מאז ה-7 לאוקטובר, מדינת ישראל עושה שימוש במגוון רחב של כלי נשק וצורות לוחמה בקמפיין בעזה. לאחת מצורות הלוחמה הללו, ששוכללה באופן מצמרר במהלך המלחמה, אני קורא לוחמה הומניטרית. הלוחמה ההומניטרית לא עושה שימוש בחיילים, טנקים, ומטוסים, אלא בצרכים האנושיים של הפלסטינים בעזה - הצורך במזון, בציוד בסיסי, ובמחסה - להשגת מטרות צבאיות. 

התוצאה הבלתי נמנעת של הפיכת הצרכים האנושיים של עזתים לכלי נשק במלחמה, היא פירור מרקם החיים בעזה והשמדת האפשרות לקיים בה חיים פלסטיניים. כתבה זו מנתחת שלושה כלי נשק חדשים שישראל פיתחה כחלק מהלוחמה ההומניטרית: יצירת "איזורים הומניטריים", "חלוקה" של מזון, ויצירת תנאים שיביאו ל"הגירה מרצון" של פלסטינים.

כדי להבין את ההשלכות של לוחמה זו בשטח, שוחחתי עם ג'וליית תומא, מנכ"לית התקשורת בסוכנות האו"ם לפליטי פלסטין (אונר"א), אשר ביקרה בעזה מספר פעמים במהלך המלחמה ולפניה. הראיון נערך ב24.7 השנה. 

איזורים הומניטריים

ב-13 לאוקטובר 2023, פחות משבוע מתחילת המלחמה, דובר צה"ל הודיע על "צעד הומניטרי", שדרש מ-1.1 מיליון בני אדם להתפנות מבתיהם בתוך 24 שעות.

לפי ההגיון הצה"לי, הצעד הזה הכרחי משום שחמאס הוא אויב חמקמק. בגלל שהוא נטמע בתוך אוכלוסיה אזרחית, ובגלל רשת עצומה של מנהרות מתחת לפני הקרקע, חמאס נמצא ממש בכל מקום. לכן, גם צה"ל מוכרח לפעול בכל מקום. המנגנון שפותח למלחמה כזו הוא עקירה כפויה של האוכלוסיה האזרחית, על מנת "להרחיק" אותה משדה הקרב באופן זמני, לאפשר לחיילי צה"ל להרוג חיילים של החמאס, להרוס "תשתיות טרור", ולהמשיך הלאה. אך המנגנון הזה, שלכאורה נועד להגן על חייהם של פלסטינים בלתי מעורבים, הפך בעצמו לכלי נשק שמופנה נגדם.

דו"ח של ארגון גישה מתעד את צווי העקירה המרכזיים שהוציא צה"ל לאורך המלחמה. הצו הראשון, מאוקטובר 2023 פינה 1.1 מיליון תושבים מצפון עזה. צווים נוספים בין ינואר למאי 2024 פינו מאות אלפי בני אדם מח'אן יונס ומרפיח, וצווים מאוקטובר 2024 ששוב פינו 400,000 בני אדם מצפון הרצועה ברוח "תכנית האלופים". בסה"כ, מאוקטובר 2023 ועד ינואר 2025 צה"ל הוציא 105 הוראות פינוי לפלסטינים בעזה, כך ש-90% מהאוכלוסיה נעקרו לפחות פעם אחת בתקופה זו.

תומא מתארת את המשמעות של עקירה עבור האוכלוסיה: "התייחסו לאנשים כמו לכלים במשחק שחמט – מזיזים אותם ממקום אחד לשני כל הזמן. יש אנשים שנאלצו לעקור 6 או 7 פעמים. בכל פעם שאדם נעקר הוא לוקח איתו מה שהוא יכול, אבל כל פעם מחדש הוא מתחיל מ-0. לכן האוכלוסיה כולה תלויה בסוכנויות של האו"ם למזון, למוצרי היגיינה לנשים, למים נקיים, חיתולים לתינוקות, וכו'. צווי העקירה הכפויים הללו גרמו לאוכלוסיה של 2 מיליון בני אדם להיות תלויה לחלוטין בצדקה".

המשמעות של עקירה חוזרת ונשנית, במשך כמעט שנתיים, וללא שום אופק של יציבות היא הרס היכולת לקיים חיים קהילתיים. תומא מעידה כי לפני המלחמה, חלק עיקרי בפעילות אונר"א היה לספק חינוך לילדי עזה. אך "מאז אוקטובר 2023, הפסקנו לספק חינוך והפכנו את בתי הספר למקלטים. כשזה התאפשר, סיפקנו שירותי למידה מקוונים, אבל בגדול, מאז אוקטובר 2023 ילדי עזה לא מקבלים שום חינוך".

