורית הרבה לה זכתה), תגובתו של סמוטריץ' מדהימה במיוחד ומצביעה על עומק הניתוק. באיגרת ששלח למורים כתב כי "אינני מעלה בדעתי שבשעה שמאות אלפי מילואימניקים עוזבים הכל — בית, משפחה, עבודה ופרנסה — ומוסרים את נפשם על הגנת המולדת, דווקא מי שמחנכים את ילדינו יפתחו בשביתה ויפגעו במאמץ המלחמתי בגלל ויכוח על האופן שבו תחול הפחתה של כמה אחוזי שכר בודדים באופן זמני". אתם מבינים? סמוטריץ', העומד בראש מפלגה שלפי כל הסקרים כלל לא עוברת את אחוז החסימה (כלומר שאפילו לא מייצגת את הציבור שלה עצמה), מאשים את ציבור העובדים על שהוא לא מוכן לממן את מלחמת הברירה שלו, מלחמת נצח שכל תכליתה הוא מימוש פנטזיות מטורפות של כיבוש, גירוש והתנחלות, מלחמה שרוב עצום בציבור כבר לא תומך בה. 

אם כך, המטרות של המתנחלים ברורות, אך כיצד אפשר להסביר את התנהלות נתניהו? מדוע לקדם מדיניות כל כך לא פופולרית? או לכל הפחות, מדוע להצהיר זאת באופן כה גלוי? הרי, במידה רבה, עוצמתו בעשור האחרון נבעה בדיוק מאותה יכולת נדירה להיענות לסנטימנט הציבורי, דרך ניסוח ועיצוב שלו מחדש באופן שמחזק אותו ואת הקואליציה שלו. יכולת לשאוב לגיטימציה מתמיכה עממית רחבה, ובו בזמן לקדם אינטרסים פרטיקולריים ומגזריים של רכיבי הקואליציה שלו. איך, אם כך, אפשר להסביר את השינוי הדרמטי הזה? 

להערכתי, נתניהו ושותפיו הולכים ומבינים שבמציאות שאחרי השביעי באוקטובר הם איבדו את תמיכת הרוב, ושאין היתכנות אמיתית לניצחון דמוקרטי בבחירות ללא שינוי כללי המשחק. תמיד היה מתח בין ההיבטים הפופוליסטיים של הממשלה (שיח דמוקרטי והיענות, חלקית ככל שתהיה, לסנטימנטים עממיים) והפרויקט הפוליטי שלה (אוטוריטריות, עליונות יהודית, סיפוח, מדיניות חלוקתית מפלה ופירוק המדינה). המלחמה חשפה את המתח הזה במערומיו, וככל שהפופולריות של הממשלה דועכת, היא מנסה לכסות על המתח הזה באמצעות אלימות גוברת לא רק כלפי העזתים, אלא גם כלפי אזרחי מדינת ישראל, באלימות ישירה, בחקיקה, באכיפה בררנית, טרור והפחדה. דוגמא מובהקת לכך היא תגובות הממשלה לתופעת הסרבנות המתגברת בקרב מילואימניקים; למשל הצעת החוק של ח"כ אביחי בוארון (ליכוד), שתאפשר לכלוא לחמש שנים את מי שיקרא שלא להתייצב למילואים.

כך, במקום אסטרטגיה פופוליסטית הנשענת על לגיטימציה דמוקרטית, לפחות לכאורה, היא מקדמת כעת שיח פשיסטי הרבה יותר, הנשען על הצדקות דתיות-לאומניות באופן מופגן ומוצהר. במקום ללכת לבחירות, היא דואגת להמשיך את המלחמה בכל מחיר - מה שמאפשר את מצב החירום, קידום ההפיכה המשטרית והשתלטות על מוקדי כוח ומוסדות מדינתיים, כנגד רצון הציבור. במקום להיענות לסנטימנט הציבורי, היא מקדמת דה לגיטימציה למועמדים ומפלגות ערביות, ולהיתכנות של שותפות יהודית ערבית. הפצת הקונספירציה נגד מפלגת בל"ד, הפוגרום בהקרנת טקס הזכרון המשותף ברעננה, קידום עלילת הדם על הצתה מכוונת של השריפות, כל אלו נועדו לאפשר לה בהמשך - וכל הסימנים מראים שזו כוונתה - להוציא מחוץ לחוק מועמדים ומפלגות ערביים מהשתתפות בבחירות. בניגוד לאופוזיציה, הממשלה מבינה היטב כי שותפות פוליטית יהודית-ערבית היא המפתח למפלתה. 

על אף שמדובר בהתפתחות מסוכנת מאין כמוה, היא גם פותחת את השדה הפוליטי לאפשרויות, התארגנויות ובריתות חדשות. למרבה הצער, האופוזיציה לא ערוכה כרגע לנצל את הפוטנציאל הדמוקרטי הטמון ברגע הזה. במקום להציב אלטרנטיבה לימין הקיצוני, בני גנץ ונשיא המדינה מתייצבים לצד פרויקט ההתנחלות, יאיר לפיד משווה בין "הקיצונים משני הצדדים" (כלומר, בין פורעי הפוגרום בבית הכנסת ברעננה ליוזמי הטקס), בנט מגבה בהתלהבות את המשך המלחמה, ליברמן מציע לשלול את זכות ההצבעה ממי שלא מתגייס לצה"ל, וכולם ביחד שותקים אל מול פשעי המלחמה בעזה ואל מול קיצוצי השכר ומדיניות הצנע שהורסים את החברה מבפנים. לאור התנהלות זו כבר אין ספק: כדי להחליף לא רק את הממשלה, אלא גם את מדיניותה – נצטרך להחליף גם את האופוזיציה. 

יאיר גולדשמידט הוא דוקטורנט וחוקר בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה. עוסק בפופוליזם, תאוריה דמוקרטית ופוליטיקה ישראלית.

עריכה: ענת זלצברג