כשרותם סלע מפרסמת באינסטגרם פוסט על האלימות של כנופיית ה-SSQ, אנחנו יודעים שהתופעה הגיעה למיינסטרים. הכנופייה, אשר מורכבת מעשרות ילדים ונערים בגילאי 7-16 שמגיעים ממשפחות של מבקשי מקלט, הגיעה כעת לכותרות סביב מקרי תקיפה ושוד שהתרחשו במרכז תל-אביב. מרכז פעילותם היה ונשאר דרום העיר – שכונות שפירא ונווה־שאנן. משם גם מגיע שמה של הכנופיה - Shapira Squad. בשכונות אלה, בימים האחרונים הותקפה ילדה בת 12, לאחר שאחיה התלונן למשטרה על מספר נערים, שחלקם ככל-הנראה שייכים לכנופייה. בעקבות התלונה, הכנופייה החלה להתנכל למשפחה עד שהם נשברו, והחליטו לעזוב את השכונה אחרי שגרו בה 13 שנה.

הכנופיה התפרסמה עוד יותר כאשר התברר שהנערים הבוגרים בה - בני 15-16 - החלו לעבוד עבור משפחות פשע מאורגן. במסגרת פעילות עבור אסמאעיל ג'רושי, ראש ארגון פשע מרמלה, הנערים איימו על חלפן כספים בתל-אביב באמצעות ירי בנשק חם לעבר חנותו, בדרישה להחזיר חוב של מיליון שקל. במקרה הזה, הפרקליטות הצליחה להגיש כתב אישום נגד ג'רושי עצמו, ונגד חלק מנערי הכנופייה.

האופן שבו האירועים הללו ממוסגרים בתקשורת המיינסטרים הוא אחיד: לא משנה אם נפתח את כאן 11, וויינט, מאקו, או ערוץ 13 – בכל מקום נשמע שהבעיה היא "היעדר משילות". בין אם זה היעדר שיטור, פרקליטות שדורשת עונשים קלים מידי, או בתי משפט שלא נותנים לגרש "מסתננים" – בתקשורת המיינסטרים מספרים סיפור על פושעים שמערכת הצדק לא מסוגלת, או לא רוצה, להתמודד איתם.

ואם זו הבעיה, יש מי שמציעים פתרונות. מרדכי דוד פרסם קריאה להצטרף לכוח מאורגן שיחליף את המשטרה בדרום תל-אביב על מנת "להחזיר את הסדר", לדבריו "הכול באופן חוקי". הצל הגיב לרותם סלע שהפתרון האמיתי היחיד הוא גירוש של "המסתננים". שפי פז כבר שלחה מכתב לממשלה בדרישה לחוקק "חוק יסוד הגירה" שיאפשר לגרש "שוהים בלתי-חוקיים" ובדרישה להקמת משטרת הגירה "בעלת סמכויות רחבות". אלה מגיעים לאחר שנים של דרישות חוזרות ונשנות למשילות. ב-2022, לקראת הבחירות האחרונות לכנסת, בן-גביר ערך סיור בשכונת שפירא ונווה־שאנן וצעק למצלמות: "תושבי השכונות כאן זועקים, נשים מפחדות להסתובב ברחוב, ילדים קטנים לא הולכים לגני משחקים כי הם חוששים מהמסתננים". מאז, הפשע בדרום תל-אביב רק הולך וגובר, ופעילות ה-SSQ רק הולכת ומתרחבת לחלקים נוספים בעיר.

כמו בכל כך הרבה מקרים אחרים, תקשורת המיינסטרים לא מפסיקה לשרת את הימין הקיצוני. מסגור התופעה כבעיה של היעדר משילות תומך בהיגיון שמחייב הפעלת כוח, ענישה, כליאה, וגירוש. היות שאין בשיח הציבורי שום הגיון חלופי שיסביר את שורש הבעיה ויציע פתרון, הדבר היחיד שהמערכת יודעת לעשות, והיחיד שנדרש ממנה, הוא עוד ועוד משילות. אפילו רותם סלע, באותו פוסט, כותבת: "כנופיות אלימות מסתובבות חופשי, בלי פחד, בלי הרתעה… זה לא קורה במקרה, זה קורה כשאין אכיפה, כשאין מדיניות, כשאין לקיחת אחריות". 