היעדר כל מסגרת חינוכית לילדי עזה היא רק תוצאה הרסנית אחת של העקירות ההומניטריות. עדויות של פלסטינים מתארות כיצד עקירה חוזרת ונשנית גורמת לפיצול של התא המשפחתי והריסה שלו. למשל, סיפורו של מוחמד שפורסם בוושינגטון פוסט: במשך שנה מאז אוקטובר 23, מוחמד ואישתו חיו בנפרד. הוא נמלט לדרום עזה בעוד שאישתו נותרה כלואה בצפון הרצועה ללא יכולת לצאת. בגלל העקירה, מוחמד הספיק להחמיץ גם את לידת בנו וגם ואת הלווייתו. הבן, נוח, מת ממחלת לב כשהיה בן 10 חודשים. 

הרס התא המשפחתי בשל עקירות חוזרות היא חוויה המונית בעזה. דו"ח בצלם מביא נתונים על תופעות נרחבות של התאלמנות נשים והתייתמות של ילדים. המרכז הפלסטיני לזכויות אדם פירסם באנגלית מעל 100 עדויות של עזתים שמתארים את החוויות שלהם במהלך המלחמה: כולם מתארים את הקושי של חווית העקירה מהבית, ורבים מעידים על פיצול התא המשפחתי וקריעתו.

אך העקירה החזרתית היא רק צד אחד של הנשק הצה"לי שנקרא "איזורים הומניטריים". יחד עם הפיכת האוכלוסיה כולה לעקורה ותלושה, איזורים הומניטריים יוצרים את התנאים שמאפשרים לצה"ל להשמיד את הסביבה הבנויה של המקום שממנו נעקרו הפלסטינים. 

נכון ליולי 2025, צילומי לוויין מראים כי לפחות 70% מהמבנים בכל רצועת עזה הרוסים ולא מאפשרים מגורים, וכי ערים שלמות נמחקו מעל פני האדמה. מאז תחילת המלחמה עולות עדויות לכך שהרס מבנים הפך למטרה בפני עצמה. תחקירים שהתפרסמו בהארץ ושיחה מקומית, חושפים שקבלנים של משרד הביטחון מקבלים תשלום עבור כל בניין שהם הורסים – 2500 ש"ח עבור בניין קטן ו-5000 עבור בניין גדול. התחקירים האלה ואחרים מצביעים על כך שהרס הסביבה הבנויה של עזה מתבצעת בשיטתיות ובאופן שלא היה אפשרי ללא העקירה הכפויה של הפלסטינים שוב ושוב, מאיזור הומניטרי אחד לשני. 

מצד אחד, נשק "האזורים ההומניטריים" מביא את כלל האוכלוסיה בעזה למצב של תלישות, של הרס התא המשפחתי, ושל תלות מוחלטת בארגוני סיוע ונדבה. מצד שני, הוא יוצר את התנאים המאפשרים את הרס הסביבה הבנויה ומונע את האפשרות של פלסטינים בעזה לחזור לביתם, או לבנות לעצמם בית חדש. כפי שנראה בהמשך, השמדת הסביבה הבנויה גם מייצרת הצדקות לנשק ההומניטרי האולטימטיבי - הגירה מרצון. 

השימוש הישראלי ב"איזורים הומניטריים" מפורר את מרקם החיים הפלסטיני בעזה. 

חלוקת סיוע הומניטרי

"העבודה של אונר"א בעזה השתנתה בבת אחת ב-7 לאוקטובר", מעידה תומא. "אם לפני כן, עיקר העבודה הייתה תפעול רשתות של בתי ספר ומרפאות, וסיוע לנזקקים, כאשר החלה המלחמה כל בתי הספר נסגרו והפכו למקלטים, והסוכנות התרכזה בעיקר בהכנסה וחלוקה של מזון ודלק". כאשר מזון וציוד נכנסו לרצועה, סוכנויות האו"ם הצליחו לספק אותו לאנשים שזקוקים לו. אך לפי תומא, כמות הסיוע שנכנסה לא היתה מספיקה בשום שלב: "בשבועיים הראשונים של המלחמה לא נכנס שום סיוע לרצועה, ולאחר מכן רק 20-30-40 משאיות ביום. רק בינואר 2025 התחלנו לראות שינוי חיובי, עם כניסה יומית של 500-600 משאיות של סיוע".

