מי שהציץ בטוויטר בשבוע האחרון לא יכול היה לפספס את המגמה שפשטה בעיקר בקרב תומכי הממשלה: זלזול במחירי המלחמה וזעם על מי שמביע קושי. "זו פשוט מלחמה בתנאי פרימיום", הכריז ציוץ שזכה לצפיות רבות במיוחד. "בת 5 שלנו חזקה יותר מזה" קבע בלגלוג מאיר רובין, מנכ"ל פורום קהלת. אישה שהעלתה תמונה מסלון ביתה שנפגע מהדף פיצוץ זכתה לתגובות מזלזלות לצד דרישה שתהיה אסירת תודה על כך שנשארה בחיים. שיתופים אישיים, כואבים, נתקלים שוב ושוב בלעג, זלזול ואף כעס על בעליהם, אשר כביכול מחלישים את רוח העם ופוגעים במורל הלאומי. האמירות "די להתבכיין!", ו-"זאת מלחמה, מה לא ברור?" הפכו לתשובות שגורות.

קל לתייג את המגמה הזו בתור דוגמה מצערת לשיח הרעיל הנפוץ ברשתות החברתיות ותו לא, אבל זה רק חלק מהתמונה. למעשה, היא מתכתבת במדויק עם מדיניות הממשלה, אשר בתמיכת האופוזיציה מתאמצת להכחיש את מחירי המלחמה ולנרמל "שגרה" בתוך מציאות של סכנת חיים תמידית. לא ישנתם כל הלילה בגלל ירי טילים בלתי פוסק? לא נורא, קומו בבוקר לעבודה, תראו קצת חוסן! הדרך כוללת נסיעה ארוכה שמגדילה באופן עצום את הסיכון שתיפגעו? נו באמת, תפסיקו כבר להתלונן! אין מי שישמור על הילדים, שאמורים עכשיו להישאר בבית ולדאוג לעצמם באזעקות? נו טוב, קחו חל"ת אם אתם עד כדי כך חלשלושים. לא מצליחים לתפקד בגלל חרדות וטריגרים פוסט-טראומטיים? תתאפסו על עצמכם מהר, הסמסטר מתחיל בשבוע הבא!

שלא יהיה ספק, הערכתי המלאה נתונה לאלו המסוגלים לשמור על חוסן נפשי ועמידות, ולצלוח עוד "אירוע היסטורי" בחסות ממשלת המוות, תוך כדי עבודה, לימודים או גידול ילדים. אבל המגמה הנוכחית משתיקה את השיח על מחירי המלחמה ומזלזלת במי שמביע אותם בקול. היא מנרמלת מלחמת נצח, ובכך נושאת עמה השלכות הרסניות לא רק לפרט הנתקל במתקפה במקום תמיכה, אלא גם לחברה כולה. 

שימו לב למהפך שהתרחש פה: במקום ששמירה על שגרת החיים של האזרחים תהיה מטרה שהשלטון מציב לעצמו, היא הופכת לאמצעי ציני שמשרת את המשך הלחימה. במקום לשאוף ולפעול כדי להבטיח לנו חיים בטוחים ורגועים, הממשלה משתמשת ב"חזרה לשגרה" ככלי לכפיית נורמליות מזויפת ומחיקת הקושי הבלתי נסבל.

לא יאומן, אבל צריך לומר את זה: אין שום דבר שגרתי בחיים תחת ירי טילים. אין שום דבר נורמלי במלחמה שעוברת מחזית לחזית ללא הפסקה כבר שנתיים וחצי. לא שגרתי לרוץ למקלטים כל לילה (למי ש"בר מזל" ויש לו את האפשרות לכך, כמובן). לא נורמלי שאנשים נפצעים ואף נהרגים בכל יום. לא נורמלי שאלפים שוב הפכו למפונים. לא נורמלי שילדים בגיל הגן ואפילו חיות מחמד כבר יודעים בדיוק איך להתנהג בזמן אזעקה. לא נורמלי שאי אפשר לתכנן קדימה, כי ברור שהממשלה כבר מכינה את המלחמה הבאה. לא נורמלי שאנחנו נתונים לחסדיהם של פושעי מלחמה שמשחקים עם העולם. לא, כמה שלא ינסו לנרמל ולהלבין את המציאות הנוכחית, אין ולא יכולה להיות בה שגרה.

כבר תקופה ארוכה שהממשלה והשופרות שלה בערוצי התקשורת מנסים לגרום לנו להאמין שאין אפשרות אחרת, שנגזר עלינו לנצח לחיות על חרבנו בסופר ספרטה. המגמה הנוכחית ממשיכה את הכיוון, אך מוסיפה עוד נדבך מסוכן: לא רק התנגדות אידיאולוגית לדרך האלימות וההרס מכתירה את מבטאיה כבוגדים ואויבי העם, אלא אפילו ביטוי קושי אישי הופך אדם לבוגד. הנקודה המפחידה ביותר היא שהדרישה מאזרחי המדינה להפסיק להתלונן ולסבול בשקט למען מטרה עילאית (ושקרית, כמובן), היא דרישה אנטי-דמוקרטית במהותה. יותר מכל, היא מתכתבת עם האידיאולוגיה הפשיסטית, המציבה את המדינה כערך עליון וגורסת כי מטרת האזרחים היא לשרת אותה באופן מוחלט ולהעניק לה את חירותם.

בדמוקרטיה ליברלית, האזרחים הם המרכיב החשוב ביותר, והמדינה היא שקיימת עבורם. לפי תפיסה זו, קיום המדינה מוצדק רק משום שתפקידה לשמור על חיי האזרחים ועל זכויותיהם. מנגד, התפיסה הפשיסטית מצדיקה את חיי האזרחים בכך שהם מקדישים אותם למדינה. הדרישה לא להתלונן, לא למתוח ביקורת, ורק להמשיך לתפקד בצייתנות בזמן שאזעקות מייללות וטילים מתפוצצים, מתכתבת עם תפיסות אנטי-דמוקרטיות לפיהן כאבם של האזרחים הוא חסר משמעות, כי השלטון יודע טוב יותר. הציפייה שנקבל בחיוך את העובדה שהממשלה החליטה להפציץ עוד מדינה, לזרוע עוד הרס והרג ברחבי המזרח התיכון, ולכפות גם עלינו עוד מוות, כאב וטראומה, היא לא רק מנותקת ומכעיסה אלא גם מנוגדת לכל היגיון אזרחי-דמוקרטי.

בסופו של דבר, הממשלה יודעת שלשלטון שבאופן קבוע מקריב את חיי אזרחיו ומדרדר את ביטחונם אין דרך להצדיק את קיומו. הדרישה להפסיק להתלונן, המלווה בצעדים פרקטיים לנרמול חיים בצל סכנת חיים תמידית, לא נוצרה כדי לחזק את החוסן של האזרחים, אלא כדי לשמור על חוסנה של הממשלה בלבד. בתוך עוד מלחמת ברירה איומה, העובדות הפשוטות לא משתנות: לא נולדנו בשביל לחיות ולמות עבור שלטון אכזרי. מגיע לנו ולכל עמי האזור לחיות ברווחה ולגדל ילדים בבטחה, וכשהממשלה פועלת בניגוד מוחלט לתפקידה הבסיסי ביותר, זה בדיוק המקום להתלונן, לזעום, להתקומם ולדרוש מציאות אחרת.

שירז אנגרט היא ירושלמית, פעילה בפרי ג'רוזלם ובעומדים ביחד, וסטודנטית ללימודי שלום וקונפליקטים באוסטריה.

עריכה: תום אלפיה