עדות זו נכתבה על ידי מרי (שם בדוי, השם האמיתי שמור במערכת), בת 27, סופרת ובת-אדם. במקור מצפון עזה אך כעת עקורה בדרום עזה.

ב-22 ביולי 2025, עדל רמדי התהלך ברחובות שכונת אל-זייתון בעיר עזה כאשר פיצוץ רועם קרע את אוזנו ואת ליבו. הפיצוץ היה כה חזק שהוא כמעט התחרש. לרגע, הוא לא הבין אם הוא חי או הוזה את יום הדין. אותה שעה שינתה הכול עם פתיחת המלחמה המתמשכת בתוכו.

במשך שלוש דקות אין-סופיות הוא לא יכל לומר היכן הטיל פגע; האבק הסמיך עירפל את הכול מסביבו. לאט לאט, כשהעשן התפזר, הראות חזרה אבל הנשימה נעשתה קשה. ריח אבק השריפה מעורבב עם הריסות בניינים מתפוררים חנק את הגרון והפך כל נשימה לכבדה.

מוגן רק על-ידי קיר בודד מפני הריסות מתעופפות, כאשר הוא התרומם מעל האבק הוא היה עד לכל מה שהופך את החיים לבלתי אפשריים: נהרות של דם. גופות מבותרות לחלקים כמו בקר שחוט. להבות מכלות בני אדם מול עיניו הרואות. הצרחות שלהם מהדהדות סבל שלא ניתן לשאתו: "הצילו". הוא ראה אש, הרס, וכל סוג של ייסורים, כולם מרוכזים במקום אחד. 

הוא עצר, המום. השיער על גופו סמר. אבריו קפאו תחת מכת ההלם. הוא הבין שהוא הראשון להגיע לזירה האפוקליפטית. הוא רצה לחזור הביתה, אבל האנושיות שלו לא איפשרה לו. המצפון שלו לא איפשר לו. הוא היה חייב לנסות להציל כל נפש שעדיין נאחזת בחיים.

כשהוא ראה אחרים נוהרים לעבר האתר מאחוריו, הוא התחיל לחלץ גופות יחד איתם. אחת, שתיים, ארבע, שבע, עשר, עשרים גופות ללא רוח חיים הוא חילץ מההריסות יחד עם האחרים. ועדיין, שלושים נוספות נותרו כלואות. ליבו נפל כשהבין שלא הצליח לחלץ גוף חי אחד. רק מתים.

מותש ממראה הגוויות, הוא נסוג אחורה. הוא לא יכל לשאת עוד את מראה שכניו ההרוגים, וילדים תמימים שוכבים ללא רוח חיים. הוא נכנס לרכב עמוס בגופות, והרגיש מבולבל. הוא רצה לברוח, אבל הוא רצה להישאר. בסופו של דבר, הוא גם ברח וגם נשאר: הוא עזב את המקום, אבל המתים נותרו לצידו ברכב.

ברכב לצידו ישב העיתונאי סאעד, בן-כיתה לשעבר, שצילם את הגופות. רמדי הוצף בצורך לצרוח. המשקל שסחב היה חייב להיפרק בבכי. כשהעיתונאי הפנה את המצלמה לפניו, הוא צרח, ואיכשהו, באותו רגע, הצרחה יצאה בשירה. הוא לא ידע איך המילים סידרו את עצמם בתוך הכאוס וההריסות שבתוכו, אבל הוא מצא את עצמו אומר:

"הם רוצים אותי בלי בשר, בלי שומן, בלי עצם שעליה אוכל לעמוד.

הם רוצים אותי ללא יד שתישלח אל מעל האבן להרים מזון.

ובכל זאת, מעל הכול, יד נושאת את המים שלי

והפה הזה לוגם…

והקול שלי, מעליו יש קול

והצל שלי, חופף לצל אחר…

מאחורי נמצא הים, אוי אלוהים,

וכל הארץ מורעלת,

אז לאן עליי ללכת, סאעד?"

אחרי החזרה מבית החולים, באותו רכב שסחב את הגופות, הוא נסע ישר הביתה בלי לעבור במקום הטבח. הוא נכנס הביתה, הסתכל בראי והיה המום: הוא אפילו לא שם לב שהוא ללא חולצה. פניו השלוות עכשיו הציגו סימני תשישות, קמטים שלא היו שם. בשעה אחת, שעה ארורה, הוא נעשה שברירי וזקן. זו הייתה השעה האיומה בחייו. 

השעה ההיא הפכה את המלחמה שבתוכו לאיומה יותר מהמלחמה שמשתוללת בחוץ. רק אז הוא הבחין שהוא עצמו פצוע, אבל מראות המוות גרמו לו להתעלם מהצלקת שעל גופו. ההוכחה העליונה לאותה שעת גיהנום נחרטה על בשרו. 

יום לאחר מכן, הוא ראה את הצרחה הפיוטית שלו מתפשטת ברשתות החברתיות [הזעקה מאותם רגעים זמינה כאן]. התחושה הייתה מרירה ומתוקה, שמחה מתובלת בעצב, יופי מתובל בכיעור. הוא היה שמח שקולו הגיע לאנשים, אבל הרוס מהדרך שהוא הגיע אליהם. אך האם הוא אי פעם חשב שהוא יבלע את התחושה הזו?

מאז הטבח, המשאלה הגדולה ביותר שלו הייתה סיום המלחמה. אבל המשאלה היומיומית שלו הייתה שהמלחמה שבתוכו תסתיים, שהמראות האיומים יעזבו אותו אחת ולתמיד. הוא לחץ ידיים עם המוות פעמים רבות במהלך המלחמה, אבל הוא מחבק את החיים ורוצה בהם כמו שהמוות רוצה לגנוב אותם ממנו. 

הם רוצים אותי בלי בשר, בלי שומן, בלי עצם שעליה אוכל לעמוד.

הם רוצים אותי ללא יד שתישלח אל מעל האבן להרים מזון.

ובכל זאת, מעל הכול, יד נושאת את המים שלי

והפה הזה לוגם…

והקול שלי, מעליו יש קול

והצל שלי, חופף לצל אחר…

מאחורי נמצא הים, אוי אלוהים,

וכל הארץ מורעלת,

אז לאן עליי ללכת, סאעד?

אז לאן עליי ללכת?

באתי אליך, עם נפש טרודה

באתי אליך, להעיד

על ערבים שלא מכירים אלא זרים

שלא מכירים מולדת, שבה הכבוד נשמר

שמכווינה אותם כשהם תועים

שמושיעה אותם כשהם נחלשים

באתי אליך, אלוהים

אז איך הצדק יכול להסיט את מבטו?

אוי אלוהים, אנחנו עייפים, אלוהים.

אנחנו עייפים

עדל רמדי, בן 28, סופר ומשורר פלסטיני משכונת אל-זייתון, בעיר עזה.

למרות ההפצצות, הרעב, וניסיונות המחיקה של עזה, שלוש מיצירותיו שנכתבו במהלך המלחמה התפרסמו במצרים:

• Ramadi (אוסף שירים)

• Alf Taghiyah wa Madina  “A Thousand Tyrants and a City” (אוסף שירים) 

• Tahta Ta’thir Al-Hayat “Under the Influence of Life”.

במהלך המלחמה הוא השתתף בעשרות ערבי שירה, והופיע כמשורר וסופר במספר תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה. יצירות נוספות שנכתבו במהלך המלחמה טרם התפרסמו בשל הקונפליקט המתמשך.

תרגום ועריכה: תום אלפיה