מהי הקונספציה שהובילה לשביעי באוקטובר? למה בחרנו להמשיך בה אחריו? ואיך אפשר גם אחרת. פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם היום שעכשיו מהי הקונספציה שהובילה לשביעי באוקטובר? למה בחרנו להמשיך בה אחריו? ואיך אפשר גם אחרת. שתפו: שמוליק לדרמן 19 בפברואר 2025 היום שעכשיו שמוליק לדרמן 00:00 / 01:04 ב-2017 פרסם מיכה גודמן את ספרו "מלכוד 67'," שזכה לשבחים רבים כמופת של פרגמטיות וחשיבה "מחוץ לקופסא". הטענה הבסיסית של גודמן הייתה פשוטה: ישראל נכנסה למלכוד בעקבות כיבושיה במלחמת ששת הימים, של שליטה במיליוני פלסטינים על שטחים ששנויים במחלוקת בינם לבין ישראל. המלכוד, טען גודמן, יכול להיפתר באמצעות נסיגה ישראלית חלקית מהשטחים תוך המשך החזקתם של אזורים שהיא תופסת כחיוניים או ככאלה שנועדו להישאר בידיה, כמו בקעת הירדן או גושי ההתנחלויות. בצורה זו יישמרו צרכי הביטחון של ישראל והפלסטינים בכל זאת יקבלו מדינה, גם אם רק על חלק מהשטח. הסיכוי שהפלסטינים יסכימו להסדר כזה, הודה גודמן, הוא נמוך. אלא שלאור האינטרס של מדינות ערביות סוניות כמו ערב הסעודית להקים ציר סוני-ישראלי כמשקל נגד לציר השיעי בהובלת איראן, נראה שהן מוכנות לדחוק אותו לשוליים וכך ליצור ״אקלים״ שיאפשר הסדר חלקי. לא לחינם זכה ספרו של גודמן לשבחים: הוא ייצג נאמנה את רוחו של המרכז הישראלי , שמתוך תפיסת ה"אין פרטנר" שהתנחלה בישראל מאז כישלון המשא ומתן בין ברק לערפאת בתחילת שנות האלפיים, בחר לאורך שני העשורים האחרונים (מלבד בתקופת ממשלת אולמרט) בניהול הסכסוך במקום בחתירה להסדר פוליטי. בחירה זו באה לידי ביטוי בתקוות שגאו בישראל לגבי "הסכמי אברהם", ובמיוחד לגבי הנורמליזציה עם סעודיה בתקופה שלפני ה-7 באוקטובר. אלו נתפסו כהישג ישראלי חסר תקדים של הסרת ה"וטו" הפלסטיני על הסדרים עם מדינות ערביות מרכזיות, כזה שיאפשר לגיטימציה איזורית חסרת תקדים לישראל, ללא התנאי של מדינה פלסטינית ותוך כדי המשך השליטה הצבאית בפלסטינים, הסיפוח הזוחל בגדה ובמזרח ירושלים והמצור על עזה. מיכה גודמן, 2023. קרדיט: יונית שילר, CC BY-SA 4.0 הייתה זו "הקונספציה" שמאחורי "הקונספציה". מדיניות חיזוק החמאס בידי ממשלות נתניהו; ההתמקדות באיום האיראני בהנחה שחמאס מהווה איום מינורי לכל היותר; "כיסוח הדשא" בעזה במבצעים חוזרים ונשנים ומרובי הרוגים; הפירורים שקיבלה הרשות הפלסטינית בגדה למרות הדבקות שלה בדרך המדינית ובשיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל; ההתעלמות המופגנת מסוגיית הכיבוש במחאה נגד המהפכה המשפטית – כל אלו היו ביטוי של אותה תפיסה: שאת הפלסטינים אפשר להמשיך לנהל על ידי שילוב של אלימות, דיכוי, ושוחד כלכלי ופוליטי. התוצאה הייתה הזוועה של ה-7 באוקטובר. כמעט שנה וחצי לאחר מכן, רוב הישראלים תומכים בטיהור אתני של העזתים; באימוץ אלימות ששוחררה מכל רסן גם בגדה המערבית; ובנורמליזציה עם סעודיה שבפנטזיה הישראלית עדיין יכולה להתבצע תוך תשלום מס שפתיים בלבד לפלסטינים. מסתבר שההיסטוריה חוזרת על עצמה שוב ושוב כטרגדיה ופארסה גם יחד. לצאת מהקונספציה מסמך " היום שעכשיו" של הפורום לחשיבה אזורית ומחלקת 'ישראל במזרח התיכון' במכון ון ליר מבקש לאתגר קונספציה כושלת זו של "ניהול הסכסוך" ולהציע לה אלטרנטיבה. ראשית, על-ידי ניתוח הדרך שהובילה ל-7 באוקטובר ושנית על-ידי הצעות מדיניות קונקרטיות. אנו טוענים שההתקפה של חמאס ב-7 באוקטובר לא הייתה תוצאה בלתי נמנעת של האידיאולוגיה הקיצונית של הארגון, אלא גם תוצר של הכישלון של הדרכים האחרות שבאמצעותן ניסתה תנועת החמאס להשיג את מטרותיה בעשור וחצי האחרון. בראש ובראשונה: מדיניות ישראלית שמציעה הישגים של ממש לדרך המדינית הייתה עשויה לחזק את הכוחות המתונים יותר בחברה הפלסטינית, כמו גם כוחות בתוך תנועת חמאס עצמה שנדמה שהאמינו שהדרך הפוליטית עשויה להביא הישגים ממשיים יותר לפלסטינים. באופן ספציפי יותר, בעשור האחרון עמדה בפני ישראל שוב ושוב האפשרות לקדם הסדר אזורי במסגרתו עזה תפורז והרשות תחזור לשלוט ברצועה, תוך השתלבות חמאס בממשלת אחדות פלסטינית, כחלק ממתווה להקמת מדינה פלסטינית על גבולות 67'. ישראל סירבה למשא ומתן של ממש על בסיס אפשרות זו. שנית, כידוע, לחמאס היו גם מניעים אסטרטגיים ספציפיים בהתקפה: מניעת הנורמליזציה עם סעודיה, שאיימה להדיר את הסוגיה הפלסטינית לשוליים לחלוטין; מניעת יישום "תוכנית ההכרעה" של סמוטריץ', שקרמה עור וגידים בדמות נישול משפחות וקהילות פלסטיניות בגדה ובמזרח ירושלים, והתחלת הסיפוח הזוחל של הגדה בזכות מינויו של סמוטריץ' לשר בכיר במשרד הביטחון האחראי על המנהל האזרחי; עצירת הפגיעה בסטטוס קוו בהר הבית/אל-אקצה; ושחרור אסירים פלסטינים מבתי הכלא בישראל. מדיניות ישראלית אחרת בכל הסוגיות האלו הייתה עשויה לשנות את מערך השיקולים של חמאס ולמנוע את הזוועה של ה-7 באוקטובר. במילים אחרות, אנו מציעים ניתוח שבו ישראל אינה שחקן פסיבי אל מול כוחות שהאידיאולוגיה הקיצונית שמניעה אותם הופכת לכאורה כל הסדר ופשרה לאוטופיה וסכנה קיומית; אלא כזה שבו לבחירותיה של ישראל יש משמעות הרת גורל, ובמיוחד לבחירה בדרך הכוח על