הסכם הפסקת אש נחתם. לראות את עינב צנגאוקר מתכוננת לחזרת בנה מהשבי אחרי שנתיים, ורק לדמיין את ההקלה שהיא בטח חווה. לצפות בסרטונים של ילדי עזה חוגגים את ההודעה על הפסקת האש ולחלוק באושר שלהם, לחגוג איתם את החיים ואת סיום התופת.

אך האם זה הסוף?

כבר בעת העתיקה ידעו שכל הסכם, מעבר למילה הכתובה, כולל גם רוח בלתי כתובה. קיקרו, הנואם הרומאי, מספר על מצביא יווני, שלמרות שנחתמה הפוגת לחימה עם האויב למשך 30 ימים, נהג לבזוז את שדות האויב במהלך הלילה, כי לטענתו ההסכם התייחס לימים ולא ללילות. בכך, המצביא הפר את רוח ההסכם והביא לביטולו.

הסכמים הם הדדיים. הם מניחים ששני הצדדים יעמדו במילה שלהם, ונשענים על אמון. כל הסכם מייצר תלות-הדדית, ובמובן הצר הזה, הסכמים יוצרים שוויון בין הצדדים. לכן, קיקרו אומר לנו, הסכם שנחתם ללא אמון בין הצדדים, ובהיעדר רוח טובה - סופו להתבטל. 

האם ההסכם הנוכחי נחתם עם אמון בין הצדדים וברוח טובה? האם הצדדים להסכם - ממשלת ישראל והחמאס - הסכימו על הרוח הבלתי כתובה של ההסכם: עצירת מסע ההשמדה והחלפתו בשיקום הרצועה והעוטף, וחיי שכנות בין העמים?

ברור שלא. ההסכם לא הגיע בעקבות פיוס והסכמה אלא נכפה על הצדדים על ידי נשיא אמריקאי שכל שאיפתו היא לקבל מדליה. ממשלת ישראל סיכלה את כל ניסיונות העבר לסיום המלחמה והצהירה שוב ושוב שהמטרה היא לא פחות מהניצחון המוחלט. קשה לראות איך הסכם כה רעוע יסיים את רצח העם ויתחיל תהליך שיקום לעזה, ויביא לנו ביטחון ושקט.

בימים הקרובים הדיון הציבורי יתמקד בהחזרת החטופים. התקשורת תסחט את נפשותינו עד הטיפה האחרונה עם ראיונות מרגשים, שיחזור התנאים בשבי, הקרנת סרטוני החטיפה מה-7.10. אלה באמת אירועים מרגשים, עצובים, מטלטלים. אבל בינתיים נתניהו והמתנחלים יתכננו מאחורי הקלעים איך בכל זאת להשאיר את צה"ל ברצועה. המאבק הציבורי שלנו מוכרח להתמקד בשלבים הבאים של העסקה - לוודא שכל אזרח ואזרחית, ובעיקר כל חיילת וכל חייל, ידעו שזהו: המלחמה מסתיימת עכשיו ולא הם ולא קרוביהם יחזרו להילחם במלחמה הזו.

כל חטוף שחוזר וכל יום שבו עזה לא מופגזת עדיפים על החלופה, שהיא המציאות שלנו בשנתיים האחרונות.  בזמן שאנחנו מרוויחים בזכות ההסכם, עד שהוא יתפוצץ, המאבק נגד הממשלה והמלחמה - על כל צורותיה - חייב להמשיך ביתר שאת.

תום אלפיה הוא דוקטורנט לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר מערכת מגזין רוזה.

עריכה: סתו גרסטל