השינוי החיובי בינואר 2025 התרחש בשל חתימת ישראל וחמאס על הסכם לסיום המלחמה והחזרת כל החטופים בשלושה שלבים. אבל, ב-2 למרץ, ישראל הפרה את ההסכם כאשר מנעה את הכניסה של כל סיוע הומניטרי לרצועה, ולאחר מכן הקריסה אותו סופית. החל מה-2 למרץ ועד ה-27 למאי כמעט ולא נכנס מזון לרצועת עזה, מה שהביא להכרזה של סוכנויות האו"ם ב-12 למאי לפיה "כל תושבי הרצועה מצויים בסכנה אפשרית של רעב המוני". בזמן הזה של רעב הולך וגובר, מדינת ישראל פעלה מאחורי הקלעים להשבית את מנגנון חלוקת המזון של האו"ם שהתקיים בעזה עד אותם ימים.

נתניהו טען בדיעבד שזה התרחש משום שחמאס משתלט על משאיות המזון והציוד, לוקח אותם לעצמו, ואז מוכר אותם ברווח. תומא דוחה את ההאשמות הללו: "לא קיבלנו בזמן אמת שום דיווח על ארגונים חמושים פלסטיניים שגונבים את הסחורה שהכנסנו לרצועה בזמן הפסקת האש. ההאשמות הללו צצו רק אחרי שהפסקת האש הופרה. אם זה באמת מה שקרה בשטח, ואם באמת היינו מקבלים דיווחים על כך בזמן אמת, אפשר היה לבחון ולטפל בהפרה הזו". ואכן, בהתאם לטענתה של תומא, לאחרונה התפרסמו בניו יורק טיימס ארבע עדויות של גורמים מתוך צה"ל שמודים כי לישראל מעולם לא היו הוכחות כי חמאס גונב מזון ממנגנון הסיוע של האו"ם.

לשיטת נתניהו, מנגנוני האו"ם לחלוקת מזון וציוד מהווים "תשתית שלטונית" של החמאס שהמלחמה בעזה יצאה להשמיד. לפי ההגיון הזה, עם ההשבתה הכמעט מוחלטת של מנגנון החלוקה של האו"ם, ישראל גזלה מחמאס את התשתית השלטונית הזו; אך תוך כדי כך, היא גם גזלה מהאוכלוסיה הפלסטינית גישה למזון וציוד הומניטרי בסיסי.

על מנת להחליף את מנגנון החלוקה של האו"ם, ישראל הקימה מנגנון חדש, בשיתוף עם מספר חברות אמריקאיות, שהפנים שלו הוא הקרן ההומניטרית לעזה (GHF). המעורבות הישראלית במנגנון זה אמנם מוכחשת באופן רשמי, אך מספר תחקירים (למשל של עיתון הארץ, או הפייננשל טיימס), יחד עם הודאות בכך מטעם נתניהו וכן שגריר ישראל בארה"ב, חשפו את תפקידה המרכזי של ישראל בפרויקט. המנגנון הזה החל לפעול ב-27 למאי השנה.

"הGHF" לפי תומא, "הוא הניסיון האחרון של ישראל לחלק סיוע לעזתים, אבל הוא הורג יותר בני אדם מאשר הוא מסייע להם. הקרן לא פועלת לפי שום עקרון הומניטרי. היא מפעילה שכירי חרב. היא משפילה את מבקשי הסיוע. בני אדם נדרשים ללכת קילומטרים על גבי קילומטרים כדי להגיע ל-4 מרכזי חלוקה ואולי אפילו לפחות מ-4. תשווה את זה ל-400 אתרי חלוקה יחד עם המטבחים הקהילתיים שאנחנו הפעלנו ברחבי הרצועה. בכל התקופה של חלוקת סיוע דרך מנגנוני האו"ם מעולם לא היו תקריות של הרג בני אדם שבאים לקבל סיוע. המערכת שהפעלנו הייתה מבוססת על כבוד. סיפקנו סיוע לבני אדם מבוגרים, נכים, פצועים. אנחנו יודעים לעשות את זה. אנחנו עושים את זה בכל העולם".

מעבר לעובדה שמאות פלסטינים מורעבים, שבאים לאתרי הGHF כדי לקבל מזון נהרגים בתהליך, אין היתכנות שמנגנון כזה – עם כמות סיוע כה מצומצמת, ב-4 מרכזי חלוקה בלבד, כאשר כל אחד מהם פועל רק לרבע שעה כל יום, בשעות לא סדירות שלא מתוקשרות לאוכלוסיה – יצליח לספק את הצרכים של האוכלוסייה. ואכן, הוא לא מצליח. אין מספיק מזון בתוך רצועת עזה להזין את בני האדם שבה.