חשבון הפוליטיקה. שום דבר בניתוח שאנו מציעים אינו מסיר מחמאס ומהפלגים הפלסטינים האחרים את אחריותם לזוועות שביצעו ב-7 באוקטובר בעוטף עזה, לפשעים קודמים שביצעו או לתרומתם שלהם להמשך הסכסוך. אך המיקוד בכישלון המודיעיני והצבאי תוך התעלמות מהבחירות הפוליטיות הישראליות, משמעם גם עיוורון לגבי הדרך שהובילה ל-7 באוקטובר וגם הבטחה שהאסון הבא הינו רק עניין של זמן; למעשה אנו יוצרים אותו מאז ה-7 באוקטובר בדמות האלימות חסרת התקדים שאנו מפעילים כלפי הפלסטינים. ההתנגשות בין הפנטזיות על "ניצחון מוחלט" ו"דה-רדיקליזציה" של הפלסטינים בשיח הישראלי ובמרשמי "היום שאחרי" למיניהם שהוצעו עד כה, למציאות בה חמאס משתלט מחדש על עזה כאשר לרשותו עומד מאגר בלתי נדלה של מגויסים חדשים השואפים לנקמה בישראל, הינה רק עדות אחת מיני רבות לכישלון הישראלי להכיר בגבולות השימוש בכוח, לפני ואחרי ה-7 באוקטובר. התמנון האיראני? אנו מציעים הבנה דומה בכל הקשור להתמודדות מול איראן ובעלי בריתה באזור. איננו מזלזלים בחשיבות האידיאולוגיה הקיצונית והאנטי-ישראלית של המשטר האיראני, אך גם במקרה זה האידיאולוגיה הינה היבט אחד בתוך מערך שיקולים נרחב, בראש ובראשונה שרידותו של המשטר האיראני; מה גם שעל משמעותה והשלכותיה של האידיאולוגיה על המדיניות ישנו ויכוח מתמשך בתוך האליטה הדתית, הפוליטית והביטחונית האיראנית. אנו טוענים שהשיח בישראל נוטה להיות "אלרמיסטי" בכל הקשור לאיום האיראני. המחשה לכך ניתן למצוא בראיון של יונית לוי וג'ונתן פרידלנד עם ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק לפני מספר חודשים, כשברק נאלץ להסביר לאוזניה המשתאות של לוי שהסכנה בגרעין איראני אינה שאיראן תטיל על ישראל פצצה גרעינית, ושזה מטופש לחשוב כך; אלא שהיא תהפוך את איראן חסינה במידה רבה בפני התקפות אמריקאיות וישראליות. מיותר לציין שקשה למצוא בישראל ניתוח מפוכח מהסוג שמציע ברק, בו המשטר האיראני תופס עצמו כמגן על עצמו מפני תוקפנות אמריקאית וישראלית אפשרית ומגיב לפעולותיהן, לא פחות מהאופן בו ישראל תופסת עצמה כמגיבה לתוקפנות איראנית. בכך אין כוונתנו לטעון שאיראן ובעלי בריתה לא מהווים איום על ישראל. מחריד לחשוב מה היה עשוי להתרחש אם ב-7 באוקטובר חיזבאללה, איראן, ושאר כוחות "ציר ההתנגדות" היו מצטרפים באופן מלא למתקפה משולבת על ישראל. אך עצם העובדה שלא עשו כך אומרת דרשני, ולכל הפחות מעידה ששיקולים של המחיר הצפוי לאיראן וללבנון משחקים תפקיד קריטי בקבלת ההחלטות של כוחות אלו לא פחות מאשר תפיסותיהם האידיאולוגיות לגבי ישראל. באופן דומה, איננו טוענים שהאינטרס היחיד שמניע את המשטר באיראן הינו הגנה עצמית: כמו כל משטר אחר באזור, כולל ישראל, קידום השפעה ואינטרסים כלכליים ופוליטיים במדינות האזור, אמונות יסוד והגנה עצמית – כולם שלובים זה בזה במדיניותו. אך גם כאן – הנטיה של ישראל להגיב לאיום האיראני בהסתמכות כמעט בלעדית על כוח, על חשבון הסדרים פוליטיים אפשריים כגון הסכם הגרעין שנחתם בזמנו והוכשל על ידי ישראל וארה"ב, לא רק שהגבירה את האיום הגרעיני עצמו אלא גם מנעה ועדיין מונעת הסדרים פוליטיים נוספים שהיו עשויים להפחית משמעותית את האיום מצד איראן ובעלי בריתה באזור. מעבר לכך, גם האיום מצד איראן ובעלי בריתה קשור בטבורו לסוגיה הפלסטינית, במספר מובנים מרכזיים. ראשית, כידוע, התמיכה בפלסטינים הינה אחת הסוגיות הבודדות לגביהן יש הסכמה רחבה במזרח התיכון, והיא משמשת קרדום לחפור בו עבור הכוחות השונים. הסדר עם הפלסטינים עשוי להפחית במידה ניכרת את הקונפליקט בין ישראל לאיראן ובעלי בריתה, ולכל הפחות יערער במידה משמעותית את יכולתם להצדיק בפני הציבור אליו הם פונים את פעולותיהם נגד ישראל. שנית, האיום האיראני משמש גם עבור הימין הישראלי קרדום לחפור בו על מנת לסכל כל אפשרות של הסדר פוליטי עם הפלסטינים: הדימוי של תמנון איראני ולו "שלוחות" בכל מקום באזור, ושחותר כל העת להשמדת ישראל, מסייע ליצירת תודעה של איום קיומי על ישראל במסגרתו ההסתמכות הבלעדית על כוח צבאי, גם מול הפלסטינים, מקבלת לגיטימציה משמעותית. היום שעכשיו באופן מובן, זוועות ה-7 באוקטובר הביאו לתודעה של איום קיומי בחברה הישראלית יותר מאשר כל דימוי, כוזב או אמיתי. אך זוהי בדיוק חלק מהטענה שמציג "היום שעכשיו": אנו נמצאים "במעגל מרושע" של נבואות שמגשימות את עצמן כתוצאה מההסתמכות הבלעדית על אלימות, בסכסוך שהדרך היחידה לפתרונו ולביטחון של ממש לישראל היא פוליטית. לא מיותר לציין בהקשר זה, שסיבה מרכזית שכוחות צה"ל שעמדו גם בגבול עם עזה וגם בגבול עם לבנון היו מועטים באופן פושע היא הכוחות הרבים הנדרשים לשמירה על ההתנחלויות הפזורות בגדה. ה-7 באוקטובר חשף, בין השאר, עד כמה פינוי ההתנחלויות ומיקוד צה"ל בהגנה על גבולות מוכרים וברורים הינם צורך בטחוני יסודי של ישראל. בניתוח שאנו מציעים של הדרך שהובילה ל-7 באוקטובר גלומה גם האלטרנטיבה שאנו מציעים ל"יום שעכשיו": הסדר עם הפלסטינים, מתוך משא ומתן עם מנהיגות פלסטינית הנהנית מתמיכה פלסטינית רחבה, ועל בסיס ההנחה שזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים אינה "ויתור" ישראלי או "תמורה" התלויה בדבר, אלא היא עצמה התנאי למשא ומתן וצריכה להתחיל להתממש ביום שעכשיו. זה אולי הטיעון הרדיקלי ביותר במסמך שרחוק מלהיות רדיקלי: אנו, הישראלים, איננו האדונים של הפלסטינים ואין לנו זכות להחליט באילו תנאים הם יהיו זכאים לחירות, גם לא בשם מה שאנו תופסים כצרכי הביטחון שלנו – לא יותר מאשר הם זכאים לנהל עלינו משטר של כיבוש ודיכוי בשם צרכי הביטחון שלהם. עוד לפני ה-7 באוקטובר ובוודאי אחריו, הרעיון שהפלסטינים זכאים לאותן זכויות כמונו ממש הוא ללא ספק הרדיקליות בהתגלמותה בשיח הישראלי. ועדיין, זו נקודת המוצא היחידה ממנה אפשר להתחיל לשרטט את הדרך לקיום משותף של שני העמים על אותה כברת ארץ. ד"ר שמוליק לדרמן מתמחה בתיאוריה פוליטית ולימודי הג'נוסייד. הוא משמש כעמית מחקר ב"פורום לחשיבה אזורית" ומרצה באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטה הפתוחה. עריכה : תום אלפיה שמוליק לדרמן 65 פרק מספר ד"ר שמוליק לדרמן מתמחה בתיאוריה פוליטית ולימודי הג'נוסייד. הוא משמש כעמית מחקר ב"פורום לחשיבה אזורית" ומרצה באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטה הפתוחה. למנויים בלבד למה המשכנו בקונספציה אחרי השביעי באוקטובר? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

וובעידת גלזגו הושגו הישגים משמעותיים, אך מה מנע נקיטת צעדים חריפים יותר? פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם וועידת האקלים שתפו: קריאת השכמה 18 בנובמבר 2021 וועידת האקלים קריאת השכמה 00:00 / 01:04 ! קריאת השכמה 318 פרק מספר פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למנויים בלבד המלחמה המלוכלכת עושה עלייה למנויים בלבד מה עושים אחרי שמנצחים? למנויים בלבד למנויים בלבד איך הגיע בלייר למשול בעזה? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

בצורת, מלחמה, ויאיר לפיד - האם זהו באמת סוף העולם? ארנון פלג ואסף יקיר בשיחה על אירועי השבוע. פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם הצעה שאי אפשר לסרב לה שתפו: קריאת השכמה 1 באוגוסט 2025 הצעה שאי אפשר לסרב לה קריאת השכמה 00:00 / 01:04 בצורת, מלחמה, ויאיר לפיד - האם זהו באמת סוף העולם? ארנון פלג ואסף יקיר בשיחה על אירועי השבוע. קריאת השכמה 748 פרק מספר פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למנויים בלבד המלחמה המלוכלכת עושה עלייה למנויים בלבד מה עושים אחרי שמנצחים? למנויים בלבד למנויים בלבד איך הגיע בלייר למשול בעזה? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

מבצע עלות השחר נגמר, הנזקים והטראומה נשארו. דיברנו עם אחמד אבו-ארתימה מעזה ואבי דבוש משדרות על מחירה הנוראי של הלחימה, ועל הדרך האחרת להשגת שקט ושגשוג באיזור. פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם אחרי עלות השחר שתפו: קריאת השכמה 9 באוגוסט 2022 אחרי עלות השחר קריאת השכמה 00:00 / 01:04 ! קריאת השכמה 436 פרק מספר פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למנויים בלבד המלחמה המלוכלכת עושה עלייה למנויים בלבד מה עושים אחרי שמנצחים? למנויים בלבד למנויים בלבד איך הגיע בלייר למשול בעזה? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

על ההיסטוריה הפוליטית והמינית של אחת הענקיות של ההגות הפמיניסטית, האישה, הפליירית והאגדה - סימון דה בובואר. פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם פרק 48: סימון דה בובואר, האישי והפוליטי שתפו: תולדות המיניות 13 במרץ 2025 פרק 48: סימון דה בובואר, האישי והפוליטי תולדות המיניות 00:00 / 01:04 אישה לא נולדת אישה - היא נעשית אישה. אבל איך נעשית פמיניסטית? האם היא פמיניסטית בכל ממד בחייה? פרק על הproblematic fave הכי מהוללת בתולדות הפמיניזם האירופאי, סימון דה בובואר. האמא של הגל השני של הפמיניזם, חלוצה בשיח פתוח על מין, מיניות, מגדר ויחסי כוחות מגדריים - אבל האם ידעתןם שהיא גם האישה ששמה את הפוליאמוריה על המפה? על משולשי (או בעצם מצולעי) האהבה הקווירים שלה? על הרומנים עם תלמידות בעבר ובהווה? והאם אפשר (וצריך) לקרוא לזה גרומינג? יהיה לוהט. לרכישת כרטיס במחיר מוזל לאירוע הלייב שלנו (26.3 בחיפה!) https://www.eventer.co.il/podlive1 תולדות המיניות 48 פרק מספר הפודקאסט שמוציא את ההיסטוריה מהארון (או לא... זה מורכב). ענת זלצברג ודותן ברום מלרלרות על היסטוריה קווירית ותרבות פופולרית. למנויים בלבד למה לי פוליטיקה עכשיו? למנויים בלבד היא הצילה את העולם. הרבה. למנויים בלבד היית מחליק ימינה על דרקולה? למנויים בלבד שיתוף פעולה עם הנאצים: שיק או שוק? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

