ההפגנה נגד המלחמה, שנערכה במוצ"ש האחרון בכיכר הבימה, הגיעה לכותרות בעיקר בעקבות התנהלות המשטרה. מסירוב לאשר את קיום ההפגנה, דרך פיזורה בכוח תוך ביצוע מעצרים אלימים, ועד לסיכון חיי העצורים בהשארתם מחוץ למקלט בזמן אזעקה – המגמה ברורה: הכרזת מלחמה על מתנגדי השלטון ודיכוי המאבק באלימות. בתוך כל זאת, אירוע אחד עורר תדהמה וזעם בקרב רבים: אשר פריד, מפגין ותיק, לקה בליבו ונזקק להחייאה במהלך ההפגנה. מעדויות של רופאים שחשו להגיש עזרה, עולה כי שוטר הרחיק מהאזור בכוח רופא שהגיע לסייע במאמץ להצלת חיים, ומנע ממנו להעניק לאשר אדרנלין שהיה דרוש לו נואשות. אשר פונה לבסוף לבית החולים במצב קשה.

מניעת טיפול רפואי היא פשע מתועב, והזעזוע והזעם במקרה הזה מוצדקים לחלוטין. אך אם אנו שואפים לשנות את המערכת הרקובה מהיסוד, אנחנו חייבים לזכור שכמו פרקטיקות אלימות רבות שהשלטון וזרועותיו נוקטים, הפרקטיקה של מניעת טיפול רפואי קיימת ומיושמת כבר שנים רבות בגדה המערבית. היא גובה חיי אדם באופן קבוע, אך קורבנותיה הפלסטינים נותרים שקופים עבור רובו המוחלט של הציבור הישראלי.

התופעה נרחבת כל כך, והדוגמאות שאציין כאן לא מתחילות אפילו לכסות את מימדיה. עוד בשנת 2002 פרסם ארגון "בצלם" דו"ח שהתייחס בין היתר למניעת טיפול רפואי מפלסטינים בגדה המערבית במהלך האינתיפאדה השנייה, באמצעות עיכוב אמבולנסים הנושאים חולים ופצועים במשך שעות ארוכות, עיכוב שעלה בחייהם. לפי ארגון "רופאים ללא גבולות", בשנה הראשונה למלחמה שפרצה בשבעה באוקטובר, נרשמו 160 מקרים בהם צה"ל מנע מגורמי רפואה בשטח לגשת לנפגעים, ו-132 מקרים של עיכוב במתן טיפול רפואי. אחד המקרים הקשים ביותר שתועדו בתקופה האחרונה הוא סיפורו של ג'אדאללה בן ה-14, שנורה בנובמבר 2025 במחנה הפליטים אל-פארעה. ג'אדאללה תועד כשהוא שכוב על הארץ, פצוע קשה ומדמם במשך כ-45 דקות, כאשר חיילים מסתובבים סביבו, מתעלמים מסבלו, ומונעים ממנו סיוע רפואי עד שמת מפצעיו.

מניעת טיפול רפואי בשטח היא מעשה חמור בפני עצמו, אך הוא רק היבט אחד ברצף פשעים בתחום הרפואה שתועדו עוד לפני תחילת המלחמה הנוכחית באוקטובר 2023, וביתר שאת במהלכה. פשעים אלה כוללים מניעת פינוי רפואי לחולים מעזה, הזנחה ומניעת טיפול רפואי מאסירים פלסטינים, ומתקפות בלתי פוסקות על מתקני וצוותי רפואה בעזה. מקרה מפורסם הוא טבח הפרמדיקים, בו נורו למוות ונקברו בקבר אחים 15 עובדי סיוע ורפואה, חלקם לאחר שנכפתו.

הרחקת הרופא שהגיע לסייע לאשר פריד במוצ"ש האחרון מייצגת שפל חדש בהתנהלות משטרת ישראל כלפי אזרחיה היהודים, אך מקורותיה ברורים והכתובת הייתה על הקיר. כמו אלימות משטרתית כלפי קטינים וקשישים, שימוש בבואש וברימוני הלם, מעקבים של השב"כ ומעצרים בעקבות פוסטים ברשתות החברתיות, מניעת טיפול רפואי היא עוד חוליה בשרשרת העוולות שמזעזעות את הציבור רק כשהן מופעלות כלפי יהודים.

האשמת "משטרת בן גביר" או "ממשלת הקיצונים" מפספסות את הנקודה: אין ספק שאנחנו נמצאים בתקופה של שפל, אך גם הקואליציה הנוכחית היא רק הסימפטום. שורש הבעיה היה ונשאר הכיבוש, ודבר לא ישתנה מבלי שניאבק בו. במשך שנים, מרבית הציבור הישראלי התרגל להתעלם מהמתרחש מעבר לקו הירוק. להתנהל כאילו מדובר בנושא שאינו רלוונטי לפוליטיקה פנים-ישראלית ולדקלם את המשפט השחוק על "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", בזמן שאותה דמוקרטיה מונעת זכויות אדם בסיסיות ממיליוני אנשים שתחת שליטתה. בישראל, הפלסטינים שבעזה ובגדה הוצבו מחוץ לתחום האנושיות. חייהם ומותם כמעט ולא מגיעים לחדשות, וגם באותם מקרים נדירים, הם כמעט ולא מעוררים עניין.

כאשר פרקטיקות אנטי-דמוקרטיות, אלימות ואכזריות מוצדקות שוב ושוב בנימוק בטחוני, היה זה רק עניין של זמן עד שנגיע לרגע בו מפגינים בתל-אביב מותקפים באלימות בשם "שיקולים ביטחוניים", וטיפול רפואי נמנע מאחד מהם – בדיוק כפי שנמנע מאין ספור פלסטינים לפניו. אי אפשר לתחזק מערכת שמפירה זכויות אדם באופן שיטתי, ולצפות שהנורמות המקובלות בה לא יזלגו לבסוף גם אל החברה הדמוקרטית כביכול, המתקיימת לצידה. ברגע שאלימות ופשעים מנורמלים ומוצדקים כלפי קבוצה מסוימת, הם ינורמלו לבסוף גם כלפי קבוצות נוספות.

לאורך כל תקופת המחאות ההמוניות המתקיימות בישראל כבר למעלה משלוש שנים, חוזרת ועולה הטענה ש"שזה לא הזמן לדבר על הכיבוש". האמת היא שההפך הוא הנכון. מאבק באלימות שלטונית או במהלכים אנטי-דמוקרטיים, תוך התעלמות משורש הבעיה, רק מאפשר לאותן פרקטיקות להתקרב יותר ויותר לכל אזרח במדינה. מעבר לכך, ההתעלמות מהכיבוש מאפשרת לסבל שהפרקטיקות האלימות שלו מסיבות לאזרחים בעזה ובגדה המערבית להימשך. האלימות השלטונית שמונעת טיפול מציל חיים מאדם מבוגר מחוסר הכרה בתל-אביב לא הופיעה יש מאין, אלא נולדה מתוך המערכת שיורה בנער ומשאירה אותו לדמם למוות באל-פארעה. אם אנחנו שואפים לחיות בחברה שמכבדת זכויות אדם, ובראשן את הזכות הבסיסית ביותר לחיים, אנחנו חייבים קודם כל להיאבק נגד הכיבוש.

שירז אנגרט היא ירושלמית, פעילה בפרי ג'רוזלם ובעומדים ביחד. כרגע סטודנטית ללימודי שלום וקונפליקטים באוסטריה.

עריכה: ענת אילון