המיינסטרים הישראלי, יחד עם הימין הקיצוני, תופס את האלימות הזו כתוצאה של היעדר משילות, הרתעה ואכיפה. אבל מה באמת הסיפור של הנערים שמתדרדרים לאלימות קשה כל-כך?

קהילת חסרי המעמד בדרום תל אביב-יפו

"הם עשו דברים מזעזעים [כנופיית הSSQ, ת.א], אבל כל פעם הקיצוניים רוכבים על זה, במקום לדבר על הבעיות האמיתיות," אומר קיברום טוולדה. טוולדה נולד באריתריאה וחי בתל-אביב. הוא מספר שהתדרדרות הנוער לפשע הוא הנושא שהכי מטריד את הקהילה היום. "ההורים נמצאים במצב של חוסר-אונים. רוב הילדים שמתדרדרים לפשע נולדו וגדלו בישראל וחונכו על-ידי מורים ישראלים. זה יוצר פער גדול בשפה ובזהות, כבר בתוך המשפחה, בין ההורים לילדים".

טוולדה הוא מנהל קשרי קהילה במוקד לפליטים ומהגרים. הארגון, שקיים כבר 26 שנים, מספק סיוע משפטי לחסרי-מעמד, ועורך סיורים ומספק מידע לציבור הישראלי. "אני מחלק את הבעיה לשתיים", הוא מסביר. "הילדים הקטנים, בני 10, 11, 12, 13 הם תחת אחריות ההורים. ההורה צריך לדעת מה הילד עושה – זה משהו שהקהילה מבינה. אני פועל הרבה שנים בנושא הזה, בפעילות חינוכית בתוך הקהילה, בשביל לשמור על הילדים".

"הבעיה מתחילה כשהילד מתבגר. הם מגיעים לגיל 16 ומגלים שהם לא יכולים להוציא תעודת זהות, שהם לא יכולים להוציא רישיון נהיגה. הם מבינים שהם לא שייכים למדינה שבה גדלו והתחנכו. בגיל 16 הכול מתנפץ להם". לשאלתי, אילו אפשרויות בכל זאת פתוחות עבור נער חסר-מעמד בישראל, טוולדה עונה: "אין לו שום אופציות. הוא יכול לעבוד בניקיון עם ההורים שלו. וזהו. אני ראיתי שחקני כדורגל אלופים שמשחקים עד גיל 16 בליגות של הילדים. אבל מגיע שלב שצריך תעודת זהות כדי להמשיך והם נאלצים לפרוש".

ההתדרדרות לעולם הפשע, לפי טוולדה, נובעת מהיעדר אופק: "הם מנסים לדפוק על כל הדלתות הלגיטימיות אבל נתקלים בסירוב. יש דלת אחת שמקבלת אותם ונותנת להם תחושת שייכות וביטחון, נותנת כסף והרגשה שהם גיבורים. תחושה של אמון, שמאמינים בהם וביכולות שלהם. זו דלת שמסכנת אותם, את ההורים שלהם, ואת הסביבה שלהם. אבל חלקם פונים לזה."

והנערים שלא פונים לעולמות הפשע? "יש הרבה ילדי פליטים שמגיעים לגיל 16 ונכנסים לדיכאון", מתוודה טוולדה. "זו תופעה רחבה ובכלל לא מדוברת. הם רואים את הלחץ מצד פעילי ימין שמטרידים אותם, הם כועסים על ההורים שהביאו אותם לכאן. כועסים על המדינה שלא מקבלת אותם. הם מתוסכלים מאוד מהמצב. הם ילדים אבודים – לא של ההורים ולא של המדינה".

