ערב יום הנכבה, ואני בדרכי להנחות פאנל זיכרון ברחבת בית פלסטיני יפואי. הבית משמש כיום כבית קפה ומרכז קהילתי עירוני, והעבר עדיין נוכח בו. הכניסה אליו והשהייה בו מספרות סיפור. זהו בית באר שבעבר היה מוקף פרדס. המשפחה שגרה בו גורשה ממנו, והסיפור שלו שוכתב.

הבית הזה אינו היחיד מסוגו בסביבה. עוד ועוד בתי באר נגלים לעינינו לאחרונה, כשכל הסביבה, שנודעה פעם בפרדסיה הרבים ובתפוזים שייצאה אל העולם, הופכת לאתר בנייה אחד גדול. הבית מוקף מנופים ומגדלים, הנישאים אל השמיים בגדלים ובגבהים מפלצתיים.  

ליבי נרגש ומפוחד לקראת הפאנל. איך אגע בנקודה הכי כואבת ורגישה אצלי ובקרב העם שלי? כיצד אנחה ואשאל את השאלות הקשות? הכי מפחיד שאשמע עוד ועוד סיפורים ואשבר. הנכבה היא לא אירוע היסטורי ולא יום זיכרון. אנחנו, הפלסטינים, חווים את הנכבה בימינו.

בשבילנו כיפואים, הנכבה המתמשכת היא הצפייה בעם שלנו נרצח אל מול עינינו בעזה, לאחר שרוב היפואים גורשו לשם ב-1948. הנכבה היא צפייה בבני משפחותינו נרצחים. היא הפקרת המדינה את החברה הערבית. יום יום שאנחנו נרצחים. ומה שמתרחש כיום בגדה, מאלימות מתנחלים ועד סיפוח מתמשך, מעמיק את התחושה של מציאות שבה כיבוש רודף כיבוש, דור אחר דור. 

איך מכניסים את הכאב הזה לפאנל או לטור בעיתון? ומה עם הבתים שלנו? מאות משפחות יפואיות מאוימות בגירוש מבתיהן בעקבות עוול שנוצר בזמן הנכבה ונמשך עד היום.

שנים שגדלתי בפחד מהמילה "נכבה". בבית הספר אסור היה לומר את המילה הזו. זכור לי שבן כיתתי פעם כתב את המילה "נכבה" על הלוח ביום העצמאות. המורה מיהרה למחוק את המילה וכעסה עליו, ואני נותרתי עם השאלה מה המילה הזו ולמה המורה פחדה כל כך. שאלתי את אבי אם נוכל לצאת לחגוג בערב העצמאות. הוא ענה לי במשפט אחד: "יום העצמאות שלהם הוא הנכבה שלנו". כאשר רציתי לדעת מה זה אומר וביקשתי לדעת עוד, ראיתי שהוא לא מצליח לדבר וקשה לו. מבטו היה עצוב. למילה הזו מטען כבד.

הייתי צריכה להבין לבד שקרה אסון לעם שלי. לא היו לי סבא וסבתא לשמוע מהם את סיפור הנכבה. הם נפטרו הרבה לפני שנולדתי, מלבד סבתא אחת שהייתה צעירה מכדי לזכור. כששאלתי אותה על הנכבה סיפרה מהזיכרון העמום על מעברים בין בתים, על חיילים ועל נשק שכוון אליהם, כשהיא הייתה צעירה מכדי להבין. 

עד לא מזמן הסתובבתי כמו נפש תועה בחיפוש אחר אותה זהות עמומה, שפחדו לדבר עליה; זהות שהמדינה דאגה למחוק ולרמוס לי אותה. עד היום בו פגשתי זקן יפואי בבית קפה. ביאפא נוטים לשאול "הבת של מי את?" וזו הפעם הראשונה בה הודיתי על השאלה הזו. כי ברגע שהזכרתי את שמו של אבי ואת משפחתי, מיד האיש ענה בהתרגשות, "אני זוכר את סבא שלך!" וסיפר לי את קורותיה של משפחתי. מאותו הרגע הרגשתי שייכת. לסיפור, למשפחה, למקום.

הפאנל שהנחיתי הפך למעגל הקשבה. המשתתפים ואני היינו צמאים לספר את הסיפור של סבא וסבתא, ואת הסיפורים של הורינו. כל אחד מאיתנו תרם פיסת זיכרון וחלקי סיפורים, שהשלימו אלה את אלה. זה הפך לערב מרפא. הכאב קיבל מקום והכרה מתוך ההבנה שאנחנו, הדור הצעיר, נמשיך להחיות את סיפורי הנכבה כדי לזכור אותם דורות קדימה, להצליח להחלים וליצור עתיד אחר.

העיסוק בנכבה ובהיסטוריה המשפחתית הובילו אותי ללמוד על ההיסטוריה היפואית, על מה הייתה יאפא ואילו חיים היו בה. דרך הלימוד על יאפא הבנתי שהסיפור רחב יותר ושכדי שנוכל לרפא את הכאב עלינו להכיר בו. ואנחנו נמשיך לספר את הסיפור שלנו. נמשיך להיות עם. ונמשיך לזכור.

אינאס אוסרוף אבו-סייף היא אמנית וצלמת עיתונות. ילידת יאפא, אמא של אדם ואחמד, ופעילה בעומדים ביחד

עריכה: שני פייס