תומא העידה כי בעת עריכת הראיון, הרעב גרוע משהיה אי פעם ברצועה. "הצוותים שלנו בשטח מורעבים. מתעלפים. ברצועת עזה עובדי הסיוע זקוקים לסיוע". לטענתה של תומא, הבעיה העיקרית היא כבר לא המחירים היקרים של מזון בשווקים (כפי שהתפרסם לאחרונה: 100 ש"ח לקילו קמח, או 300 ש"ח לחבילת חיתולים). "גם צוותים שלנו, גם צוותים שעובדים עם הBBC כפי שהתפרסם, שמקבלים משכורת, לא מצליחים למצוא מזון, אפילו עם כסף. אני חושבת שנגמרים המוצרים בשווקים".

מדינת ישראל טענה כי מנגנוני חלוקת מזון של האו"ם מהווים "תשתית שלטונית" של החמאס, ובהתאם למטרת המלחמה היא פעלה להשמיד אותם. המנגנון האלטרנטיבי לחלוקת סיוע הומניטרי לא מתפקד, ולא יכול היה לתפקד בדיוק בגלל שהוא איננו תשתית שלטונית של שום גוף שהאוכלוסיה בוטחת בו, ושמסוגל לנוע בחופשיות ברצועה ולחלק מזון לבני אדם רעבים. בדרך להשמדת החמאס, מדינת ישראל מרעיבה למוות את האוכלוסייה הפלסטינית בעזה.

הגירה מרצון

"הגירה מרצון" הוא הביטוי הקיצוני ביותר לאופן שבו ישראל הופכת את הצרכים האנושיים של פלסטינים לכלי נשק. לכאורה, הגירה מרצון "מאפשרת" לפלסטיני שיבחר בכך לעזוב את רצועת עזה ובכך להגן על חייו. בפועל, ישראל מייצרת את התנאים שמכריחים פלסטינים לעזוב את עזה. במאי האחרון, למשל, נתניהו הודה: "אנחנו הורסים עוד ועוד בתים, אין להם לאן לחזור. התוצאה היחידה המתבקשת תהיה רצון של העזתים להגר אל מחוץ לרצועה".

הפנטזיה הישראלית על הגירה מרצון קיבלה פומביות ממש בשבוע הראשון של המלחמה, והמאמץ להגשימה מעולם לא עזב אותנו: ח"כים מיש עתיד והליכוד פרסמו כתבה בנובמבר 23, הצעת חוק הועלתה בדצמבר 23, ופרסומים, שהתגלו כשקריים, על מעורבות טוני בלייר בתכנית להגירת פלסטינים לאפריקה הגיעו בינואר 24. בפברואר 2025 עלתה לכותרות תכנית טראמפ להעביר את 2 מיליון התושבים בעזה למצרים וירדן, שמיד גררה אחריה את הקמת "מנהלת הגירה מרצון" בתוך משרד הביטחון. מסמך של הGHF מפברואר 2025 חשף תכנית להקים מחנות המוגדרים "איזורי מעבר הומניטריים… בקנה מידה גדול", שיאפשרו לאוכלוסייה העזתית "להיערך לרילוקיישן".

הגירה המונית של עזתים מעזה לא דורשת עקירה חוזרת ונשנית של האוכלוסיה והנעה שלה ממקום למקום, אלא דווקא ריכוז שלה במקום אחד, כצעד לפני ה"הגירה". לכן, כאשר שר הביטחון הכריז ביולי האחרון על תכנית להקמת "עיר הומניטרית" שתרכז את כלל הפלסטינים בעזה ללא אפשרות יציאה, הוא דאג גם לציין כי ישראל ממשיכה לפעול לעידוד "הגירה" של פלסטינים מעזה למדינה אחרת. תכניות לריכוז האוכלוסיה הפלסטינית נראות כמו צעד ראשון בדרך לגירוש שלה מרצועת עזה.