נראה כי ממשלת השינוי הולכת ומתגבשת, והגיע הזמן לדבר על איזה שינוי בדיוק מתוכנן לנו אם היא אכן תקום. פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם 235- מה נשתנה? ما الذي تغير؟ שתפו: 2 ביוני 2021 235- מה נשתנה? ما الذي تغير؟ קריאת השכמה 00:00 / 01:04 ! קריאת השכמה 235 פרק מספר פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למנויים בלבד המלחמה המלוכלכת עושה עלייה למנויים בלבד מה עושים אחרי שמנצחים? למנויים בלבד למנויים בלבד איך הגיע בלייר למשול בעזה? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם 018-רחוק מחינוך بعيدا عن التربية שתפו: 26 באפריל 2020 018-רחוק מחינוך بعيدا عن التربية קריאת השכמה 00:00 / 01:04 ! קריאת השכמה 18 פרק מספר פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למנויים בלבד המלחמה המלוכלכת עושה עלייה למנויים בלבד מה עושים אחרי שמנצחים? למנויים בלבד למנויים בלבד איך הגיע בלייר למשול בעזה? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

מה גרם לח"כ מירי רגב להכריז מעל בימת הכנסת על מלחמת מעמדות, ולמה כדאי להקשיב למה שהיא אומרת? פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם משתגעים על מירי שתפו: קריאת השכמה 12 באוגוסט 2021 משתגעים על מירי קריאת השכמה 00:00 / 01:04 ! קריאת השכמה 265 פרק מספר פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למנויים בלבד המלחמה המלוכלכת עושה עלייה למנויים בלבד מה עושים אחרי שמנצחים? למנויים בלבד למנויים בלבד איך הגיע בלייר למשול בעזה? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

חדשות, דיווחים וסדרת כתבות על יוקר המחיה הכל בסרטונים קצרים שמתמקדים בנושא, מסקרים את האירועים ושמים זרקור על נושאים שונים בחברה הערבית. فيديوهات روزا ع نار פודקאסט שבועי, שדן בנושאים "החמים" בחברה הערבית וכן נדבר בשפה המדוברת הפלסטינית בדיאלקטים שונים ובשפה הספרותית, מזוויות שונות ומרובות, ולפעמים גם נארח אורחים לדיון משותף. محادثات سبعاويه מרחב צעיר ואלטרנטיבי מהנגב. בכל פרק נדון בסוגיות חברתיות, פוליטיות ותרבותיות בנגב. للحلقات السابقة قنواتنا باللغة العربية

Heading 3 Heading 3 Heading 3

האם כל בועה כלכלית באמת מתפוצצת? מהן בועות נדל"ן? מי מרוויח מהן? ולמה הציבור תמיד משלם את המחיר? פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם לא כל בועה מתפוצצת האם כל בועה כלכלית באמת מתפוצצת? מהן בועות נדל"ן? מי מרוויח מהן? ולמה הציבור תמיד משלם את המחיר? שתפו: טלי גולדרינג 26 במרץ 2025 לא כל בועה מתפוצצת טלי גולדרינג 00:00 / 01:04 דמיינו אותה נתלית באוויר. סוד מתמטי מוקף במתח פנים. הבועה משקפת את העולם בגרסה מעוותת, צבעים נודדים על פניה בדממה. בוא נדמיין את הפיצוץ שלה. בלי התראה, הבועה נעלמת. לא בהדרגה אלא בבת אחת. מתח הפנים נכנע, והקרום הדקיק נקרע לאלפי טיפות זעירות שנעלמות מיד באוויר. אין צליל, אין התנגדות. רק חלל ריק שלפני שנייה היה מלא בפלא. מהרגע שנעלמה אנחנו מתחילים לבנות מיתוסים סביבה, הבועה היא פלא מעולמות הדימיון, כמו חד קרן, אסור להשוות אותה למציאות היום יום. בדיונים על בועות כלכליות אני מנסה להימנע, משונה ככל שזה נשמע, משימוש במילה "בועה". גיליתי שכשאני מציגה ניתוח - מבוסס-נתונים ככל שיהיה - ברגע שאני אומרת "בועה" אני מתויגת כחלק מ"כת נביאי הזעם" שרק מחפשים לומר "אמרתי לכם". הטענה הרווחת בשיח הכלכלי הליברלי היא ש"גם שעון מקולקל מדייק פעמיים ביום", כלומר, שמנבאי משברים יצדקו בסופו של דבר. אבל למה להחיל את ההיגיון הזה רק על תחזיות כלכליות? האם גם המזהירים מפני מתקפת טילים אינם סתם מהמרים שיום אחד יצדקו? ובכלל, האם לנבא שאדם בעל הכנסה נמוכה לא יוכל לשלם הלוואת ענק זה באמת ניחוש כל כך מיסטי? שווה ערך לניחוש מין היילוד? טיעונים חזקים יותר נגד השימוש במילה "בועה" מגיעים ממבקרי השוק החופשי. הם טוענים שעצם הדיבור על בועה ועל כך שסופה להתפוצץ מניח שקיים מחיר "נכון" שנקבע על ידי שיווי משקל ריאלי שמבוסס על היצע וביקוש. לטענתם המזהירים מבועות רוצים לנצח את ה"אי-רציונליות" שתקפה זמנית את המשקיעים/צרכנים ויש לסיימה כדי להגיע שוב למצב נורמלי. כלומר, בועה היא עוד סוג של "כשל שוק" ולכן הדיבור עליה מוכיח שהקפיטליזם עובד. אלה טיעונים חזקים כי באמת לא חסרים כלכלנים ואנשי עסקים ימנים שמנסים לצייר את הבועה כפרץ זמני של אי רציונליות, שפעת קלה שתקפה גוף בריא ודינה לחלוף. על אי רציונליות וכסף טיפש יוג'ין פאמה, כלכלן אמריקאי ומאבות תאוריית "השוק היעיל", טוען שבועות כלכליות הן אירועים זמניים שנוצרים כשמשקיעים לא פועלים בצורה רציונלית., אך בטווח הארוך, השוק חוזר ומתקן את עצמו למחירים שמשקפים את ה"ערך האמיתי" של הנכסים. אי הרציונליות של המשקיעים היא רגעית בלבד. אנשי עסקים כבר מדברים בצורה גסה יותר על אותה אי- רציונליות שתוקפת משקיעים. הם מדברים על "הכסף הטיפש" - זרם הון שמגיע מאנשים פשוטים הפועלים מתוך אופוריה, חוסר ידע או לחץ פסיכולוגי להיכנס לשוק. גם וורן באפט וג'ורג' סורוס מתארים את הכסף הטיפש כגיבור טראגי. לו רק היו סבלניים יותר, לו רק היו מתחשבים ברפלקסיביות של השוק, היו יכולים גם הם להרוויח. היימן מינסקי, כלכלן אמריקאי פוסט-קיינסיאני מתייחס פחות ליכולות המנטליות הגרועות של המשקיעים הכושלים ויותר ליכולות המימון שלהם. הוא מחלק את הלווים לשלוש קבוצות: הקבוצה הראשונה, היא זו של הלווים המגודרים או המוגנים, והיא כוללת משקי בית וחברות המסוגלים להחזיר הן