אם תחזיק מעמד הפסקת האש שהושגה השבוע, ה-27.11.2024 יזכר כיום סיומה של מלחמת לבנון השלישית - החזית השנייה במלחמת התקומה של ממשלת נתניהו. יותר מחודשיים אחרי מבצע הביפרים שפתח את ההסלמה שהובילה לפלישת צה"ל ללבנון, ישראל זכתה, אמנם, להישג מסויים - בוטל עקרון "איחוד הזירות" במדיניות חזבאללה. ישראל תוכל להמשיך במלחמה ההרסנית והפושעת שלה בעזה מבלי להיות חשופה ללחץ מהחזית הצפונית. ההסכם החדש, לצד הבנות נפרדות בין ישראל לארצות הברית, אמור לאפשר לישראל חופש פעולה לתקוף בשטח לבנון במקרה של הפרת ההסכם, שנראה שאת גבולותיו ישראל וחזבאללה כבר החלו לבחון.

מלחמת לבנון השלישית גבתה קורבנות כואבים - מאות ישראלים ואלפי לבנונים הרוגים, אחוזים גבוהים מתוכם אזרחים, ומיליון וחצי פליטים פנימיים משני צידי הגבול - שלא ברור מתי, אם אי פעם, יוכלו לחזור לבתיהם בביטחון. צפון ישראל ודרום לבנון הפכו לאדמה חרוכה. על החיים בביירות, חיפה וגוש דן הוטלה אימת הפצצה תמידית. 

אבל האמת היא שחשבנו שיהיה גרוע בהרבה. בחודש יוני פרסמנו בתנועת עומדים ביחד מודעה על שער ידיעות אחרונות, שהדהדה את התבטאויותיהם של ראש המל"ל לשעבר, איל חולתא ושל סגן יו"ר מרכז השלטון המקומי, רועי לוי, בדבר המחיר שתגבה מהחברה הישראלית מלחמה נרחבת עם חזבאללה. האזהרות שבמודעה - 15,000 הרוגים לפי חולתא, 72 שעות ללא חשמל לפי לוי - הן רק דוגמאות להערכות ממסדיות שהתפרסמו בשנים האחרונות על החורבן שתמיט מלחמת לבנון השלישית, עקב היכולות הגבוהות של חזבאללה ואי המוכנות של העורף הישראלי.

כעת אפשר להגיד - למרות החורבן והשכול, תחזיות האימה לא התממשו במרבית חלקי הארץ. חזבאללה לא ירה מטחים של מאות טילים על גוש דן, התשתיות האזרחיות לא קרסו ושחיקת היכולת של מערכות ההגנה האווירית הובילה להרצחם של עשרות אזרחים, לא של אלפים. אז מדוע החזיון האפוקליפטי קנה אחיזה בקרב כל כך הרבה ישראלים, כולל בקרבנו?

ראשית, חוסר האמון שלנו במדינה - שהיא הרוויחה בצדק רב. אחרי עשורי הפרטה, קיצוץ וייבוש תשתיות - כל מרכיבי העורף של החברה הישראלית ראויים לחשד שהם בעצם עשויים מפל-קל שיקרוס תחת הלחץ הקל ביותר, כפי שקרה בשביעי באוקטובר. גם צה"ל איבד כל יומרה להגן על חיינו באותו יום, ובחודשים שאחריו הבהיר מעל לכל ספק שהוא אגד מיליציות שמשמש לנקמה קולקטיבית, רצח המונים וחורבן - לא להצלת חיי אזרחים. 

ושנית, לחזבאללה אכן הייתה היכולת החומרית לפגוע כך בחברה הישראלית - אם בוחנים את כמויות הנשק שהיו ברשותו, הנכסים הגאוגרפיים שהייתה לו גישה אליהם, סדר הכוחות שהיה תחת פיקודו והמודיעין שהיה זמין לו. כשמקבלי החלטות ישראלים דמיינו מצב שבו חזבאללה מטיל את כל אלה נגד העורף הישראלי במלוא העוצמה - חזיונות הבלהות הם אכן התוצאה.

