בוקר אחרי שישראל פתחה במלחמה על איראן (13.6) בסדרת הפצצות במדינה, כולל בבירה טהרן, פרסם יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד טור דעה באנגלית, שבו הוא מסביר שהמתקפה הישראלית על איראן הייתה הכרחית היות ואיראן הייתה זו שהכריזה מלחמה על ישראל כבר מזמן. הוא טוען שישראל לא רצתה במלחמה הזו, בדיוק כפי שהיא לא רצתה במלחמה בעזה, אבל עכשיו כשהמלחמה כבר מתגלגלת, ישראל נחושה לנצח אותה. לפיד מתאר את הדמוקרטיה הישראלית כ"משגשגת" בזכות חילוקי הדעות שבה, אבל חותם בהצהרה שישראל תמיד ידעה לעמוד מאוחדת מול איומים קיומיים: כי כשזה מגיע לביטחון, אנחנו עם אחד עם מטרה אחת.

לפיד לא רואה בעיה עם הצעתו לאחידות דעות, אפילו כאשר לדבריו שגשוג דמוקרטי פירושו חילוקי דעות. הוא גם לא רואה בעיה בכך ששוב ושוב הוא נקלע לתמיכה במלחמות שאנחנו לא רוצים בהן אבל מוצאים את עצמנו בהן בגלל שהן "הכרחיות". הוא גם לא רואה בעיה בכך שבשעת חירום יו"ר האופוזיציה עומד מאחורי "מטרות המבצע" וכוחות הביטחון, נסוג למאחורי הקלעים, ורק מציע סיוע למדיניות הממשלה. אבל הוא לא לבד בזה. גם יתר "מנהיגי" ה"אופוזיציה" תופסים כך את מהות תפקידם.

באותו בוקר, אביגדור ליברמן הצהיר בחדשות 12 שלא מערבבים פוליטיקה עם ענייני ביטחון לאומי, ועכשיו עלינו להתאחד ולהתמקד בהכרעה סופית של איראן. בני גנץ, בינתיים, ביקש שנהיה "מאוחדים מול אויבנו" והצהיר שהוא מחזק את הדרג המדיני על ההחלטה לצאת למבצע - אבל שיש לחתור להפוך את ההישג הצבאי להישג מדיני. יאיר גולן כתב שעלינו לעמוד מאחורי צה"ל כחומה בצורה. הדבר היחיד שהיה לנעמה לזימי לומר ביחס לתקיפה הוא תודה לחיילי צה"ל ולגופים ממשלתיים אחרים, וגלעד קריב חיזק את ידי צה"ל ודרש מהממשלה תיאום מלא עם ארה"ב ובעלות בריתה באיזור.

ניכר כי לכל המפלגות הללו יש תפיסה זהה של מהות האופוזיציה, אותה חשף יפה יאיר לפיד בטור מלא הסתירות שלו. כאשר נפתחת מלחמה תפקיד האופוזיציה הוא לסגת אל מאחורי הקלעים. האופוזיציה צריכה לומר "אני מחזקת את ידי הצבא" - מה שזה לא אומר - ולתת לממשלה לעשות ככל העולה על רוחה ללא שום ביקורת או הסתייגות מהותית. האמנם המלחמה הזו הכרחית? האמנם המשטר האיראני חותר להשמדה פיזית ומיידית של ישראל? האמנם הדרך היחידה לעכב את תכנית הגרעין המדאיגה של איראן הייתה דרך תקיפה ישירה? כל אלה הן שאלות קריטיות לביטחון ישראל שהתשובה להן שלילית, ושמפלגות האופוזיציה לא מוצאות טעם לשאול - ובטח שלא להציע תשובות או דרכי פעולה חלופיות.

הייתה מפלגה אחת בכנסת ישראל שהביעה באופן מפורש התנגדות לתקיפה באיראן. מפלגת חד"ש פרסמה שממשלת נתניהו "מדרדרת את האיזור להסלמה רחבה ומסוכנת". הבדידות של חד"ש בהבעת התנגדות מדהימה במיוחד לאור העובדה שממש בימים שקדמו למתקפה חברי האופוזיציה היהודים הצביעו במישרין על הפגיעה של ממשלת ישראל בביטחון המדינה – יאיר גולן טען שנתניהו "מכר את ביטחון ישראל" כדי להישאר בכיסא, גלעד קריב טען שממשלת ישראל "דוהרת לריסוק מדינת ישראל", ובני גנץ טען שממשלת ישראל לא עוסקת בענייני המדינה אלא בשרידות הממשלה. 

יש לנו סיבות רבות לחשוב שהתקיפה הישראלית באיראן והשלכותיה הן אסון - אך גם מבלי לנתח לעומק את התקיפה עצמה ותוצאותיה – יש לנו בעיה חמורה בתפיסת מהות האופוזיציה במדינת ישראל. מפלגות האופוזיציה חושבות שתפקידן הוא לתמוך בכל פעולה צבאית באופן עיוור ולהימנע מהבעת ביקורת, הסתייגות או התנגדות לפעולות הממשלה והצבא. שקט, יורים.

אבל במהותה, האופוזיציה היא מוסד דמוקרטי חיוני בחירום. בתקופת הרפורמה המשפטית המוסדות הדמוקרטיים בישראל נמצאו תחת מתקפה מצד הרשות המבצעת - מתקפה שרק החריפה מאז תחילת המלחמה בעזה. כל מנגנון שנועד להגביל את כוחה של הממשלה מהווה יעד לדריסה. לצד הניסיון לשתק את הרשות השופטת, גם אמצעי התקשורת והחברה האזרחית נכנסו לסל המטרות, יחד עם המפגינים והמפגינות בכל הארץ. האופוזיציה מהווה עוד מנגנון דמוקרטי שאמור לרסן את הרשות המבצעת. כמו שלא נסכים לביטול בית המשפט, לצנזורה של אמצעי תקשורת, או להשעיה של הזכות להפגין בזמן חירום, כך אסור להסכים לביטול דה-פקטו של אופוזיציה לממשלה, גם אם היא מבטלת את עצמה.

הרבה תלונות כלפי מפלגות האופוזיציה בשנים האחרונות התמקדו בכך "שלא רואים אותם ברחובות". ואכן, חלק מהח"כים החלו להגיע להפגנות. אבל הבעיה ש"לא רואים" את האופוזיציה היא עמוקה ושורשית הרבה יותר. הבעיה היא שברגע האמת, כאשר ממשלת ישראל פועלת לשנות את המציאות האיזורית באופן מיידי, דרסטי, ואלים, אין שום הבדל מהותי בין התגובה של סמוטריץ ובן-גביר, לזו של ליברמן וגנץ, לאלה של יאיר גולן ונעמה לזימי. ועם ביטולו מרצון של מנגנון קריטי להגבלת כוחה של הממשלה, אנחנו מאיצים את קצב מימוש הפנטזיות ההרסניות והמגלומניות של ממשלת ישראל. 

תום אלפיה הוא דוקטורנט לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר מערכת מגזין רוזה.

עריכה: סתו גרסטל