אבל, האוכלוסיה הפלסטינית בעזה כבר עכשיו מרוכזת באיזור מאוד קטן. לפי דו"ח האו"ם מה-23 ליולי 2025, "יותר משני מיליון בני אדם בעזה נדחקים אל תוך פחות מ-45 קמ"ר, בעוד 88% מהשטח מצוי כעת באזורים בשליטה צבאית ישראלית או כאלה שהוחלו עליהם פקודות עקירה". 2 מיליון פלסטינים, שעוד לפני המלחמה חיו באחד האיזורים הצפופים עלי אדמות, עכשיו חיים על 12-13% מאותו תא שטח. על המפה, צמצום השטח שמותר לשהות של פלסטינים נראה כך:

צמצום איזור המחייה של פלסטינים בעזה לאיזור כה קטן – בין אם באמצעות הקמת "עיר הומניטרית" ובין באמצעות דחיקת האוכלוסיה דרך צווי עקירה – מהווה צעד ראשון בנשק ההומניטרי המכריע והסופי: גירוש האוכלוסיה הפלסטינית מעזה והשמדה סופית של הקיום הקהילתי הפלסטיני ברצועת עזה. 

מתקפה על מרקם החיים

הצרכים האנושיים של פלסטינים בעזה הפכו לכלי נשק בידי של ישראל. לפי ההיגיון הישראלי, מנגנון חלוקת המזון של האו"ם הוא "תשתית שלטונית" של החמאס שיש להשמיד. הצורך של הפלסטינים במזון הביא להקמה של מנגנון חלוקה אלטרנטיבי, שלא מתפקד ולא יכול היה לתפקד, ובפועל, מרעיב את בני האדם בעזה. הצורך של הפלסטינים במחסה הביא את צה"ל לעקור את האוכלוסיה מביתה שוב ושוב; פעולה שהביאה את כלל האוכלוסיה לתלות מחלטת בצדקה ונדבה, הרסה את התא המשפחתי ואת הקהילה. העקירה החוזרת גם יצרה את התנאים עבור צה"ל להשמיד לחלוטין את הסביבה הבנויה אשר בתורה נתנה דרור לפנטזיות ישראליות על הגירה מרצון. פנטזיות אלה הביאו לריכוז האוכלוסיה הפלסטינית בשטח קטן, בדרך לגירוש שלה מרצועת עזה.

התוצאה הבלתי נמנעת של השימוש הישראלי בנשקים הללו, היא פירור מרקם החיים הפלסטיני בעזה. 

כאשר עוד ועוד חוקרים וארגוני משפט וזכויות אדם מתייחסים לפעילות הישראלית בעזה בתור רצח עם, צצה שאלת "הכוונה" של פעילויות הישראליות בעזה. ההגדרה המשפטית של הפשע דורשת כוונה ברורה של מקבלי החלטות להשמיד קבוצה אנושית במלואה או חלק ממנה. לכן, באופן מיידי עולה הדיון בשאלת הכוונה: "האם מקבלי ההחלטות והדרג הצבאי בישראל יצאו למלחמה בכוונה להשמיד את הקבוצה הפלסטינית בעזה?". 

השאלה הזו אמנם מאוד חשובה עבור המשפטנים, אך עבור ציבור האזרחים שמנסים להבין את המציאות, שאלת הכוונה לא מהותית. האם הכוונה מאחורי הפעילות הישראלית היא רצון להשמיד את הקיבוץ הפלסטיני בעזה? אולי המניע הוא דווקא יצר הנקמה על הזוועות של ה-7 לאוקטובר? אולי בכלל כוונת מקבלי ההחלטות היא לחלץ את נתניהו מהמשפט שלו? ולבסוף, אולי הכוונה היא באמת השמדת החמאס ותו לא?

ברגע הנוכחי, השאלות הללו לא רלוונטיות להבנת המציאות וממילא אין להן תשובה חד משמעית. אנחנו אף פעם לא יודעים בוודאות מהן הכוונות מאחורי מעשים של אנשים, שכן כוונה היא תמיד חמקמקה. לעומת זאת, מעשים והתוצאות שלהם אינם חמקמקים. אלה ניצבים מולנו, מתעקשים להראות את עצמם, לא משנה כמה יתפלפלו על הכוונה מאחוריהם. העובדה שהעיר רפיח נמחקה מעל פני האדמה ניצבת מולנו ללא אפשרות לערער עליה. כמו גם העובדה שישראל השביתה מנגנון חלוקת מזון שהצליח לחלק מזון לאוכלוסיה והחליפה אותו במנגנון שלא יכול היה לספק מספיק מזון כדי לקיים חיים בעזה. 

הכוונות יכולות להישאר בערפל. המעשים לא. עזה עומדת בחורבנה; אנשיה – עקורים ומורעבים. זו אינה פרשנות, אלא קביעה עובדתית. ומול עובדות כאלה, אין מקום לדיון על מניעים וכוונות, יש רק מקום להתנגד.

תום אלפיה הוא דוקטורנט לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר מערכת מגזין רוזה.

עריכה: מעין גלילי