"אחד במאי הוא הזדמנות לעצור ולהסתכל על מגמות השנה החולפת. ברור שאנחנו בתוך המלחמה, אבל אנחנו גם שרויים עמוק במשבר הכלכלי של המלחמה. כבר תקופה ארוכה שמצב העובדים והעובדות גרוע יותר. מחירים עלו, בחלק מהמקומות העבודה פחתה והמצוקה הכלכלית נוכחת מאוד. אנשים מרגישים את הפגיעה הכלכלית, את הקושי לסגור את החודש".

ראומה שלזינגר מארגנת עובדות ועובדים ב"כוח לעובדים" במשך עשור. בתפקידה הנוכחי היא ראש מטה מרכז, אחראית על ההתארגנויות ועל קליטת התארגנויות חדשות באזור. את המגמות הקשות בשוק העבודה היא חווה באופן ישיר בשני הוועדים הגדולים שהיא מלווה, ועד עובדי התרבות של חולון וועד העובדים הקהילתיים והשירותים החברתיים בתל אביב-יפו. בחולון כמות העבודה פחתה. הציבור צורך פחות תרבות בתקופת המלחמה. עובדים המועסקים באופן שעתי וארעי, שמשכורתם תלויה בכך שיזמינו אותם למשמרות, נפגעים במיוחד. 

לדבריה של שלזינגר, מאז תחילת המלחמה "אנשים מרגישים את הפגיעה הכלכלית, את הקושי לסגור את החודש. עובדים מאוד מודעים לכל שקל שחסר להם. אם יש טעות במשכורת ולא קיבלתי את הכסף בזמן, מהר מאוד פונים אלינו, שואלים על השי לחג, מתי נכנסות התוספות. יש חשש גדול מאוד. היו גם קיצוצי מלחמה. האוצר הגיע להסכמות עם ההסתדרות על קיצוצים במגזר הציבורי וגם בכל העובדים בשירותים החברתיים שתחת הממונה על השכר באוצר. הם ממש חווים בחודש קיצוץ של 3.3% בשכר, הורדה של יום ההבראה. עובדים מרגישים את זה, אנחנו מרגישות את זה".

איך המלחמה משפיעה על מאבקי עובדים?

שלזינגר: "קשה להיאבק על שכר ותנאים. כל מה שהוא לא המלחמה והחטופים, אפילו לציבור העובדים קשה לעסוק בו. יש חשש גדול לשבות. שביתה בזמן מלחמה לא תיתפס טוב ציבורית, וגם העובדים עצמם עסוקים במאבקים גדולים וחשובים יותר. לכעוס על פגיעה בשכר, לדרוש תוספות, מקבל פרופורציות מול דרישות להחזרת החטופים או מול חברים וקרובים שנפגעו. אז חודשים ארוכים לא היתה פניות למאבקים. ובכלל קשה יותר לדבר על יחסי כוחות במקומות העבודה, גם בקרב העובדים. 

"המלחמה והלחץ הכלכלי יוצרים לחץ על העובדים לקחת מה שנותנים מתוך תחושת הישרדות. אם הצלחנו להשיג משהו, חייבים לסגור עסקה. מהצד של המעסיקים, יש מי שמשתמשים במשבר כתירוץ לפגיעה בעובדים בהבנה שקשה יותר לדרוש תוספות שכר".

הפגיעה בזכויות עובדים בישראל החלה לפני המלחמה. אתם מזהים המשכיות במדיניות להחלשת עובדים?"גם בזמן המלחמה, המערכות ממשיכות לפעול. המערכת הפוליטית והממונה על השכר באוצר ממשיכים באותן פרקטיקות ששוחקות את השירותים החברתיים, אותם שירותים שמאפשרים לנו לחיות כאן. 

"בזמן שהמשברים מתרבים, גם בצל המלחמה וגם בגלל משבר האקלים, המדינה שוחקת את השירותים החברתיים – אנשים שמטפלים בקשישים, בנוער בסיכון, בבריאות הנפש. במדינה קוראים לזה "רכש חברתי" והשירות מופעל לא ישירות על ידי המדינה אלא על ידי עמותות וחברות באמצעות מכרזים. לכאורה מייצרים "תחרות בין המפעילים", "חדשנות", "גיוון". בפועל, המדינה מרחיקה את האחריות שלה מהעובדים, השירות מדורדר לגמרי, המנגנון לא עובד. 

