שמעתם על הסרט ״קולה של הינד רג׳אב״? היצירה הזו הסעירה את העולם והייתה מועמדת לפרס האוסקר ב-2025, אך אם אתם צורכים חדשות תרבות דרך תקשורת המיינסטרים הישראלית, התשובה היא כנראה לא.

הסרט עוסק בשעותיה האחרונות של הינד רג׳אב, ילדה בת 6 שנרצחה על-ידי צה״ל. הוא עורר אמוציות חריפות בעולם, מפני שהציג בצורה כל כך מצמררת את ההרג ההמוני בעזה מאז אוקטובר 2023. למרות זאת, ואף על פי שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הבין-לאומי הטוב ביותר, בישראל עבדו קשה על מנת להסתיר את קיומו של הסרט ולדאוג שלא יהיה נושא לשיח - בין אם שלילי או חיובי. לא היו דיווחים שכינו את הסרט ״שקרי״ או פוליטיקאים ישראלים שקראו להחרים את טקס האוסקר. במקום זאת, הוא זכה להתעלמות מוחלטת, עד כדי כך שיש סיכוי רב שזאת הפעם הראשונה שאתם בכלל שומעים עליו.

רוב הסיכויים הם שגם לא ידעתם ששניים מתוך חמשת המועמדים לפרס אופיר לשחקן הטוב ביותר לשנת 2026 הם פלסטינים: איהאב לוי, על תפקידו בסרט ״לאן״, ועלא דקה, על תפקידו בסרט ״מים רבים״.

כשהאקדמיה לקולנוע פרסמה את רשימת המועמדים לפרסי אופיר, הכותרות בעיתונים השונים התמקדו ב״עצמאות״, סרטו החדש של משה רוזנטל בכיכובו של אסי כהן, שכבש את עונת הפרסים עם שיא של 16 מועמדויות. אתרי החדשות המובילים מיהרו לחגוג את ההישג, אך בצל החגיגה נדחק החוצה סיפור דרמטי ומשמעותי לא פחות: שניים מהמועמדים הבולטים של השנה הם שחקנים פלסטינים, בסרטים שמציגים נרטיב של חמלה, ערבות הדדית ואנושיות בתוך הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בסרט ״לאן״, איהאב לוי מגלם את חסאן, נהג אובר פלסטיני בברלין, שאוסף למוניתו נער ישראלי אבוד. מה שמתחיל כנסיעה מקרית, הופך לשורת מפגשים חשופים בין שני אנשים שעזבו הכול והלכו לאיבוד בארץ זרה. ב״מים רבים״, עלא דקה מגלם את יוסף, סניטר מענאתה שמטפל בצעירה שנפצעה קשה. בין השניים מתפתח קשר משמעותי ואנושי, בעוד שסביבתם מנסה להפריד ביניהם. 

שני הסרטים הללו חגים סביב הסכסוך בצורה עדינה ואותנטית: הם מציגים בני אדם, אנושיות וגישור מעל להבניות חברתיות - כולל אלו שאנו כבר לא מודעים להן מרוב הרגל. אך במקום לציין את המועמדויות המשמעותיות הללו, התקשורת בחרה בשיטה פשוטה ומפחידה: נתעלם, וזה יעלם. זה לא מקרה, וזו לא טעות חד פעמית. זו טקטיקה מחושבת.

בעבר, הדרך של השלטון ושופרותיו להתמודד עם יצירות שמציגות את הנרטיב הפלסטיני בצורה אנושית הייתה צעקנית. שמענו פוליטיקאים שזועקים על ״תעמולה שמאלנית״ וקוראים לחרם, וצפינו בשנה שעברה בהתנפלות של השר מיקי זוהר על זכייתו של הסרט ״הים״ בפרס אופיר לשנת 2025. זוהר הודיע אז על שלילת תקציבים (השנה יתקיים הטקס כסדרו בעזרת תמיכה כלכלית חיצונית), והציג את היצירה הקולנועית כ״יריקה בפרצוף של אזרחי ישראל״. 

בהשוואה לכך, הטקטיקה האלגנטית הנוכחית של השתקה דרך אדישות מבוקרת נראית זניחה, אך היא דווקא מסוכנת הרבה יותר.

אם לא נשמע על הסרט ״קולה של הינד רג׳אב״, לא נדע על הסרט שהרעיד את העולם בזמן שישראל הייתה עסוקה בתקיפות בעזה, ולא נחשף לסיפור (אחד מתוך רבים) של ילדה תמימה שנרצחה על ידי צה״ל. אם לא ידווחו על המועמדויות של לוי ודקה, לא נדע כמה עמוקה ועשירה העשייה הקולנועית הישראלית פלסטינית. החל מסרטים דוקומנטריים כמו ״אין ארץ אחרת״, שנאסר להקרנה בישראל, ועד לסרטים עלילתיים כמו ״לא פה, לא שם״, תעשיית הקולנוע המשותפת מדגימה כיצד שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני מוביל לתוצרים מרהיבים שמציגים נרטיבים של שלום, צדק וערבות הדדית. 

הנרטיבים והסיפורים האלה לרוב מוסתרים מעיניי הציבור הרחב, והמחיקה הזו נועדה לשרת מטרה אחת: דה-הומניזציה. כשצרכן החדשות הממוצע נחשף לפלסטינים רק דרך מבזקי ביטחון, קל להתעלם מקיומם האנושי והתרבותי - מקיומם כבני אדם. 

במציאות כזו, החובה שלנו כאזרחים היא להפסיק לחכות שהתקשורת תגיש לנו את המציאות. הגיע הזמן לחפש את היצירות הללו בעצמנו: ללכת להצגות עם אנסמבל שחקנים מעורב, לצפות בקולנוע שמאתגר את התפיסה שלנו כישראלים, להקשיב למוזיקה פלסטינית שלא מושמעת ברדיו, ולהכיר בקיומה של התרבות הפלסטינית העשירה והעשייה התרבותית המשותפת בין אמנים ישראלים לפלסטינים. מתוך כל זאת, נוכל גם לראות מעבר למסגור שהתקשורת והממשלה מנסות למכור לנו, ולהתחיל להכיר ולהבין יותר את האנשים שחולקים איתנו את הארץ הזו.

המון בהצלחה לאיהאב לוי, עלא דקה ולכל המועמדים בטקס פרסי אופיר 2026!

רום לוינהוף הוא פעיל חברתי מתל אביב וסטודנט למוזיקה באוניברסיטת ברקלי

עריכה: שירז אנגרט