טעינו לחשוב שחזיונות הבלהות הם התוצאה האפשרית היחידה, כי בתודעה הישראלית השתרשה התפיסה לפיה כל איום בפוטנציה הוא איום בפועל - תפיסה שמובילה למסקנה שיש לסלק כל איום בפוטנציה מהמרחב הגאו-פוליטי. זו התפיסה שהובילה ישראלים רבים לבכר מדיניות ניצית "בחזית הצפונית" על פני מלחמת הנקם בעזה, שככל שנמשכה והעמיקה קשה היה לראותה כרציונלית, גם עבור המחנה שמקדש את צה"ל ופעולותיו. צורת ניתוח זו, שמעניקה חשיבות רבה לכוח האש הגדול שעמד ברשות חזבאללה ומתעלמת לחלוטין מהנסיבות והמוטיבציות שעשויות לגרום לו לעשות בו שימוש מתיישבת היטב עם מדיניות של התעלמות מהפלסטינים לטובת נסיון להנדס גאו-פוליטית את המזרח התיכון כולו. קיימות קבוצות בישראל שחושבות שאם רק ננהל את הסכסוך ונמנע מהפלסטינים את האפשרות לבנות כוח צבאי סדיר, נוכל להתרכז בנטרול איומים פוטנציאליים בלבנון, סוריה, עיראק, תימן, איראן ועוד. אופן החשיבה הזה מתעלם מכך שאיומים בפוטנציה לא חייבים להפוך לאיומים בפועל - הכוח הצבאי הניכר של מצרים וירדן, לדוגמה, לא מהווה איום על ישראל בזכות הסכמי השלום. אך הסיבה החוזרת שוב ושוב לכך שאיומים בפוטנציה הופכים לאיומים בפועל על ישראלים, היא המלחמה הישראלית נגד הפלסטינים ונגד הסיכוי לשלום עם מדינה פלסטינית עצמאית.

קונספציית ניהול הסכסוך הכינה את הקרקע לטבח השבעה באוקטובר, אבל הטבח לא סיים את הדומיננטיות שלה במדיניות הישראלית. סדרת פעולות מוצלחות טקטית של צה"ל בספטמבר ואוקטובר האחרונים הביאה להסכם הפסקת אש בלי התמוטטות תשתיות ישראל ועם פחות מ-15,000 הרוגים. אך מבצע הביפרים, חיסול נסראללה, הפצצת הדאחייה והפלישה לדרום לבנון מובילים לאותה תוצאה ששתי מלחמות לבנון הקודמות הובילו אליה - אימה קיומית בציבור הלבנוני מישראל ולגיטימציה לחזבאללה ככוח שיכול להלחם בה. ישראל אולי הצליחה "לנתק את הזירות" ברמה הטקטית, אבל קשה להאמין שניתוק זה יחזיק. גם בסיום מלחמת לבנון השלישית ישראל מתייחסת ללבנון לא כמדינה שכנה שיש דרכים לשכנע את הציבור שלה, מוסדותיה והכוחות ההגמוניים בה לכבד את ריבונות שכנתה, אלא כמרחב נוסף לנהל בו את המאבק שלה נגד עצמאות פלסטינית. כל עוד ישראל שומרת לעצמה "חופש פעולה" בלבנון, משמעות הדבר היא שהזירות לא באמת נפרדות עבור ישראל - ואין סיבה שהלבנונים יחשבו אחרת. אך אחדות הזירות המהותית הזו גם מרמזת על כך שלמרות הטעויות, כדאי להקשיב למסר שמאחורי המודעה ההיא שלנו מיוני - שלום ישראלי פלסטיני יעזור מאוד להביא שלום עם לבנון.

סתו גרסטל היא חברת מערכת מגזין "רוזה מדיה".

עריכה: תום אלפיה