"לדוגמה, בזמן שריפה צריך לפנות את המעונות לקשישים ולנוער חוסה, צריך שיהיו אנשי מקצוע שיכילו את האירוע. צריך שיהיו עו"סיות ומדריכות טיפוליות. צריך שהמרכז הקהילתי ייפתח ויאפשר לאנשים להתפנות למקום בטוח. צריך רכזות חברתיות, צריך אנשי אחזקה ותפעול. אבל התקנים לא מאוישים, יש קושי לגייס ולשמר עובדים. השכר שהמדינה קובעת במכרזים כל כך נמוך ולא מתעדכן, שהיכולת לגייס עובדים פוחתת.

"ניקח לדוגמה מוסדות שאנחנו עובדים איתם, לטיפול בתחום בריאות הנפש ולנוער בסיכון. המדינה מתקשרת עם עמותות ומדי כמה שנים מוציאה מכרז להחליף את העמותות כדי לעודד תחרות. זה מייצר חוסר ודאות מוחלטת עבור העובדים, מספק תמריצים לא לשמור עובדים עם ותק כיוון שהמדינה לא משפה את העלויות. אז רואים שחיקה של העובדים. עובדים שנשארים נמצאים שם מתוך שליחות עצומה, קורסים תחת העומס. 

"מול משבר האקלים, אנחנו צריכים את המרחבים המקומיים, הקהילתיים, ספריות. מקומות מוגנים, ממוזגים, שמאפשרים לקהילה להיפגש, לזהות מקרים של מצוקה וחוסר. העובדות במקומות האלה, במקום להיות מתוגמלות יותר, היחס שהן מקבלות מוביל לכך שזה שירות שהולך ונעלם. פחות ופחות שמים עליו דגש".

מול המהלכים הפוליטיים של הממשלה, גם במהלך ההפיכה המשטרית וביתר שאת מול הפקרת החטופים, הייתה ציפייה במחנה הדמוקרטי שארגוני העובדים, בעיקר ההסתדרות, ישביתו את המשק. איך כוח עובדים הגיבה לציפייה הזו?

"המלחמה בהחלט העלתה את שאלת השביתה הפוליטית: למה ההסתדרות לא משביתה את המשק, למה אנחנו לא שובתים נגד המלחמה או נגד הממשלה. הייתה הרבה התעסקות בזה. מה גבולות השיח בתוך הוועדים שלנו, על מה אפשר לדבר ומה עלול לפרק את האיגוד בתוך מציאות של קיטוב. היו דברים שנמנענו מהם  ותחושת הצנזורה העצמית הייתה קשה. 

"חייבים להסתכל על ההקשר. לאורך השנים נשחקה ונמנעה כמעט לחלוטין היכולת של איגודי העובדים לשבות על דברים שאינם נוגעים ישירות לתנאי העסקה במקום העבודה. בתי הדין לעבודה מגבילים את האפשרות לשבות שביתות סולידריות, לדוגמה למען העלאת שכר המינימום כסוגיה כללית או למען מאבקים של איגודים אחרים. בתי הדין לא יאשרו את זה, עובדים שישבתו יהיו חשופים. 

לכן קשה מאוד לעבור מהמקום שהשביתה היא אך ורק על תנאים במקום עבודה יחיד לשביתה פוליטית. קשה לדמיין את זה אפילו. האתגר שלנו כארגון דמוקרטי הוא להתמודד עם השאלות הקשות האלה. קודם כל לנהל את השיח בתוך הנהגות הוועדים שמקבלות החלטות, במעגלים מתרחבים. לדבר ולפעול בהקשרים הרחבים יותר:  איך ולמה זכויות עובדים נפגעות, למי יש אינטרס, יחסי כוח לא רק בין העובד למנהל ובעל העסק אלא גם בין העובדת לרגולטור ולממשלה ששולחת את הרגולטור. זו הייתה שנה מאתגרת בהקשר הזה. העסיק אותנו מאוד עד כמה אנחנו מצליחים להיכנס לשיח הזה בלי לפרק את השותפות". 