"זה משהו שחייבים לפתור. ההורים צריכים לקחת חלק משמעותי, אבל המדינה חייבת לתת לילדים אופק. עכשיו מדובר בעשרות ילדים, אבל בעוד שנה, שנתיים, שלוש – אנחנו נראה עוד אלפי ילדים אבודים. זה רק הולך להיות יותר ויותר גרוע".

הפתרון, לפי טוולדה, הוא לתת לילדים אופק. "לאו דווקא אזרחות" הוא אומר. "אבל הם פה. הם לא הולכים לשום מקום, כי אין לאן להעיף אותם. זו עובדה שהם פה. זו בעיה של קהילות מבקשי מקלט, אבל לא רק. זו בעיה של כולנו. אנחנו חיים בישראל אחד ליד השני".

הפרדה בחינוך

ליה בן-נון, רכזת קידום זכויות ילדים בספריית גן לוינסקי, שמה דגש על מדיניות ההפרדה במסגרות חינוך בתל אביב-יפו. "כנופיית ה-SSQ היא תוצר ישיר של מדיניות ההפרדה בחינוך שנוקטת עיריית תל אביב-יפו. כבר שנים רבות בהן ילדי מבקשי המקלט מוסללים מכל שכונות דרום ומזרח העיר לבתי ספר וגנים מופרדים. עיריית תל אביב יצרה עבורם מערכת חינוך נפרדת. הם לא לומדים, לא משחקים, לא מדברים ולא נפגשים עם שאר ילדי העיר. כיום, תל אביב-יפו היא העיר היחידה בישראל שעדיין מקיימת מדיניות של סגרגציה ויש לכך השלכות חברתיות וחינוכיות הרסניות".

לבן-נון חשוב להדגיש: "הרוב הגורף של ילדי הקהילה אינם לוקחים חלק בעבריינות ופשיעה ומדובר על כמה עשרות ילדים המשתייכים ל-SSQ. לצד זאת, ולמרות שזו תופעת שוליים, חשוב להבין את המקורות שלה. גטאות חינוכיים מייצרים תחושות של זרות, ניכור וחוסר שייכות, לא צריך דוקטורט בסוציולוגיה בשביל להבין את הקשר בין שני הדברים".

ספריית גן לוינסקי היא מרכז קהילתי-חינוכי בשכונת נווה שאנן שפועל לקדם חברה הוגנת ושוויונית בשותפות עם קהילות מבקשי המקלט והמהגרים בדרום תל אביב. "כבר שנים רבות שאנחנו [בספריית לוינסקי ת.א.] מתריעים על ההשלכות ההרסניות שיוצרת מדיניות ההפרדה של העירייה, אבל לצערי הרב הקריאות שלנו נופלות על אוזניים ערלות".

"כבר בשנת 2018 התחלנו לעסוק במצב החינוכי של הילדים והנוער בשכונות דרום תל אביב. בהתבסס על מחקר שביצענו וראיונות עם מומחים בנושא, מהר מאוד הבנו שהדרך לשיפור מצבם החינוכי של ילדים חסרי מעמד היא שילובם במסגרות החינוכיות בעיר, לצד תלמידים ישראלים".

יחד עם נציגי הורים - חסרי מעמד וישראלים – ספריית גן לוינסקי נמצאת במאבק משפטי מתגלגל מול העירייה למען ביטול ההפרדה במסגרות החינוכיות. בספטמבר 2023, כתוצאה מהמאבק, החלה תוכנית פיילוט של שילוב ילדים בכיתה א' בבתי ספר משולבים ברחבי העיר. התכנית, מסיבות שונות, לא תמשיך בשנת הלימודים הבאה.

