עדות זו נכתבה על ידי מרי (שם בדוי; השם האמיתי שמור במערכת), בת 27, סופרת ובת-אנוש. במקור מצפון עזה.

אמא אמרה לי פעם שהחיים הם מטורפים. אנחנו לעולם לא יכולים לדעת מה יקרה. לפני חמישה חודשים התקשיתי למצוא פיסת לחם עבורי ועבור משפחתי ברצועת עזה. התפללתי שאמות בבת אחת מהפצצה, במקום לגווע לאט מרעב! אפילו אחרי שחולצתי מעזה לאירלנד בספטמבר, הכאב עדיין היה עצום. איך יכולתי להנות מאוכל, מחום ומהחיים עצמם, בזמן שמשפחתי עדיין כלואה ברצועת עזה? כל רגע היה גיהנום עבורי. כל הפצצה ותקיפה הורגשו בגופי. לא יכולתי לישון בלילה. הייתי משותקת.

כשהוכרזה הפסקת האש ב-10 באוקטובר, נשמתי בכבדות ובשמחה. סוף כל סוף המלחמה נגמרה, וחיי המשפחה שלי לא יהיו יותר בסכנה! הייתי מסוגלת להתרכז בעצמי הרבה יותר: השקעתי כל כך הרבה בלימודים, שהפכתי לאחת מהסטודנטיות המצטיינות בכיתתי. הייתי מסוגלת גם להנות מבילויים עם חברים באירלנד מבלי להיות בפאניקה ופחד תמידי לחיי משפחתי. אבל ההפצצות לא נעצרו לחלוטין, ועדיין יש פחד בליבי. אני יודעת שיש סיכוי מסוים שהמשפחה שלי תיהרג.

אמא אמרה לי להנות מחיי ולא לדאוג להם. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה הדבר הנכון לעשות, אבל בכל זאת, לא הייתי מסוגלת להיות שמחה. הרגשתי ריקה מבפנים. בלאקרוק, השכונה שלי, היא אחת מהשכונות היוקרתיות ביותר בדבלין. היא שקטה, נעימה ומלאה באנשים יפים שמטיילים עם כלבים חמודים. אהבתי את המקום, והרגשתי טוב עם כל הירוק שמסביב והחברה הנעימה של זרים איריים. אך עדיין הרגשתי בודדה.

כשהתחלתי להתרכז בעצמי, החלטתי לחסוך כסף כדי לנסוע למצרים. מצרים היא המדינה האהובה עליי. היא מקום הולדתו של סבי מצד אבא, מולדת תור הזהב של הקולנוע, וכמובן, ארצם של הפירמידות והפרעונים! אך הייתה לי גם סיבה נוספת לנסוע לשם: התיזה שלי, שבחרתי לכתוב על רצח על כבוד המשפחה במזרח התיכון. החלטתי לכתוב על מה שנשים עוברות בחברות פטריארכליות נוקשות, ולהתמקד בשני הטקסטים הספרותיים החשובים ביותר שנכתבו במזרח התיכון.

נהניתי מהשהות במצרים, ומהמפגש המחודש עם חברים שהצליחו להגיע לשם בזמן המלחמה. הייתי ברקיע השביעי כששמעתי אנשים מדברים ערבית, וכשראיתי שכל השלטים כתובים בשפה זו. כמעט בכיתי כששמעתי את קריאת האד'אן [קריאה מוסלמית לתפילה ש.א] לראשונה מאז שעזבתי את עזה. אבל הדבר ששימח אותי יותר מכל היה האוכל! לא ידעתי איך לבשל באירלנד, וחייתי על מזון מהיר או מוכן מראש. אבל במצרים, הבטן שלי נהנתה מטעמן של מקלובה, קושארי, מלוח'יה ועוד מנות מוכרות. חשבתי על אימי ועל משפחתי בכל נגיסה שלקחתי, וייחלתי שיהיו איתי. התגעגעתי אליהם יותר מאי פעם, וליבי היה כבד. איך ייתכן שאני חווה את הימים היפים ביותר בחיי, והם עדיין חיים בבית הכלא הגדול בעולם? איך אני יכולה להיות במדינה היפה הזו, מבלי לטייל יחד איתם במקומות שהיינו מבקרים בעבר?