את הקרן והן את הריבית מההכנסות השוטפות שלהם. הקבוצה השנייה היא של הלווים הספקולטיביים שמסוגלים להחזיר את הריבית בלבד, אך נאלצים כל הזמן לגלגל את הקרן קדימה כדי לא לקרוס. הקבוצה השלישית, המסוכנת ביותר, היא זו של הלווים הפונזיים, לווים בלי גב - אלו שאין להם יכולת להחזיר לא את הקרן ולא את הריבית, וכל מה שמחזיק אותם הוא עליית ערך הנכס. כל עוד המחירים ממשיכים לעלות, הם יכולים לקחת עוד הלוואות ולשרוד—אך ברגע שהמגמה מתהפכת, הם הראשונים לקרוס. דמיינו שלושה אנשים בבריכה עמוקה: המגודר עומד על הקרקעית וכתפיו מחוץ למים, הספקולטיבי עומד על קצות האצבעות וסנטרו בדיוק מעל המים, ולווה הפונזי צף בקושי ונאחז במצוף מחורר. כשיגיע גל - רק המגודר ישאר עם הראש מעל למים. אם תהיתם מי מהאנשים האלה, הם אתם. המינוף הגבוה של משקי הבית ותשואת השכירות הנמוכה מעידים על כך שרוב רוכשי הדירות בישראל, לפחות בשנים האחרונות, עומדים בהגדרה של משקיעים ספקולטיביים או פונזיים. למעט מאוד משקי בית יש בסיס שמאפשר להם ללוות בצורה מגודרת. לפי תומא פיקטי, כלכלן וחוקר אי-שוויון צרפתי, מבנה הבעלות על ההון מכתיב לא רק את ניפוח הבועה, אלא גם את מי ירוויח ממנה ומי יישא בהפסדים. הוא טוען שהחזר ההון גבוה משיעור הצמיחה של הכלכלה הריאלית. בפשטות, זה אומר שהון מייצר הון מהר יותר ממה שהכלכלה גדלה, מה שמוביל להתרכזות מתמדת של עושר בידי מעטים שבבעלותם ההון. הטענה הזאת עשויה לגרום לנו לחשוב שאם רק נרכוש נכסים עולים גם אנחנו נוכל ליהנות מהחזר ההון שבהשקעה בנדל"ן רותח, אבל זה בגלל שאנחנו לא לוקחים בחשבון את חשיבות הרנטה. מושג הרנטה הכלכלית נוסח לראשונה על ידי דיוויד ריקרדו בראשית המאה ה־19. הוא טען כי בעלי קרקע זוכים להכנסה עודפת – רנטה – בזכות מיקומה או פוריותה של הקרקע שברשותם, ולא בזכות עבודה או השקעה מצדם. הכלכלן והפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל הדגיש את ההשלכות החברתיות של תופעה זו וכתב כי "רנטה היא ערך שאינו מוסיף מאומה לכמות העושר שבחברה. היא פשוט העברת עושר מיד אחת לאחרת". הרנטה היא ה"גדר" או רשת הבטחון שמגנה על הלווה המגודר, וזאת פריבילגיה שאין למשקיעים מן השורה—עובדים, עסקים קטנים ומשקי בית. כשהשוק יורד, המשקיע הקטן נאלץ למכור נכסים, לשלם חובות ולהתמודד עם לחץ פיננסי מיידי. בעלי ההון, לעומת זאת, יכולים 'לחכות' לתיקון המאגי של השוק ואף לנצל את הירידות כדי לרכוש נכסים נוספים בזול. כך, הרנטה משמשת מנגנון המחזק את אי-השוויון באופן מובנה, ומאפשרת לבעלי ההון להרוויח מהמשברים עצמם. כמו שאומרות הסבתות: כסף נמשך לכסף. הבועה העממית לא נעים להודות אבל הבועה העממית היא בועה של תקווה. אנשים שחיפשו דרכים לשנות את החיים שלהם, הזדמנות לשפר את מעמדם סוף - סוף מקבלים אותה. דייגים איסלנדים הופכים ליועצי השקעות. בעל עסק משפחתי מסיט את כל הונו להשקעה באתרי אינטרנט. זוגות ישראלים מקימים עסק ריווחי בו הם מחלקים בחינם מדריך למי שיעשה לייק - בואו לקנות דירה ללא הון עצמי ולהרוויח חצי מיליון בשנה אחת. כל אחד מקבל הזדמנות וכניסה לשולחן של הגדולים. לפני תחילת השפל הגדול ב-1929, כשהבורסה האמריקאית הייתה בשיאים היסטוריים, משקי בית ראו כיצד הם מתרחקים מהאפשרות להתעשר. המניות עלו ועלו וכבר היו יקרות כל כך ולא היה דבר לעשות מלבד לקנא במי שכבר קנה. או אז הגיעה ההזדמנות שלהם - כשמניות הוצעו למכירה בתשלום מקדמה של 10% בלבד. חודש לפני הקריסה, היקף ההלוואות לרכישת מניות הגיע לשיא היסטורי של 8.5 מיליארד דולר. התקשורת חגגה את "הזדמנות ההשקעה ההמונית", עד שהגיעה הקריסה ומחקה דור שלם של חוסכים. בבועת הנדל"ן היפנית הדרך להכניס את ההמונים הייתה להכניס את כל המשפחה: לא אתה תחזיר את כל ההלוואה, גם הילדים שלך ישלמו עליה. וזה עבד. משפחות שלא חלמו להחזיק דירה, נכנסו לשוק כשתשלומי המשכנתאות לדירות היקרות נפרשו לתקופות שמגיעות למאה שנים. רוכשי הדירות האמינו שההשקעה בטוחה, כי בכל זאת, המחירים שילשו את עצמם במשך 17 שנים רצופות (1974-1991). עד שבתחילת שנות ה-90 הכל התרסק. ארה"ב של תחילת שנות ה-2000 כבר הייתה מסיבת רחוב פיננסית. לווים שמעולם לא יכלו לקבל משכנתא בעבר יכלו לבחור מבין מבחר הלוואות בשמות מכובסים כמו "משכנתא ללא מסמכים" או "משכנתא עם אישור קל" - שבמהותן אפשרו לקבל הלוואה ללא הוכחת הכנסה, עבודה או נכסים - הלוואות נינג'ה. בנוסף ניתנו הלוואות "ריבית פיתיון" (teaser rates) שהתחילו בריבית נמוכה במיוחד של 1-2% בשנתיים הראשונות, אך קפצו פתאום ל-7-10% מהשנה השלישית. עוד מוצר במבחר היה משכנתאות "רק ריבית" שבהן הלווה משלם רק את הריבית החודשית ללא החזר של הקרן עצמה, מה שהפך את ההחזר החודשי לנמוך במיוחד אך השאיר את החוב המקורי בלתי פוחת. סיפורים על אנשים שהפכו מעובדי קמעונאות למיליונרים בנדל"ן הפכו לשגרה בתוכניות טלוויזיה ובעיתונים. גם כאן, אנחנו יודעים איך זה נגמר. הבועה הפרטית אז בואו נחזור לימים הראשונים של הבועות, והפעם - נשים לב לפרטים. הסרט "מכונת הכסף" ("The Big Short") בבימוי אדם מקיי נפתח כשדמותו של מנהל קרן הגידור מייקל ברי מספרת