עדות זו נכתבה על ידי מרי (שם בדוי; השם האמיתי שמור במערכת), בת 28, סופרת ובת-אנוש. במקור מצפון עזה. 

זה מטורף איך שהחיים עוברים בכזו מהירות, ובכזה כאב. זהו כבר העיד השישי במהלך המלחמה בעזה, שעדיין לא באמת הסתיימה. עזתים תמיד חוגגים את העיד בצורה שונה משאר המדינות המוסלמיות, אבל הפעם זה היה קיצוני.

יום ערפה (היום התשיעי של חודש ד'ו אל-חיג'ה, החודש האחרון בלוח השנה המוסלמי. נחשב לאחד הימים הקדושים ביותר באסלאם), היה יום קדחתני ומתיש עבורי. זו הייתה הפעם הראשונה שצמתי מעל 20 שעות! הרגשתי חובה לצום כי הייתי זקוקה שאללה יסלח לי על חטאיי ויענה לתפילות הבלתי פוסקות שלי להתאחד שוב עם משפחתי בעזה. בשעות האחרונות של הצום, אמא שלי התקשרה לאחל לי חג שמח. אני תמיד מרגישה עצובה כשאני מדברת איתה כי היא לא כאן איתי. סיפרתי לה כמה שהצום מתיש, אבל היא הייתה גאה בי וקראה לי "ילדה טובה" על כך שצמתי כל כך הרבה זמן. לאחר השיחה ובזמן הכנת ארוחת האיפטר דפדפתי ברשתות החברתיות כדי לראות את רוח החג בעזה למרות האלימות המתמשכת. היו קצת אורות ברחובות, קצת קישוטי חג על ההריסות, אנשים השמיעו שירי חג כדי לנסות ולהשיב את שמחת החג שהייתה להם פעם. השווקים אמנם היו עמוסים באנשים, אבל אני נשבעת שרק אנשים מעטים הצליחו לקנות בגדים חדשים ושוקולד לילדיהם. השאר פשוט רצו להסתובב בשווקים ולבלוע את המרירות שלהם על העיר האהובה שהייתה ונעלמה. אני תמיד האמנתי שעזה היא עיר שיודעת לשמח את עצמה; מקום שבו מלמדים איך לחיות והיכן ששנאה הופכת לאהבה. 

אבל בדיוק ברגע שבו התחלתי להעלות זכרונות על הימים היפים בהם חגגנו את החג בעזה, קיבלתי בטלגרם התראה שהחזירה אותי מהדמיון למציאות: סדרה אלימה של תקיפות החלה באיזורים שונים ברצועת עזה. בתוך שניות, בערב חג, יותר מ-20 אנשים נהרגו בתקיפות הישראליות. מאוחר יותר נודע לנו שמדובר היה בהתנקשות באחד ממנהיגי חמאס. בנקודה הזו לא היה אכפת לי אם הוא חי או מת; אני שונאת את חמאס כי הם הביאו עלינו את כל זה מלכתחילה. יותר הייתי מודאגת לגבי רוח החג שכעת נעלמה, שהוכתמה בדם והרס. החלומות של העזתים לקראת החג נופצו בעקבות התקיפות הישראליות. שכחתי מהאיפטר שהכנתי והתחלתי לבכות. למה אין לנו את המותרות לחגוג אפילו טקס איסלאמי אחד? למה אין לנו את הזכות לבלות יום אחד, רק יום אחד, בלי הפצצות והרס? האם נגזר עלינו לחיות כך? התקשרתי לאמא שלי כדי לבדוק אם היא בסדר. למרבה המזל, למרות שההפצצה הייתה קרובה היא לא נפגעה. רציתי לכבות את הטלפון שלי ופשוט ללכת לישון. הייתי שבעה מחדשות במקום מארוחה טובה, והרגשתי רק טעם מר בפה. זה מציק כמו הדבר הירוק והמעצבן הזה שנתקע בגרון. זה טעם שאת לא יכולה להיפטר ממנו, גם אם תנסי בכל כוחך. זה מה שאני מרגישה מאז שהגעתי לאירלנד. אני מעמידה פנים שאני שמחה אבל אני לא. למה הלב והנשמה שלי תקועים בעזה בזמן שהגוף שלי באירופה? האם לא הגיע הזמן שהם יתאחדו? או שעליי לחזור לעזה כדי שהם יהיו ביחד, ואז אולי אמות? לעזה אין עתיד כל עוד אנחנו לא מאמינים בשלום. זו הדרך היחידה שהאלימות תיפסק. זו הדרך היחידה שיתייחסו אלינו כבני אדם. זו הדרך היחידה פשוט לחגוג את החג!! הבעיה היא שאני לא יכולה לחזור לעזה גם אם הייתי רוצה. אני פשוט לא יכולה. אז אני תמיד אהיה מנופצת לרסיסים. אבל מה שגורם לי להמשיך, זה שאני עדיין כאן, המשפחה שלי עדיין בחיים והם מנסים כמיטב יכולתם לשרוד. המשפחה שלי מנסה לשמח אותי בכך שהם מעמידים פנים שהם חיים חיים רגילים. אני בכלל שמחה מזה שהם חיים! אז זה לא משנה אם החג הזה היה עקוב מדם ומקולל. זה לא משנה שרוב העזתים בקושי שרדו את המלחמה, זה לא משנה שהעיר האהובה שלנו מפוררת על האדמה, מה שמשנה זה שאנחנו מנסים לחיות את חיינו ולשים חיוך על פנינו. מה שמשנה זה שאנחנו מנסים לבנות מחדש את העיר השרופה שלנו. מה שמשנה זה שלא איבדנו את השפיות, עדיין. מה שמשנה, זה שאנחנו מלמדים את העולם כולו מה זה אומר להיות עזתי.

תרגום ועריכה: תום אלפיה