ביום רביעי (4.3) הסתובב לירן כוג'הינוף, כתב כאן 11, בכיכר דיזנגוף כדי לשאול תל אביבים כיצד הם חווים את המלחמה. הראיון שלו עם הילה טוב הפך לוויראלי ברשת וסוקר במספר כלי תקשורת. הסיפור מוסגר לרוב סביב אישה חדה ואמיצה שמראה ל"עיתונאים" מה זה, אבל עולה ממנו שאלה חשובה הרבה יותר: איך קרה שארבעה ימים מתחילת מלחמה עם איראן הצליחה לחדור ללב השיח הציבורי הקביעה שהמלחמה לא מוצדקת באופן אוטומטי, ושהדרך היחידה לחיות חיים נורמליים היא באמצעות שלום עם שכנינו? איך קרה שסוגיית המיגון של פלסטינים בישראל ובשטחים הכבושים מקבלת זמן אוויר בערוץ תקשורת מרכזי? ואיך קרה שאנחנו שומעים פרץ צחוק בלתי נשלט בתגובה לאמירה שעכשיו הסיפור עם איראן עומד להסתיים סופית?

השאלות הללו מתחדדות אם ניזכר בתמיכה מקיר לקיר ובקריאות להסלמת המלחמה ששמענו בחדשות מיד לאחר תחילת "התמרון הקרקעי" ברצועת עזה בסוף אוקטובר 2023, הפלישה הישראלית לדרום לבנון באוקטובר 2024 והתקיפה הישראלית באיראן ביוני 2025. דוגמאות אקראיות של עיתונאים "שמאלנים" שקראו להחרפת האלימות בשלושת האירועים הללו תמצאו כאן, כאן וכאן.

בכל המלחמות הקודמות ראיון דומה עם הילה טוב, או כל אזרחית אחרת, לא היה אפשרי. זה כמובן גם באשמת התקשורת שבאופן עקבי חונקת קולות שסוטים מהמיינסטרים המיליטנטי, שאפילו עכשיו נתקלה בהילה טוב רק במקרה. אבל זו לא הסיבה היחידה. הציבור בישראל ברובו תמך בתקיפות הקודמות ברחבי המזרח התיכון.

אבל עכשיו משהו משתנה. רבים מרגישים מיאוס, כעס ותסכול מעוד מלחמה. לא תמיכה אוטומטית, אלא להפך, פקפוק וגיחוך כלפי הטענות שאנחנו מנצחים, שהמלחמה הכרחית וטובה לנו, ושאין ברירה אלא להמשיך בה. זה לא אומר שאנחנו בדרכנו לסירוב המוני של טייסים להשתתף בלחימה. רחוק מכך. אבל אנחנו בהחלט רואים הרבה יותר אנשים סביבנו, במקלטים וגם ברשתות החברתיות, שמביעים תחושות כאלה. אם במלחמות קודמות, התנגדות למלחמה כבר בפתיחתה הייתה נחלתו של מיעוט קטן בשמאל הרדיקלי, היום המעגל הזה מתרחב.

אבל מה שלא ניתן למצוא זו דמות ציבורית בעלת משקל שנותנת תוקף ציבורי לתחושות האלה. הילה טוב מצאה את עצמה בסרטון "ויראלי" כי היא מילאה ואקום – היא נשאבה לאותו אזור שהתפנה מכל חומר. ה"אופוזיציה", אותו מקום שכעת אין בו שום דבר, היה אמור להיות מאוכלס על-ידי פוליטיקאים שיציבו חלופה למדיניות ההרסנית והפושעת של מדינת ישראל וירתמו את הציבור לתמוך בחלופה הזו ולקחת חלק במימוש שלה. 

איפה היו כל אותם אנשים בשר ודם שתפקידם הרשמי הוא להימצא באופוזיציה? יאיר לפיד הצהיר במפורש, ולא בפעם הראשונה, שבזמן מלחמה אין אופוזיציה. זה בטח מאוד מבלבל עבורו להיות ראש האופוזיציה במצב כזה, והפתרון הנצחי שלו, כמו של נפתלי בנט, הוא לברוח לתקשורת הזרה לסבב ראיונות הסברה. יאיר גולן, לעומתם, לאחר הצדעה לצה"ל ומתן גיבוי מלא לכוחות הביטחון, נשאר מקומי. הוא מגיע לאזורי נפילה של טילים ומבקש מהתושבים להראות חוסן. שני הפוליטיקאים הכי שמאליים בקשת הפוליטיקה היהודית – נעמה לזימי וגלעד קריב ממפלגת הדמוקרטים – הלכו הכי רחוק מכולם, כאשר אחרי שהעניקו גיבוי מלא לצה"ל ולמקבלי ההחלטות (קריב) הודו שאפילו בזמן מלחמה חייבים לשאול שאלות (לזימי). כרגיל, חד"ש היא המפלגה היחידה בכנסת שראשה מביע התנגדות למלחמת שולל הרסנית כבר בתחילתה. כמה חבל שאיימן עודה הודיע שזו תהיה כהונתו האחרונה כחבר כנסת.

מה שלא קרה במלחמות ובמבצעים קודמים בשלוש השנים האחרונות קורה ברגעים אלה ממש. יש יהודים רבים שמביעים מיאוס לא רק מממשלת נתניהו, אלא ממערך מלחמות הנצח שהצבא, הממשלה והתקשורת מבטיחים לנו שהם הכרחיים. סוף סוף יש ציבור יהודי בישראל שמחפש חלופה פוליטית כוללת למציאות האיומה שבה אנחנו חיים. האם תימצא מפלגה שתדבר אל הציבור הזה ותרתום אותו לפרויקט פוליטי שיצליח לרומם אותנו מהשבר? רק אם אכן יימצא בית פוליטי אמין, יציב ונגיש לציבור מתנגדי המלחמה, יש לנו סיכוי לעצור את מלחמת הנצח ואת החורבן במזרח התיכון כולו.

תום אלפיה הוא דוקטורנט לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר מערכת מגזין רוזה.

עריכה: שני פייס