עדות זו נכתבה על ידי מרי (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה. השמות האמיתיים שמורים במערכת), בת 27, סופרת ובת-אנוש. במקור מצפון עזה.

עברו שנתיים מתחילת המלחמה, ובכל זאת עבורי הזמן עומד מלכת. כל פיצוץ, כל לילה בלי שינה, כל פרצוף מוכר שאיבדתי עדיין חיים בתוכי. אני מחזיקה את עזה בעצמותיי, את האבק, הצער, האבל, והאהבה שמסרבת למות.

כשהפצצות התחילו ליפול נשארנו במקום שלושה ימים, בתקווה שזה ייגמר. ואז ברחנו, יחפים, רועדים, רצים דרך שמיים שבערו באדום. חשבנו שהעקירה תהיה זמנית. אבל בעזה, שום דבר הוא לא זמני, מלבד החיים עצמם.

בהתחלה הלכנו לבית סבי וסבתי, שם נשארנו 23 ימים. אחר כך נאלצנו לצאת שוב, ברגל, מתחת לשמי הפיצוצים והכדורים למחנה אל-מע'אזי, לבית דודתי. בפעם השנייה, חשבנו שמצאנו מקום בטוח, אבל אפילו לשם המוות בא אחרינו.

בוקר אחד, בימים הראשונים של השנה החדשה, רעשי טנקים וצעקות מילאו את האוויר. חיילים ישראלים הסתערו על השכונה, פוקדים על כולם לצאת ממנה. קרובי משפחתי - בעיקר הגברים - נלקחו מבית דודתי, מכוסי עיניים, מופרדים, מושפלים. שמעתי את הרעד בקולו של אבי בזמן שהם דחפו אותו קדימה. הם אמרו שזה היה "רק לשאול שאלות", אבל זה הרגיש כמו הסוף.

באותו רגע הבנתי את המשמעות של אובדן השליטה על גופך, על גורלך. לא הייתי בטוחה אם נחיה או נמות, כמו רבים כל-כך אחרים. שעות הרגישו כמו ימים. כשהם סוף סוף שחררו אותנו, לא הייתי אותו אדם. משהו נלקח מתוכי - אולי התמימות. באופן משונה, אותו יום גם שינה את נקודת המבט שלי. בפעם הראשונה, ראיתי את החיילים מקרוב. הם נראו כמו אנשים רגילים, לא מפלצות. אחד מהם אפילו הזכיר לי דמות מסרט שאני אוהבת. זה בלבל אותי, להבין שאפילו אלה שפוגעים בנו חולקים את אותה אנושיות.

אחר כך נעקרנו שוב. הפעם לאל-מוואסי, ל"אזור הבטוח" לכאורה. אבל לא היה שם בטחון. היו רק חול, רעב, ושורות אוהלים בלתי-נגמרות ליד הים. בנינו לעצמנו מקלט מיריעות פלסטיק והתפללנו שהוא לא יקרוס ברוח.

כך עברו תשעה חודשים. בקור. בחום. בפחד. אחיינתי בת השישה חודשים פיתחה דלקת ריאות ומתה באוהל.  גופה הקטן לא הצליח לשרוד את מה שמבוגרים בקושי שרדו. אני עדיין רואה את פניה כשאני עוצמת עיניים - היא כבר הייתה אמורה ללמוד ללכת עכשיו.

החיים באוהלים הפשיטו אותנו מכל טיפת כבוד. היה מחסור במים, תחבושות היו יקרות, והגיינה הפכה לפריווילגיה. לקחתי תרופות כדי לעכב את המחזור שלי, כי לא יכלתי להרשות לעצמי לדמם. חודש אחד המחזור הגיע, חלש, והרגשתי הקלה, עד שעצב החליף אותה. הבנתי שהגוף שלי לא רגיל יותר. המלחמה שינתה אפילו את מחזוריו.

הרעב הפך לתמידי. חיכינו שעות בנקודות חלוקת סיוע שנראו כמו סצנות ממשחקי הדיונון; אלפי בני אדם קורסים באבק בשביל שק קמח. בעבר חשבתי שרעב הוא רק מחסור באוכל. עכשיו אני יודעת שהוא מחסור בכל - נוחות, שלום, תקווה.

כשישראל שברה את הפסקת האש במרץ, בני הדודים שלי נהרגו מיד, בזמן שצמו. זה לא היה האובדן היחיד, כי רבים מחבריי נהרגו מאז תחילת המלחמה. אחד מהם נעלם ביום הראשון של המלחמה. עברו מאז שנתיים ואני עדיין מוצאת את עצמי מקלידה את שמו, מחכה לתגובה שלעולם לא תגיע. אני מתגעגעת לפעם האחרונה שדיברתי איתו. אני מתגעגעת לאופן בו הוא אמר את שמי. אני מתגעגעת לנוכחות שלו.

לפני שבועיים, התפנתי לאירלנד אחרי שקיבלתי מלגה לתואר שני. לפני כן, הגשתי מועמדות למלגה אחרת בארצות הברית, בחיפוש אחרי כל דרך אפשרית החוצה. לא מפני שרציתי לעזוב את עזה, אלא כי רציתי לחיות.

כאן באירלנד, אנשים אומרים לי שאני בטוחה. אני לא מרגישה בטוחה. בכל בוקר אני מתעוררת ובודקת את החדשות, מתפללת לא לראות את שם השכונה שלי בין המקומות שהופצצו. כשהמשפחה שלי לא עונה להודעות, אני מדמיינת את הגרוע מכל: את ביתם הופך לאבק, את שמותיהם מופיעים ברשימת מתים. אני חיה מוקפת בשלום, אך רדופה על ידי המלחמה.

שנתיים עברו, אבל המלחמה לא באמת הסתיימה עבורי. היא ממשיכה בזכרונותיי, באבלי, בדממה שעוקבת אחריי לכל מקום. אני מנסה לבנות עתיד, ללמוד, לנשום, אבל עם כל צעד קדימה אני מרגישה שאני גוררת איתי את משקלה של עזה.

כי עזה היא לא רק המקום ממנו באתי.

היא המקום בו השארתי את ליבי. עזה היא לא רק מקום, היא חיים שלמים.

עוד כמה ימי שנה למלחמה נציין? עוד כמה אנשים עוד אאבד? עוד כמה רגשות מעורבים ארגיש?

עוד כמה תדמם עזה?

תרגום: מעין גלילי