לעובד מבולבל בראיון עבודה סיפור מעניין. בחודש בו הבורסה נפלה, ערב משבר הדוט קום (נפילת מניות חברות האינטרנט בשנת 2000), מחירי הדירות כבר התחילו לנסוק בבירת הטכנולוגיה של סן-חוזה. זה היה "הכסף החכם" בפעולה. "המשקיעים המגודרים" שהקדימו לרכוש דירות לפני שיעלו המחירים ביותר מ-100%, ולפני שהציבור יקרא להתמנף בהלוואות עד לקריסה של 2008. בשוק של 1929 הבועה הפרטית החלה להתנפח שנים לפני ההתרסקות המפורסמת. כבר בתחילת שנות ה-20, בנקים מסחריים כמו נשיונל סיטי בנק הרחיבו את פעילותם מעבר לבנקאות המסורתית, והקימו חברות ניירות ערך שעסקו בהנפקת מניות ואגרות חוב. נשיונל סיטי קומפני, לדוגמה, הפכה לאחת מחברות ההשקעות הגדולות בארצות הברית. במקביל, תאגידים ובעלי הון כמו משפחת רוקפלר השקיעו ישירות בשוק המניות, בעיקר בחברות תעשייה ואנרגיה. כשבנקים התחילו להציע אשראי זול לקניית מניות, ההמונים לא הבינו שהם משמשים דלת יציאה למשקיעים הגדולים. האגדה מספרת שיום אחד בסוף קיץ 1929, ג'וזף קנדי, אביו של הנשיא לעתיד ג'ון קנדי, ישב על כיסא מצחצח הנעליים בפינת רחוב וול סטריט, כשמצחצח הנעליים שלו התחיל לחלק לו עצות על מניות ולהמליץ על השקעות. קנדי החליט למכור בשקט את כל תיק המניות שלו. "כשהנערים שמנקים נעליים יודעים מה כדאי לקנות בשוק", אמר לאחר מכן, "הגיע הזמן לאסוף את הקופה ולצאת". במילים אחרות - הספקולציה הפיננסית הפכה עממית. גם בשוק הנדל"ן היפני שהזכרנו קודם, הבועה הפרטית התחילה להתנפח זמן רב לפני שהציבור שמע על קיומה. ביפן פעלה מערכת ייחודית בשם "קיירצו" (Keiretsu) - רשת צפופה של קשרים בין תאגידי הענק כמו מיצובישי, סוני וטויוטה, לבין הבנקים הגדולים. הם החזיקו במניות זה של זה, העניקו הלוואות הדדיות והפכו את הנדל"ן למכונת כסף מתוחכמת — לא רק כהשקעה, אלא כבטוחה לקבלת אשראי נוסף, שהפך לאשראי נוסף, שהפך לאשראי נוסף. כסף במעגל סגור. בשיא הבועה, ערך הקרקע בטוקיו בלבד היה שווה יותר מערך הקרקע בארצות הברית כולה. בשכונת גינזה היוקרתית, מטר מרובע נמכר במחיר של דירה שלמה במערב. כשהבנק המרכזי של יפן העלה ריבית ב-1989, עלויות המימון זינקו והפירמידה נסדקה. במקביל, ממשלת יפן הגבילה הלוואות לנדל"ן וחברות החלו להתקשות בהחזרים. המעגל הסגור נקטע. מנהלים בכירים רבים, שזיהו שהמחירים הגיעו לרמות מופרזות, החלו בשקט למכור נכסים. דווקא אז, ולא במקרה, הוצעו למשקי הבית משכנתאות בנות 100 שנה, והציבור היפני התמנף בחובות. חילוצים – כשהמגודרים מתעוררים מאוחר החילוץ הוא הרגע שבו תאוריית "הכסף החכם" קורסת. עם כל הכבוד לאגדת ג'וזף קנדי, ההיסטוריה מלאה במשקיעים גדולים – בנקים, קרנות גידור ובתי השקעות – שדווקא התגלו כטיפשים למדי: השקיעו, לא יצאו בזמן, ואז רצו אל המדינה כדי שתציל אותם, על חשבון הציבור. במשבר 2008 בוול סטריט, הגופים הפיננסיים הגדולים שקידמו "התערבות מינימלית" של הממשל בשוק – סיטיגרופ, גולדמן זאקס, AIG ובר סטרנס – היו הראשונים לעמוד בתור לקבל את כספי משלם המסים. תוכנית TARP האמריקאית הזרימה כ-700 מיליארד דולר מהקופה הציבורית כדי לכסות על ההימורים הכושלים שלהם. באירופה התמונה היתה דומה. בספרד ובאירלנד, אחרי התפוצצות בועות הנדל"ן המקומיות, הבנקים חולצו בעשרות מיליארדי אירו שהגיעו ישירות מכספי הציבור. הציבור, לעומת זאת, כרע שנים אחר כך תחת צנע חריף. אז תגידו: "נו באמת, בסוף הרי הם תמיד נחלצים, הנדל"ן ממשיך לעלות, אז אין באמת בועה". אבל החילוץ לא משנה את האלימות שבה הבועה מתפוצצת לציבור בפרצוף. ההתאוששות שאחרי החילוץ כמעט אף פעם לא באמת עוזרת לציבור. וכשבועה עממית מתפוצצת, מיד מתנפחת – הפתעה – עוד בועה פרטית. בספרד, דירות שנמכרו בזול אחרי המשבר עברו לקרנות פרטיות כמו בלקסטון, שהפכה במהירות למשכירה הגדולה במדינה, והעלתה את שכר הדירה מעבר להישג ידם של רבים. כך קרה גם בארה"ב, שם בלקסטון וקרנות נוספות השתלטו על בתים שעוקלו במשבר, והפכו למשכירים ענקיים, תוך דחיקת משפחות רבות מחוץ לשוק הדיור. באירלנד, לאחר החילוץ הגדול, נכסי הנדל"ן הציבוריים נמכרו בזול לקרנות בינלאומיות כמו לון סטאר וכמובן, בלקסטון. ביוון, נכסים ציבוריים – נמלים, שדות תעופה ואפילו איים – הופרטו ונמכרו למשקיעים פרטיים ברווח, בעוד שהציבור היווני שילם את המחיר בכאב חברתי מתמשך. לכאורה מי שפשוט מחזיק בנכס שלו יחזור להרוויח. אבל שילוב הלחצים של זמן, ריבית החוב, אבטלה, היעדרה של הרנטה ו"החיים עצמם" של כל אחד מאיתנו גורמים לכך שמה שנשאר מפיצוץ בועה אחרי שמתפוצצת הבועה הוא לא "בלאק פריידיי" להמונים שבו נכסים נמכרים בזול לציבור, אלא אי-שוויון שגדל על סטרואידים. כוחה של מילה אנחנו משתמשים במילים כי אנחנו זקוקים להן, ולפעמים מילה אחת פשוט לא מספיקה. בעיקר כשמדובר במילה שאמורה לתאר השפעה דרמטית על חיינו, הרס גדול, אובדן. "בועה", כמו "מלחמה" היא מילה כזאת. פרשנים ושרלטנים משתמשים בה יותר מדי, אבל פעילים שמנסים לשנות את העולם מבינים כמה היא חשובה. אנחנו צריכים לנסח לעצמנו את התהליך, כיצד הציבור מפותה ונשדד. הבועה העממית מתחזה לבועות שלא מתפוצצות, אליהן, על פי ההגדרה, אין