בספרו "Rebel Cities", מספר הגיאוגרף הפוליטי והוגה-הדעות המרקסיסט דיוויד הארווי על פוסטר שנתקל בו בשנות השבעים, שיצא בהוצאת קבוצת פעילות שכונתית סביבתית-רדיקלית, שתיאר חזון אלטרנטיבי עבור העיר: "היה זה דימוי בהיר ויפהפה של פאריס הישנה, שהחיים השכונתיים הפיחו בה רוח חדשה. על המרפסות לבלבו פרחים, הכיכרות היו מלאות באנשים ובילדים, שפעו בבתי-קפה, ואילו חנויות קטנות ובתי-מלאכה של אמנים פתחו את דלתותיהם אל העולם. המזרקות הבריקו בשמש, מטיילים נהנו בשפת הנהר, ופה ושם ניתן היה למצוא גינות קהילתיות (ייתכן ופרט זה בפוסטר בדיתי מדמיוני). תושבי העיר נהנו משפע של זמן פנוי לשקוע בשיחות קולחות איש עם רעהו, או לעשן מקטרת (הרגל שבאותה תקופה לא הסתכלו עליו בעין רעה, כפי שגיליתי כשנקלעתי לאחת מהפגישות השכונתיות של אותה קבוצת פעילות, שהתקיימה בחדר אפוף עשן). אהבתי את הפוסטר הזה, אולם במרוצת השנים הוא הפך כה מרופט ומהוה, עד שנאלצתי, למרבה הצער, להשליך אותו לפח. הלוואי והיה לי אותו שוב! מישהו צריך להדפיס אותו מחדש".

שנת 2007 הייתה השנה הראשונה שבה מרבית אוכלוסיית העולם גרה בערים. המאה ה-21 הפכה - לראשונה בתולדות האנושות - למאה העירונית. מגמה זו תלך ותגבר: לפי תחזיות של האו"ם, בשנת 2050 יהוו תושבי הערים כשני-שלישים מכלל האנושות. ואצלנו בישראל? 91% מאוכלוסיית המדינה חיה בערים, ושיעור זה צפוי רק לגדול בעתיד. לכן, שאלת צורתן, דמותן והתפתחותן של הערים היא אחת השאלות החברתיות המרכזיות שיעצבו את אופן החיים של רובנו.

אם נבקש לשאול איך תיראה השאלה העירונית בישראל של שנת 2030, נצטרך לבקר בשתי תחנות חשובות בדרך: הבחירות המוניציפליות של שנת 2028, והבחירות המוניציפליות שיתקיימו השנה, ב-31 באוקטובר 2023. בעוד חודשים ספורים יתייצבו תושביהן של 257 רשויות מקומיות ויצביעו עבור מועמדים לתפקיד ראש הרשות, ועבור רשימות שיתמודדו למועצת הרשות. 

המועמדים השונים והרשימות השונות אמורים להציג תפיסות שונות ומתחרות לגבי עתיד העיר, כיוון ההתפתחות שלה, והאופן בו יחולקו המשאבים בה. אולם בפועל, רבות מהמערכות המוניציפליות ניטשות בין מועמדים ורשימות שחולקים אותן הנחות-יסוד ואותן גישות ביחס לעירוניות, לתכנון, ולמקומם של התושבים בחיי העיר. רבים מהם נתמכים, בצורה כספית או אחרת, בידי קבלנים ואנשי-עסקים המתעשרים מנדל"ן, וכן בידי בעלי אינטרסים שונים שמעוניינים לרכוש השפעה, באמצעות פוליטיקאי המקורב אליהם, במסדרונות העירייה ובחדרים בהן מתקבלות החלטות בעלות משמעויות כלכליות: האם תוקצה קרקע לבניית מגדל מגורים? האם תאושר הקמת חניון בתשלום לרכבים פרטיים? מי יזכו במכרזים לאספקת שירותים? 

לכן, תמונת הניצחון בזירה המוניציפלית עוברת דרך העמדת חלופות השונות באופן יסודי מהגישה שכיום שולטת בעיריות. במקום להסתכל על הערים כעל מגרש המשחקים של ההון, ועל העירייה כעל מכשיר להתעשרות של קומץ - ניצחון יעבור דרך אימוץ מדיניות המבטיחה לכל תושב את הזכות לעיר. מהי "הזכות לעיר"? מושג זה, אותו טבע הפילוסוף המרקסיסט אנרי לפבר, הוא המכלול של הזכויות הנקנות באמצעות מגורים בעיר והמאפשרות השתתפות דמוקרטית בחיים העירוניים. הזכות לעיר כוללת את הזכות לניכוס: זכותם של תושבים, במרוצת חייהם היומיומיים, לעשות שימוש שלם במרחב העירוני ולהחליט איך לשנות אותו על מנת לחיות בו, לעבוד בו, לטייל בו, ולקיים בו חיי פנאי. לדוגמא, להחליט להסיר את הגדרות המקיפות שטח פתוח, כדי להפוך אותו לפארק לשימוש התושבים. הזכות לעיר כרוכה גם בזכות להשתתפות: הזכות להיות בעל קול ביחס לקבלת ההחלטות בדבר המרחב העירוני והתהליכים המתבצעים בו.

האם נשכיל לעשות שימוש בבחירות המקומיות של 2023 ו-2028 כדי לערוך שינויים בשלטון המקומי, שיקדמו את התושבים לקראת מימוש הזכות לעיר? האם נצליח לאסוף אנשים וקהילות ולארגן תנועות עירוניות, אשר יציגו פרויקט פוליטי מתחרה לזה שמכוון כיום את פעולתן של העיריות? זה אתגר גדול שמונח לפתחנו. הפוסטר הישן ההוא של פאריס, שהיה תלוי אצל דיוויד הארווי, כבר הפך מזמן לבלוי ומסמורטט. אבל בפעולה נכונה, נוכל בשנת 2030 להדפיס פוסטרים חדשים עבור תל-אביב-יפו וירושלים, עבור חיפה ולוד, עבור רהט ובאר-שבע, עבור עשרות ערים ויישובים בארץ, ולתרגם לשפת המציאות את החזון של עיר שראוי לחיות בה.

אורי דמיין את ישראל של 2030 במסגרת פרויקט "תמונת נצחון".

עריכה: סתו גרסטל