שלזינגר היא גם חברת הנהגה בעיר סגולה, תנועת תושבים דמוקרטית המיוצגת בעיריית תל אביב-יפו. "הפגיעה בעובדים וההשלכות שלה על רווחת הציבור רלוונטיים מאוד לתל אביב", היא אומרת. "העובדים של העיר לא מצליחים לגור בעיר. לא רק השכר שלהם נשחק אלא גם היכולת שלהם לשכור דירה. בלי פתרונות כמו דיור ציבורי שהופכים את העיר למקום לכולם, גם לעובדים, גם לנותני השירות, נראה איך אין שירותים בעיר נעלמים לאורך זמן".

את יכולה להסביר את הקשר בין המאבקים?

"לדוגמה, אם לעובדות חינוך אין יכולת לגור ליד מקום העבודה, אם התחבורה הציבורית לא מספיק טובה, העיר פקוקה, אז לא תהיה מי שתפעיל את הצהרון, והצהרון לא ייפתח. להורים לא יהיו מסגרות. לכן מאבקי החינוך, הדיור והעובדים, הכול קשור.

"גם עובדי הספריות, המרכזים הקהילתיים, עובדים שהם המגע של הציבור עם השירות הקהילתי. התחלופה והשחיקה בקרבם עלתה. יש יותר צורך בשירות, יותר אנשים נזקקים לשירותים בזמן מלחמה: מרכז הנוער הוא גם המקלט, העובדות צריכות לפתוח את המקלט, לטפל בנוער חרד ותחת סטרס. כשהן מגיעות לדרוש יציבות כלכלית או תוספות שכר, אם פתאום יש יום של טילים ואת לא מצליחה להגיע לעבודה כי יש סגירה של המרכזים בהוראת ההנהלה, עובדות ועובדים שעתיים לא מקבלים שכר. אז הם עצמם פגיעים.

התחושה היא שזה רק מתרחק. מצד  אחד יש עלייה בהיקף העבודה ובלחץ ומצד שני תחושה של חוסר ביטחון תעסוקתי קשה ועומס רב. קשה לקלוט עובדים, מדריכי נוער עושים משמרות כפולות, עובדים בסופי שבוע, נשחקים יותר מהר, עוזבים יותר מהר, זה מעגל שמזין את עצמו. איגוד חזק והסכם קיבוצי טוב לעובדי הקהילה והרווחה בעיר הם קריטיים לשיפור השירות. 

היו גם סיבות לאופטימיות השנה?

"בשנה שלפני המלחמה, במסגרת ההפיכה המשטרית, פורום קוהלת יזם יוזמות חקיקה לפגיעה בעבודה המאורגנת. להגביל את היכולת שלנו לגבות דמי חבר ודמי טיפול, שהם המשאבים של ארגוני העובדים, או לחייב גישור במקום שביתה ולהגביל את זכות השביתה בשירותים חיוניים, מה שמהר מאוד היה מגיע לעוד ועוד סקטורים. לשמחתנו, כרגע יוזמות החקיקה האלה לא מקודמות, אם כי אנחנו עוד עלולים לראות אותם חוזרים.

"היו גם מאבקים מוצלחים. מורי היל"ה ניהלו שביתת ציונים ארוכה מאוד שהובילה לחתימה על הסכמים. אנחנו בהסכם חשוב מאוד בהשכלה גבוהה. הסכמים של הסדרת תנאים ושכר של מרצים במכללות הציבוריות.

"במוסדות התרבות בחולון, כולם שמעו על המאבק נגד סגירת מוזאון הקומיקס והצמצומים במוסדות התרבות שהיו שם. אבל כמה חודשים קודם חתמנו על הסכמים לשיפור השכר של העובדים. והיו עוד הסכמים גם מחוץ ל'כוח לעובדים', למשל של הפסיכולוגים בשירות הציבורי ועוד. היה מאבק ברמה הארצית נגד חוק הספריות ונבלם הניסיון לקיצוץ בתקציב הספריות.  וגם, אחד הדברים החשובים שקרו הוא יציאה של פרסומים חשובים לעבודה שלנו. למשל, הספר של ניצן תנעמי "עבודה מארגנת" על העבודה שלנו ב'כוח לעובדים' בהוצאת 'נמלה'".

ד"ר שני פייס היא חברת מערכת "רוזה מדיה".

עריכה: מעין גלילי