לנו גישה. מישהו צריך לצעוק, להזהיר. הרמזים לא נעימים, אנחנו צריכים לראות איך אנחנו משתקפים בעיניים של ההון הגדול, "הכסף החכם". אנחנו מצחצח הנעליים שנתן לג'וזף קנדי עצות השקעה, וגרם לו למכור את המניות רגע לפני השפל הגדול. אנחנו ה"כסף הטיפש" של וורן באפט. מולנו נמצא מנגנון ענק להעברת הון וסיכונים. ומאחורי ווילון - בעלי ההון הגדולים. הם זקוקים לבועה העממית שתספק להם מזומן בזמן, כדי שיוכלו לממש את נכסיהם בשקט. אנחנו מה שמספק להם את הגידור. לכן הם זקוקים לנרטיב שמשכנע אותנו שהפעם זה שונה, שהמחירים תמיד יעלו, שאין טעם לדבר על בועות אלא בדיעבד. הם רוצים שנחשוב שכלכלה היא מדע נסתר, מיסטיקה, מקסימום אפשר לדבר על ברבור שחור. Shit Happens. רוב הזמן הם מנצחים, אולי כי לא נעים לנו לחשוב שאנחנו לא שחקנים במשחק הוגן, אלא משתתפים בלתי שווים בלי צ'אנס לנצח. אבל יש לנו צ'אנס, והוא מתחיל בלקרוא לדבר בשמו. במאמר הבא נכיר מקרוב את הבועה שבאמת מעסיקה אותנו, בועת הנדל"ן הישראלית. גם היא הפכה מבועה פרטית לעממית. וגם היא, איך לא, בדרכה להתפוצץ. טלי גולדרינג היא חוקרת עצמאית בתחומי הכלכלה והנדל"ן, וחברת מערכת מגזין רוזה. עריכה: ענת זלצברג. טלי גולדרינג 69 פרק מספר טלי גולדרינג היא חוקרת עצמאית בתחומי הכלכלה והנדל"ן, וחברת מערכת מגזין רוזה למנויים בלבד למה ואיך נעצרתי מעצר פוליטי למנויים בלבד הסכינים הארוכות של המשטר נשלפו למנויים בלבד כן, שלום למנויים בלבד נאום הניצחון המלא של זוהראן ממדאני הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

אלימות המשלה מתגברת בכל החזיתות - נגד עזה, החטופים ובגדה, וגם נגד המורים והעובדים. ככה נוהגת ממשלה קיצונית ומנותקת מהסנטימנט הציבורי. פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם ככל שהממשלה פופולרית פחות, היא אלימה יותר אלימות המשלה מתגברת בכל החזיתות - נגד עזה, החטופים ובגדה, וגם נגד המורים והעובדים. ככה נוהגת ממשלה קיצונית ומנותקת מהסנטימנט הציבורי. שתפו: יאיר גולדשמיט 13 במאי 2025 ככל שהממשלה פופולרית פחות, היא אלימה יותר יאיר גולדשמיט 00:00 / 01:04 בשבוע שעבר התבשרנו כי הקבינט אישר פה אחד את התוכנית להרחבת הלחימה ברצועה, כיבושה, ובניגוד לעבר – גם החזקת השטחים שנכבשו. תוצאותיה של התוכנית המכונה 'מבצע מרכבות גדעון' ידועות מראש: גזר דין מוות על החטופים, הרג נרחב של חפים מפשע וילדים, הרס מוחלט של תשתיות החיים בעזה, המשך מדיניות ההרעבה, פינויי אוכלוסייה נרחבים ומוות מיותר של חיילים. כל זאת מבלי להציע אלטרנטיבה שלטונית ברצועה, כלומר – המשך שלטון החמאס. אסור שנתבלבל, ההחלטה לצאת למבצע לא קשורה בשום צורה לשאלות של ביטחון. כך למשל, חשף סמוטריץ' את מטרות המתנחלים כשהצהיר כי "מרגע שמתחיל תמרון - אין נסיגה מהשטחים שכבשנו, גם לא תמורת חטופים" וכי "עזה תהיה חרבה לחלוטין". כלומר, המטרה עבורם היא כיבוש הרצועה, החרבה והתנחלות, ולא החזרת החטופים וביטחון לכל יושבי האזור. משמעותו של החזון הדיסטופי הזה הוא כמובן פשעי מלחמה מחרידים כלפי שני מיליון עזתים, שגם לפני שה"מרכבות" יצאו לדרך - חיים (ומתים) בגיהינום של ממש. ההחלטה על המבצע התקבלה על אף התנגדות ציבורית גורפת להמשך המלחמה. לפי סקרים עקביים מהתקופה האחרונה, כ- 70% מהישראלים מעוניינים בהחזרת כל החטופים במסגרת עסקה שתסיים סופית את המלחמה. התמיכה במה שהממשלה מכנה 'מדיניות ההכרעה' הולכת ומתפוגגת, ועומדת סביב ה- 20% בלבד מהציבור. לנתונים הללו משמעות מרחיקת לכת – היא מצביעה על כך שחלק ניכר ממצביעי הקואליציה עצמם מתנגדים למדיניות הממשלה, שהולכת ומאבדת את הבייס המסורתי שלה. נתניהו כמובן מודע לכך, ובכל זאת, במהלך נאום שנשא השבוע, אמר מפורשות כי "אנחנו רוצים להחזיר את ה-59 אבל למלחמה יעד עליון וזה הניצחון על אויבינו." כלומר, נתניהו מחליט במודע לצאת פומבית כנגד הרצון של רוב העם בישראל. מעבר להשלכות האסוניות של המשך המלחמה שתוארו לעיל, למבצע שכזה, ולכיבוש קבע של הרצועה, תהיה עלות תקציבית אסטרונומית. איך הממשלה מתכוונת לממן אותה? ניחשתם נכון, הנטל הכלכלי יוטל על המעמדות העממיים, שנדרשים לממן את המלחמה של המיעוט שבימין הקיצוני. רק שבוע שעבר קידמה הממשלה, בשיתוף פעולה עם ההסתדרות ומשרד האוצר, קיצוץ דרקוני בשכר המגזר הציבורי תחת הסיסמה המניפולטיבית "הנשיאה המשותפת בנטל". המהלך, שעוגן בחקיקת הכנסת, יוביל לקיצוץ שכרם של עובדי המגזר הציבורי, החל מן המשכורת הקרובה, בשיעור של 3.3% לחודש עד סוף השנה. בנוסף, בשנת 2026 יקוצץ שכרם בשיעור של 1.2% בחודש. זה אומר פגיעה ישירה בהכנסתם של מאות אלפי עובדים, ובאופן עקיף ברוב ציבור העובדים בישראל. אבל כמובן גם אנושה במערכות הציבוריות עצמן כגון חינוך, בריאות ורווחה, שגם כך סובלות מהרעבה תקציבית קשה, ולהרע מאוד את השירותים הכה חיוניים שהן מספקות לנו דוחק, והצורך בהן עולה מדי יום ככל שהמלחמה נמשכת. חקיקה זו מצטרפת לשורה של צעדי צנע אחרים, שפוגעים כרגיל באזרח הקטן, ולא בעשירים שבחברה - כמו העלאת המע"מ וייקור התחבורה הציבורית, צדדים שמובילה הממשלה בשיתוף פעולה עם משרד האוצר, שכרגיל