"לעירייה יש את הכוח לשנות את המצב מהיום למחר, וזה גם לא דורש השקעה כספית אדירה. משפחות רבות התייאשו ועזבו את תל-אביב לערים אחרות, כך שבשנת הלימודים הבאה עתידים להיות בסה"כ 149 ילדים חסרי מעמד שעולים לכיתה א' בבתי הספר המופרדים. חייבים לסגור את בתי הספר המופרדים, וצריך היה לעשות את זה מזמן. התרענו על זה כבר לפני כל כך הרבה שנים, באנו עם פתרונות, אבל העירייה בורחת מהנושא הזה שוב ושוב".

הקשר בין מוסדות חינוך מופרדים להיווצרותן של כנופיות דוגמת SSQ הוא ברור לגמרי, לפי בן-נון. ״התדרדרות לפשיעה היא בין היתר תוצר של תחושת הדרה ודחייה מהחברה. כאשר ילד לומד בבית ספר מופרד, מעבר להשלכות החינוכיות, כמו להגיע לכיתה ו׳ בלי לדעת קרוא וכתוב, הוא מרגיש לא רצוי על ידי החברה בה הוא נולד. ושוב – זה לא באשמת המורים או הצוות החינוכי. אם הם היו לומדים לצד תלמידים ישראלים והיו להם חברים ישראלים הם היו מרגישים חלק מהחברה הישראלית. בית ספר, כמו כל מרחב חינוכי אחר, זה מקום בו נוצרת היכרות ותחושת סולידריות בין קבוצות שונות בחברה".

אז מה עושים?

איתמר אבנרי, חבר מועצת עיריית תל אביב־יפו מטעם התנועה העירונית "עיר סגולה", מדגיש שהפתרונות לבעיית חוסר הביטחון בדרום ת"א חייבים להיות כוללים. הוא מציע טיפול בטווח הקצר, הבינוני והארוך.

"בטווח הקצר צריך אכיפה אמיתית. להגביר נוכחות של משטרה וסל"ע [סיירת לביטחון ושיטור עירוני של העירייה, ת.א], ולא מג"ב. צריך לעצור את ארגוני הפשיעה שמפעילים את הכנופיות, לסגור את בתי-הבושת ולטפל בסחר בסמים. שוטרים צריכים לעבור הכשרה לעבודה עם אוכלוסיות בסיכון ועם נוער, וכמובן עם מבקשי מקלט".

"בטווח הבינוני, שחייב להתחיל כבר עכשיו, צריך להתחיל לתת מענה בתחומי הרווחה והחינוך, ולחזק את מה שניתן כעת: לתגבר את "אכפת בלילה" [תכנית איתור וסיוע לבני נוער משוטטים או במצבי סיכון, ת.א], לעבור סוף-סוף לשילוב בבתי-הספר. תל אביב־יפו היא העיר היחידה בארץ שעדיין יש בה סגרגציה בחינוך! צריך גם להשקיע בהדרכות הורים, ובכלל, לפעול בשיתוף עם הקהילות".

"בטווח הארוך יש להעניק מעמד ושייכות. כשנער יודע שאין לו שום עתיד, שהוא לעולם לא יוכל להוציא רישיון נהיגה או לעבוד באופן חוקי, הוא טרף קל לארגוני פשיעה שנותנים לו שייכות, מעמד וכבוד. הם מוסללים לפשע וזו מדיניות נוראה ואכזרית. צריך לקדם בדיקות אמיתיות של בקשות מקלט, צריך לקדם קליטה, פיזור ברחבי הארץ ואפשרות לעבוד. אמנם חלק מהפתרונות הללו הם באחריות המדינה, אבל אם המדינה לא רוצה, אז עיריית תל אביב־יפו צריכה להרים את הכפפה ולפעול כדי ליצור תחושת שייכות בכלים שיש לה, למשל עם תעודה שתקנה זכויות בתוך העיר, עם סיוע בפרנסה, ועוד".

תום אלפיה הוא דוקטורנט לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר מערכת מגזין רוזה

עריכה: נטע כספין