דיברתי עם אמא, ואמרתי לה שאני לא יכולה לשאת זאת יותר. "קשה להיות בכל מקום בלעדייך. מה אני יכולה לעשות, אמא?". היא אמרה: "אם את יכולה, סעי למכה ותעלי לרגל. את תהיי בסדר. אללה ירפא את ליבך ויעזור לך". לנסוע למכה? זה עניין רציני. הייתי שמחה מאוד לנסוע למקום הקדוש ביותר לאסלאם, אבל האם אוכל לעשות זאת לבד? תמיד דמיינתי שאסע לשם עם אימי, היא דתייה וכבר עלתה לרגל כמה פעמים. אבל לי אין מספיק ידע. זה מקום קדוש! מה אם אהרוס את הכול?

דיברתי עם אמא שוב והיא עודדה אותי לקחת את הצעד ולנסוע לשם. אללה יעזור לי ויביא אנשים טובים שיסייעו לי במסע. למזלי, מצאתי סוכנות נסיעות במחיר סביר. אחרי התלבטות ארוכה, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי כן. הלכתי לקנות עבאיה [בגד מוסלמי מסורתי ש.א.], לא ידעתי בהתחלה מה אני עושה, אבל הייתי בעננים. האם אני באמת נוסעת למקום בו הנביא מוחמד חי? ייתכן שלפני 5 חודשים חייתי רק בקושי בעזה, ועכשיו אני במצרים ועומדת לנסוע למכה? אם מישהו היה מספר לי את זה לפני 6 חודשים, הייתי אומרת לו שהוא הוזה או משוגע. ובכל זאת, הנה אני כאן!

כשנחתתי בסעודיה והתחלתי את המסע למכה, לא יכולתי לפענח את רגשותיי. כל מה שידעתי הוא שלא הייתי כבר כל כך קרובה לעצב. ברגע שראיתי את הכעבה בכיתי בזמן שהתחלתי לצטט קטעי חדית'. התחלתי להתפלל עבור משפחתי וחבריי, וגם עבור אותם חברים יהודים שעזרו לי לשרוד את המלחמה. לא יכולתי להאמין שאני באמת שם. אילו מעשים טובים עשיתי בחיי כדי לזכות בכך? פגשתי מוסלמים מכל העולם, כולל אישה צעירה נהדרת ממצרים, שעזרה לי לקיים את כל המנהגים הקשורים לעלייה לרגל. כשסיפרתי לה את הסיפור שלי, היא נדהמה לשמוע שיהודים, שאמורים כביכול להיות האויב, היו האנשים ששינו את חיי ועזרו לי לצאת מעזה בחיים. אבל הדת שלנו מלמדת אותנו שכולנו אותו הדבר. למעשה, אני מאמינה שכולנו מאמינים באותו אל, פשוט בדרכים שונות! אנשים צריכים רק להבין שמלחמות והרג הם לא הדרך שאף דת יכולה להתנהל בה כלפי אחרת. זה רק בזבוז של זמן, כסף ודם!

אני שמחה שזכיתי לעלות לרגל למכה בסיוע של יהודים וישראלים. אני שמחה שיכולתי להתפלל גם עבורם. אני שמחה שהם נמצאים בחיי. למרות האבדן ושיברון הלב שהמלחמה הביאה, זכיתי בחברות אמת עם אנשים שאני מכנה "השומרים שלי". המסע שלי מבלאקרוק באירלנד לאבן השחורה הקדושה במכה הוא דוגמה לאופן בו החיים עובדים בדרכים מסתוריות. ניסים מתרחשים, ומי שנחשבים לאויבים יכולים דווקא להתגלות כחברים הנאמנים ביותר.

תרגום ועריכה: שירז אנגרט