לא מפספס הזדמנות לפגוע בשירות הציבורי. מיותר לציין שצעדי מימון חלופיים וסבירים בהרבה, כגון הגדלת הגרעון, מיסוי גבוה יותר על הון, למשל מיסוי של בנקים, חברות תעופה ותעשיות ביטחוניות שגורפים על חשבוננו רווחי עתק בחסות המלחמה כלל לא באים בחשבון. לא מבחינת הממשלה, ובטח שלא מבחינת משרד האוצר הניאו-ליברלי. כרגיל, הנטל הכלכלי של המלחמה מוחל בעיקר על המעמדות העממיים, על אף שרבים מאוד מהם שייכים מסורתית לבייס הפוליטי של הממשלה. אל מול המחאה הצודקת והמרשימה של עובדי ההוראה (והתמיכה הציבורית הרבה לה זכתה), תגובתו של סמוטריץ' מדהימה במיוחד ומצביעה על עומק הניתוק. באיגרת ששלח למורים כתב כי "אינני מעלה בדעתי שבשעה שמאות אלפי מילואימניקים עוזבים הכל — בית, משפחה, עבודה ופרנסה — ומוסרים את נפשם על הגנת המולדת, דווקא מי שמחנכים את ילדינו יפתחו בשביתה ויפגעו במאמץ המלחמתי בגלל ויכוח על האופן שבו תחול הפחתה של כמה אחוזי שכר בודדים באופן זמני". אתם מבינים? סמוטריץ', העומד בראש מפלגה שלפי כל הסקרים כלל לא עוברת את אחוז החסימה (כלומר שאפילו לא מייצגת את הציבור שלה עצמה), מאשים את ציבור העובדים על שהוא לא מוכן לממן את מלחמת הברירה שלו, מלחמת נצח שכל תכליתה הוא מימוש פנטזיות מטורפות של כיבוש, גירוש והתנחלות, מלחמה שרוב עצום בציבור כבר לא תומך בה. אם כך, המטרות של המתנחלים ברורות, אך כיצד אפשר להסביר את התנהלות נתניהו? מדוע לקדם מדיניות כל כך לא פופולרית? או לכל הפחות, מדוע להצהיר זאת באופן כה גלוי? הרי, במידה רבה, עוצמתו בעשור האחרון נבעה בדיוק מאותה יכולת נדירה להיענות לסנטימנט הציבורי, דרך ניסוח ועיצוב שלו מחדש באופן שמחזק אותו ואת הקואליציה שלו. יכולת לשאוב לגיטימציה מתמיכה עממית רחבה, ובו בזמן לקדם אינטרסים פרטיקולריים ומגזריים של רכיבי הקואליציה שלו. איך, אם כך, אפשר להסביר את השינוי הדרמטי הזה? להערכתי, נתניהו ושותפיו הולכים ומבינים שבמציאות שאחרי השביעי באוקטובר הם איבדו את תמיכת הרוב, ושאין היתכנות אמיתית לניצחון דמוקרטי בבחירות ללא שינוי כללי המשחק. תמיד היה מתח בין ההיבטים הפופוליסטיים של הממשלה (שיח דמוקרטי והיענות, חלקית ככל שתהיה, לסנטימנטים עממיים) והפרויקט הפוליטי שלה (אוטוריטריות, עליונות יהודית, סיפוח, מדיניות חלוקתית מפלה ופירוק המדינה). המלחמה חשפה את המתח הזה במערומיו, וככל שהפופולריות של הממשלה דועכת, היא מנסה לכסות על המתח הזה באמצעות אלימות גוברת לא רק כלפי העזתים, אלא גם כלפי אזרחי מדינת ישראל, באלימות ישירה, בחקיקה, באכיפה בררנית, טרור והפחדה. דוגמא מובהקת לכך היא תגובות הממשלה ל תופעת הסרבנות המתגברת בקרב מילואימניקים; למשל הצעת החוק של ח"כ אביחי בוארון (ליכוד), שתאפשר לכלוא לחמש שנים את מי שיקרא שלא להתייצב למילואים. כך, במקום אסטרטגיה פופוליסטית הנשענת על לגיטימציה דמוקרטית, לפחות לכאורה, היא מקדמת כעת שיח פשיסטי הרבה יותר, הנשען על הצדקות דתיות-לאומניות באופן מופגן ומוצהר. במקום ללכת לבחירות, היא דואגת להמשיך את המלחמה בכל מחיר - מה שמאפשר את מצב החירום, קידום ההפיכה המשטרית והשתלטות על מוקדי כוח ומוסדות מדינתיים, כנגד רצון הציבור. במקום להיענות לסנטימנט הציבורי, היא מקדמת דה לגיטימציה למועמדים ומפלגות ערביות, ולהיתכנות של שותפות יהודית ערבית. הפצת הקונספירציה נגד מפלגת בל"ד, הפוגרום בהקרנת טקס הזכרון המשותף ברעננה, קידום עלילת הדם על הצתה מכוונת של השריפות, כל אלו נועדו לאפשר לה בהמשך - וכל הסימנים מראים שזו כוונתה - להוציא מחוץ לחוק מועמדים ומפלגות ערביים מהשתתפות בבחירות. בניגוד לאופוזיציה, הממשלה מבינה היטב כי שותפות פוליטית יהודית-ערבית היא המפתח למפלתה. על אף שמדובר בהתפתחות מסוכנת מאין כמוה, היא גם פותחת את השדה הפוליטי לאפשרויות, התארגנויות ובריתות חדשות. למרבה הצער, האופוזיציה לא ערוכה כרגע לנצל את הפוטנציאל הדמוקרטי הטמון ברגע הזה. במקום להציב אלטרנטיבה לימין הקיצוני, בני גנץ ונשיא המדינה מתייצבים לצד פרויקט ההתנחלות, יאיר לפיד משווה בין "הקיצונים משני הצדדים" (כלומר, בין פורעי הפוגרום בבית הכנסת ברעננה ליוזמי הטקס), בנט מגבה בהתלהבות את המשך המלחמה, ליברמן מציע לשלול את זכות ההצבעה ממי שלא מתגייס לצה"ל, וכולם ביחד שותקים אל מול פשעי המלחמה בעזה ואל מול קיצוצי השכר ומדיניות הצנע שהורסים את החברה מבפנים. לאור התנהלות זו כבר אין ספק: כדי להחליף לא רק את הממשלה, אלא גם את מדיניותה – נצטרך להחליף גם את האופוזיציה. יאיר גולדשמידט הוא דוקטורנט וחוקר בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה. עוסק בפופוליזם, תאוריה דמוקרטית ופוליטיקה ישראלית. עריכה: ענת זלצברג יאיר גולדשמיט 82 פרק מספר יאיר גולדשמידט הוא דוקטורנט וחוקר בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה. עוסק בפופוליזם, תאוריה דמוקרטית ופוליטיקה ישראלית למנויים בלבד למה ואיך נעצרתי מעצר פוליטי למנויים בלבד הסכינים הארוכות של המשטר נשלפו למנויים בלבד כן, שלום למנויים בלבד נאום הניצחון המלא של זוהראן ממדאני הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו