"כתושבת עזה שסובלת, אני אומרת, למרות העוול... אנחנו מרגישים שאנחנו לבד מול הדברים הקשים שחווינו, אבל כשאני רואה את אמל גאווי, עיתונאית 'מבפנים' [פלסטינית אזרחית ישראל - ש.פ.], אני רואה את הפוסטים שלה כל יום בעומדים ביחד, ביחד עם אחרים שיזמו תרומות נגד ההרעבה בעזה... אין לי הרבה תקווה שהסיוע הזה יגיע לעיר שלי, אבל עכשיו יש לי אמון מחודש באנושיות, וזה כל מה שהייתי צריכה, שתהיה לי תקווה." 

כשאמל גאווי, מנהלת קמפיין הסיוע ההומניטרי של תנועת עומדים ביחד, נתקלה בפוסט הזה, דמעות עלו בגרונה. "אני בוכה הרבה מאז שהקמפיין התחיל. זה נורא מרגש. היינו בסכנין, בדיר אל אסד, בנצרת ובאום אל פחם, ובכל אחד מהמקומות הגיעו אלפי אנשים לתרום ולהתנדב. יש סטריאוטיפ שהפלסטינים כאן הפנימו את הדיכוי וההשתלבות חשובה להם יותר מהסולידריות, ובמבצע הזה נאספו 200 משאיות(עם פרסום הראיון מספר המשאיות עלה ליותר מ- 300 - ש.פ) , השתתפו אלפי אנשים. זה מחמם את הלב", אומרת גאווי.

גאווי, 28, היא במאית דוקו ועיתונאית. היא גדלה בכפר קרע, בוגרת תואר ראשון במדעי המדינה ותואר שני בלימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב וכן בוגרת קורס סטוריטלינג באוניברסיטת דלאוור שבארה"ב. 

איך הגעת לעבוד בעומדים ביחד?

"הכרתי את עומדים ביחד דרך המאבק להעסקה ישירה של עובדות הניקיון באוניברסיטה תל אביב, אבל אז עברתי להתמקד בדברים אחרים, קידמתי את הקריירה העיתונאית שלי. בתחילת המלחמה הרגשתי שאין מקום שפוי להיות בו, שיכול להכיל את הכאב של כולם. בעומדים ביחד מצאתי מעגל תומך של אנשים שמאמינים באותם ערכים שאני מאמינה בהם. אני אחות בכורה לארבע אחיות. זה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל אני לא רוצה שהאחיות שלי יגדלו במקום שהוא מלא שנאה. יש לי צורך לתקן דברים. אני לא יכולה לעמוד מהצד ולחכות שזה יקרה."

המסרים הללו בולטים גם בקמפיין של מבצע הסיוע, השאיפה לפעול ולא להיכנע לייאוש ולשיתוק מול הימשכות המלחמה. זו המשמעות של המבצע מבחינתך?

"המבצע הזה הוא לא הסוכר, לא הקמח ולא החיתולים, אלא נקיטת עמדה מול המלחמה המדממת והאכזרית ומול הסבל וההרעבה שהעזתים סובלים. לצד אלפי המתנדבים הערבים הגיעו גם מאות מתנדבים יהודים. זו צעקה של אנשים שהם נגד המלחמה. זה לא רק המזון, זו השמעת קול חזק נגד המלחמה, בעד הסכמים מדיניים ובעד שלום. זה מה שאנחנו מנסים להעביר.

"מאז שהוקמה המדינה, מאז הנכבה, יש פיצול בין הפלסטינים שחיים כאן לבין הפלסטינים שחיים בעזה ובגדה. הפרויקט של המדינה הוא ישראליזציה של הציבור הפלסטיני בישראל. הממשלה דואגת להפריד בינינו לבין אנשים שיש לנו אותו דם, אותו שפה, אותה היסטוריה. זו צעקה שאנחנו עם אחד ומה שקורה למישהו עזתי או למישהו בגדה פוגע בי. אותה יד שהורגת ילדים בעזה היא אותה יד שלא פועלת ואף מגבירה את הפשיעה של ערבים בישראל ומעודדת את האלימות בגדה."

למה, לדעתך, המבצע הזה זוכה לכל כך הרבה תשומת לב?

"החברה הפלסטינית מתוסכלת. מתחילת המלחמה, רואים את כל הכאב הזה ומתוסכלים מכך שאין מה לעשות, אפילו לא לכתוב פוסט של הזדהות בגלל ההשתקה והמעצרים. סוף סוף אפשר לעשות משהו."

ציפיתם להיענות כזו?

"ההיקף מפתיע ובמיוחד ההתנדבות של הנוער. תמיד אומרים שהדור הצעיר לא עושה כלום, עסוק רק בטלפונים. לראות מאות ילדים ובני נוער שמגיעים, מחלקים מים, עוזרים באריזות ומנקים את האזור, זו בנייה של דור חדש שאכפת לו. הייתה ילדה בת 12 שאמרה לי, 'פעם ראשונה שאני וההורים שלי מתנדבים באותו אירוע'. משפחות שלמות באות, עוזרות לארוז, לנקות. זו התארגנות של חברה שלמה למען מטרה אחת. אלה ילדים שמרגישים שהם חלק מהחברה. עם כל הפשיעה והדברים השליליים שאנחנו חווים ורואים בתקשורת,  המבצע סיפק זרקור על הטוב." 

מה את אומרת לבן גביר, שאיים בשלילת אזרחות לראשי מועצות בנגב שישתתפו במבצע?

"בן גביר הוא בן גביר. אם הוא היה מגיב אחרת, הייתי מופתעת. מבחינתי, הדבר החשוב הוא שאנחנו עושים פה הוא תקווה. את חייבת לפעול כדי להביא את התקווה, היא לא תיפול עלינו מהשמיים. והקמפיין הזה, אם המילה שיכולה לתאר אותו היא לא תקווה אז אני לא יודעת מה כן."

עריכה: סתו גרסטל