אחרי יותר משנתיים וחצי ללא הסכם שכר, השבוע ארגון המורים, המייצג את מורי התיכונים, הגיע סוף סוף להסכמות ולחתימה על הסכם שכר חדש. המאבק המתמשך והעיקש שניהל ארגון המורים מול משרד האוצר, בהובלתו של רן ארז, הביא בסופו של דבר להצלחות רבות, שישפרו מיידית את שכר המורים ויתנו לציבור עובדי ההוראה קצת אוויר לנשימה. מצד שני, האוצר יצא עם ידו על העליונה בכמה סעיפים שעלולים להפוך למכשולים לטווח הארוך,  ולהחליש את כוחה של העבודה המאורגנת. בהמשך, פגיעה בכוחם של איגודי העובדים של המורים יובילו בסבירות גבוהה לפגיעות הולכות וגדלות בשכר ובתנאים.

נתחיל מהצדדים החיוביים: ההסכם מבטיח לנו המורים העלאות שכר מיידיות ומשמעותיות. נזכה למענק חד פעמי שנועד לפצות על שנת הלימודים הקודמת, שנפתחה עם הבטחה על הסכם שיכלול העלאות שכר ולבסוף לא יצא לפועל: כל מורה שעבד בשנת הלימודים תשפ"ד יקבל מענק של 9,600 ש"ח למשרה מלאה, שווה ערך להעלאה אחידה של 800 שקל לחודש לשכר. למרות שמדובר בהישג, חשוב לציין שהעברת המענק במרוכז ובאופן רטרואקטיבי היא הצלחה של האוצר בחסכון על חשבון המורים, כי אם הסכום היה נוסף לשכר המורים כבר בספטמבר הקודם, כפי שהובטח, היינו נהנים גם מההפרשות הסוציאליות בעבור המשכורת הזו, ורק בשביל החיסכון הזה היה שווה לאוצר למרוח עוד שנה של עיצומים. בנוסף, כבר מספטמבר הנוכחי כל המורים יקבלו העלאה אחידה בסכום של 1,200 ש"ח לשכר החודשי, ויחד עם עוד פעימות צנועות יותר בתחילתה של כל שנת לימודים עד ספטמבר 2027, שכרו של מורה ביומו הראשון בתיכון יחצה כבר בשנה הבאה את רף 10,000 השקלים, סכום נאה. מצד שני, בשנים הבאות שעד סוף ההסכם באוגוסט 2028 שכר המורים יעלה בכ-250 ש"ח בשנה, ובהתחשב בקצב האינפלציה והעלייה ביוקר המחייה בישראל, כנראה שבעוד שלוש שנים המורים שוב יחזרו להרגיש שהשכר שלהם לא עולה מספיק ביחס לכמה שנהיה יקר לחיות כאן.

הצלחה נוספת של ההסכם החדש הוא שיפור במגוון של גמולי תפקיד שיזכו להגדלת אחוזי הגמול לו הם זכאים: רכזי תקשוב, חינוך חברתי, פדגוגיה, רכזי מקצוע, מורות חינוך מיוחד ויועצות חינוכיות – כולם יזכו להגדלה באחוז הגמול שהם זכאים לו. נוסף תפקיד 'רכז מיומנויות' שתפקידו להטמיע את תוכנית הבגרויות החדשה שיוצאת לפועל בשכבה י' השנה, ולמנהלי בתי הספר ינתנו גמולים גמישים אותם יוכלו להעניק לבעלי תפקידים שהם עצמם יגדירו, ולתגמל אותם בהתאם במאות שקלים בחודש. הצעד המבורך הזה יגדיל את האוטונומיה החינוכית של בתי הספר ויאפשר לכל תיכון לייצר בעלי תפקידים ביחס לצרכים של התלמידים בו: רכז אקלים וסביבה, אקטיביזם ודמוקרטיה, רכז מכינות ושנות שירות או כל יוזמה אחרת שתעלה. בנוסף, הוכנס סעיף המבטיח רצפת גמול שקלי למחנכים ולרכזי השכבות, שיבטיח שגמול על חינוך כיתה לא יפחת מ-1,000 שקלים בחודש, ו-1,100 לרכז שכבה. הסעיף הזה חשוב במיוחד כי הוא מיטיב עם המחנכים והמחנכות האמיצים שבחרו לחנך כיתה כבר בשנותיהם הראשונות במערכת, כאשר השכר שלהם, ממנו נגזר הגמול האחוזי על חינוך כיתה, עדיין נמוך.

הישגי האוצר וסכנותיהם

הסעיפים הללו וכמה נוספים מבטיחים אוויר לנשימה לציבור המורים, שיזכו להעלאות שכר משמעותיות באופן מיידי, ובמיוחד לנו - למורים הצעירים במערכת שעבורנו העלאה אחידה משמעותה שדרוג גדול יותר ביחס לשכר הנוכחי. אך לצד כל ההצלחות האלו, שרובן משמעותיות בעיקר לטווח הקצר, בהסכם יש לא מעט מחירים שיהיה עלינו לשלם.

הסעיף המשמעותי ביותר, לפחות לדעתי, הוא שינוי מבנה העבודה. אמנם שבוע העבודה יקוצר מ-40 ל-38 שעות, אך מאחורי המספרים היפים ישנה מציאות עגומה. ראשית, הקיצוץ בשעות העבודה יבוא על חשבון השעות הפרטניות – שעות המוקדשות להוראה מתגברת של קבוצות תלמידים קטנות. השעות הללו, שקוצצו בחצי במסגרת ההסכם, אמורות לאפשר למורים לקחת לשיעורי תגבור את התלמידים החלשים יותר – לימודית וכלכלית - שמתקשים לעמוד בקצב של שאר הכיתה. משמעות הקיצוץ הזה תהיה פגיעה משמעותית בשוויון בין התלמידים בבתי הספר, כשהתלמידים שממילא מאחור מבחינה לימודית, ולעיתים גם לא יכולים כלכלית לממן לעצמם שיעורי עזר פרטיים, ידחקו עוד אחורה, בזמן שהיתר ימשיכו לרוץ קדימה. לזה מתווספת גזרה נוספת - הוספת שעה פרונטאלית אחת למשרות המורים. מעכשיו יידרש מאיתנו ללמד 25 שעות כיתתיות בכל שבוע, כ-65% מזמן העבודה. מדובר בפתרון קל שהיה חשוב מאוד לשר החינוך, מכיוון שהוא יקל במעט על המחסור במורים באופן מיידי. לטווח הארוך, הדבר שווה ערך למריחת אלוורה על שבר בגולגולת, והצעד הזה יביא להגדלת הנטישה של מורים שהתייאשו מהריצה הבלתי נגמרת בין כיתות ותלמידים. גם העובדה שלא הוגדלו בהתאם שעות השהייה המוקדשות להכנת שיעורים, מעידה שרוב מה שיקרה הוא לא קיצור שבוע העבודה, אלא הגדלת שעות הרפאים שהמורים עובדים בהן על אף שאינם משולמים בעבורן. לפי ההסכם החדש, למורה יהיו 9 דקות להכין כל שיעור, כולל לבדוק את שיעורי הבית, העבודות והמבחנים שניתנו בכיתה, וברור שהזמן הזה הוא לא ריאלי ושחלק גדול מהמורים ימשיכו לעבוד הרבה מעבר לאותן 9 דקות.

ליבת המאבק בין המורים לאוצר, לפחות לפי הדיווחים בתקשורת, הייתה סוגיית החוזים האישיים. חוזים אישיים אמנם לא יהיו, אבל 'עמיתי הוראה' כן. השינוי בסמנטיקה אמנם חשוב, אבל בפועל מדובר בעוד מאותו הדבר, וכאן ארגון המורים נשבר. החל משנה הבאה יועסקו בכל תיכון עד 6% עמיתי הוראה במקצועות שמשרד החינוך יגדיר. עמיתי ההוראה יהיו מי שאינם בעלי הכשרה בהוראה, אשר יועסקו לפרק זמן מוגבל ויהיו מנותקים מההסכמים הקיבוציים של הארגון. אמנם, נקבע כי מדובר בפיילוט בן ארבע שנים שבסופו יתקיים דיון נוסף על המנגנון, ויידרש מעקב צמוד לראות כיצד המנגנון הזה מנוצל ואיך הוא בנוי. בכל זאת, העסקה של מורים, או 'עמיתי הוראה', מחוץ להסכמים הקיבוציים, משמעותה שהם אינם מוגנים בכמות השעות הפרונטאליות שהם ידרשו ללמד, ואולי אף יבקשו מהם לחנך כיתה מבלי לתגמל אותם בהתאם, מה שרק יוסיף לעומס ולקושי שלהם ויגביר את התסכול. מה שבטוח – לתלמידים ולמערכת החינוך זה לא יעזור, ועל זה גם משרד החינוך מסכים. אז למה האוצר התעקש על הסעיף הזה? פשוט מאוד - כדי להחליש את הכוח של ארגון המורים ולשבור את הסולידריות בין עובדי ההוראה שמלמדים זה לצד זה בבתי הספר.

הנקודה האחרונה שבה ארגון המורים נשבר היא סוגיית התשלום על ימי השביתה. סמוטריץ' איים לאורך הדרך כי לא יאפשר להחזיר את ימי השביתה ולא ישלם עליהם כחלק מההסכם, מה שהוביל ללחץ וזעם בקרב המורים והארגון. נראה שבסופו של יום, המורים הפסידו פה. מתוך 7 ימי ההשבתה נקבל תשלום על 5 ימי לימודים שיוחזרו בחופשות חנוכה ופסח, ושני הימים הנותרים ינוכו מהשכר. ההפסד הזה הוא לא רק עניין כלכלי, אלא מכה לארגוני עובדים נוספים שישאפו להיאבק על שיפור שכרם בהמשך הדרך, ופגיעה בכוחה של העבודה המאורגנת בישראל.

אמנם ההסכם החדש אינו מביא בשורה מהפכנית שתציל את מערכת החינוך המורעבת, אבל הוא גם לא היה אמור להיות כזה. הוא נותן אוויר לנשימה לאלו שכבר בחרו להיכנס אליה, במיוחד בשנים האחרונות, ורוצים להמשיך להתקדם, להשתפר ולקחת על עצמם תפקידים. כדי להעניק למערכת החינוך את השינוי העמוק שהיא כל כך צריכה לא די בהסכם שכר, ואולי הגיע הזמן שארגון המורים יאבק גם על נושאים כמו צמצום כמות התלמידים בכיתה, שיפוץ ובניית מוסדות חדשים, שינוי בדרכי ההערכה וההוראה, חיזוק מעמדם של המורים בציבור הישראלי ועוד. השאלה המרכזית היא האם בעוד ארבע שנים, כשניכנס שוב ללופ של עיצומים, שביתות, איומים ובסוף גם הסכם – האם האצבע הציבורית והתקשורתית תופנה כרגיל אל המורים והארגון, והאם שוב יבטיחו לנו שרק עוד קצת הפרטה של המערכת והכל יסתדר? או שהאצבע המאשימה תופנה למקור הבעיה – משרד האוצר והמדיניות הניאו-ליברלית והקמצנית שלו, שרואה למול עיניה רק את צמצום ההוצאה הממשלתית והחלשת ארגוני העובדים. וזה המאבק החשוב באמת, והוא לא רק של ארגון המורים – אלא של כולנו.

טל ורדי בן 28 מחיפה, מחנך ומורה לאזרחות

עריכה: מעין גלילי