צפייה בערוצים ישראליים ובסרטונים בטיק-טוק ובאינסטגרם מציירת תמונות של שמחה באיראן על רקע ההפצצות: חגיגות ברחובות על חיסול ח'אמנאי ואושר של נשים המסירות רעלות על רקע דגלי ארצות הברית וישראל. לדבריו של פרופ' ליאור שטרנפלד, היסטוריון של איראן המודרנית וחוקר התנועות החברתיות באיראן, התמונות חלקיות ומטעות. התחושה הרווחת בקרב העם האיראני רוויה בדאגה קשה לנוכח ההתערבות הזרה בימים האחרונים – המצטרפת לשורה של התערבויות זרות לאורך ההיסטוריה המודרנית, שהותירו טראומה לאומית. "את הרעלות נשות איראן הסירו כבר לפני שלוש שנים, במחאת 2022", אומר שטרנפלד, "וכמו שאמרה לי חברה איראנית, פעילה חברתית, 'אף צבא זר לא שחרר מעולם אף אומה.'"

שטרנפלד חוקר את ההיסטוריה המודרנית של איראן ואת התנועות החברתיות במדינה במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת פן סטייט בארצות הברית. הוא חקר גם את הקהילה היהודית באיראן ואת יחסי איראן והעולם, וכתב שני ספרים. הראשון, "בין איראן לציון", נכתב על ההיסטוריה היהודית של איראן. ספרו החדש, "איראן החיים עצמם", נותן לדבריו "סוג של עזרה ראשונה" למי שרוצה להבין מעט את איראן ואין לו מקורות מהימנים בעברית לשם כך.

ניכרת מהפרסומים שלך התשוקה להביא ידע על איראן לקוראים הישראליים. ממה זה נובע?

זה מאוד מאכזב שלחברה הישראלית, שיש לה סוג של אובססיה עם איראן, אין ידע על איראן, אפילו לא ידע בסיסי. כולנו נותנים ניתוחים גאו-פוליטיים, למה האיראנים שונאים אותנו או את ארה"ב וכן הלאה, אבל לא יודעים כלום על החברה האיראנית, על הטראומה של איראן. אנחנו כעם רוצים שכולם יבינו אותנו אבל אנחנו לא טורחים להבין אותם.

למה אתה מתכוון כשאתה מתייחס לטראומה של איראן?

לאיראנים יש טראומות של 200 שנה של התערבויות זרות שהורסות תהליכים שהחברה האיראנית יוצרת בשביל להתקדם – אם זה הסכמים שכפו על איראן, תת פיתוח במאה ה-19, מכירת זיכיונות בשביל שחיתות של אליטה משטרית ונגד האינטרס של העם האיראני. יש כמה וכמה דוגמאות לכך. 

ב-1909 הייתה מהפכה באיראן. הם כתבו חוקה, יצרו פרלמנט, ואז רוסיה שלחה תותחים והפציצה את הפרלמנט. בריטניה לקחה חלק בדיכוי הפוליטי הזה ובאחרים. דוגמה נוספת היא עושק הנפט בשנות ה-50. מוחמד מוסאדק [ראש ממשלת איראן בין 1951-1953 ש.פ] נבחר בצורה דמוקרטית והלאים את הנפט, ואז ארה"ב ובריטניה הדיחו אותו ונסגר הפרק הדמוקרטי של איראן. או למשל התמיכה של כל העולם בעיראק במלחמת איראן-עיראק [בין השנים 1980-1988 ש.פ]. כל אלה טראומות שנמצאות ברקע התחושות של היום.

ערוצי התקשורת מראים הרבה שמחה על ההתקפות על איראן ועל מותו של ח'אמנאי.

יש שמחה כמובן. האיראנים חיים תחת הדיכוי של ח'אמנאי והם שמחו על מותו. אני כמובן לא מדבר בשמם של 93 מיליון איראנים, אבל רבים אמרו שהם מרגישים תחושה של החמצה, שבמקום שח'אמנאי יישב בבית משפט וייאלץ להסתכל לקורבנותיו בעיניים, נגזל מהם הצדק הזה. אחרים אומרים שקיום של משפט כזה היה מאפשר מעבר לצורת שלטון אחרת בלי הרבה שפיכות דמים.

זה תרחיש שיכול היה לקרות באופן ריאלי?

במזרח התיכון שום דבר לא ריאלי עד שהוא קורה וכל דבר יכול לקרות בהינתן הסתדרות של הכוכבים בצורה כזו או אחרת, לכן אני נזהר מנבואות. שינוי מסודר של השלטון תוך עשיית צדק היא התרחיש הכי פחות ריאלי עכשיו כמובן.

עם הצנזורה הקשה של המשטר, קשה מאוד להבין מה מתרחש באיראן. מהם מקורות המידע שלך?

אני בתקשורת עם אנשים שמצליחים לעקוף את החסימות, עוקב אחר הרשתות החברתיות, משוחח עם אנשים שיש להם אנשי קשר, משפחה וחברים באיראן.

מכל אלה, איזו תחושה אתה מקבל?

היום יש פחות התנגדות ממה שהייתה לפני כמה חודשים בגלל הייאוש ועוצמת הדיכוי של המחאה. בנוסף, האופוזיציה היותר מאורגנת דחתה בשתי ידיים התערבות זרה באופן עקבי. אבל עכשיו נכנסנו לתקופת המתנה לראות מה קורה מבחינת הרפובליקה האסלאמית: אילו תפקידים חדשים ייווצרו, ומה יקרה מבחינת יורש – אם יהיה פער בין ההוראות שח'אמנאי השאיר אחריו לבין מה שיקרה בפועל, יש כמה שחקנים מאוד עוצמתיים.

מיהם השחקנים האלה ומה התרחישים שעומדים על הפרק?

כל עוד ח'אמנאי שלט, משמרות המהפכה קיבלו את המרות שלו, במידה רבה מרצונם החופשי. משמרות המהפכה הוא גוף שהתחזק מאוד בעשור האחרון ויש להם כוחות כמו הבסיג' שסרים למרותם. ההנחיות של ח'אמנאי היו שמועצת המומחים של האייתולות תבחר את היורש שלו לתפקיד המנהיג העליון. אבל יש הרבה שאלות בהקשר הזה. האם ייבחר מנהיג יחיד או קבוצה של מנהיגים? האם מי שייבחר יחוסל? האם מועצת המומחים תקבל את מרותו של היורש? והאם יהיו שינויים מבניים ויצירה של תפקידים חדשים?

הנחת היסוד שמשודרת לנו היא התקווה שהעם באיראן ימרוד במשטר וישלים את המהלך הצבאי הזר. יש כוחות שמסוגלים לעשות את זה?

המערב וישראל עושים כל מה שהם יכולים בשביל למנוע מהאופציה הזו להתקיים. זו ציפייה לא סבירה שבזמן התקפות – כשהרפובליקה האסלאמית שולטת בכוח עם חיילים ושוטרים – אזרחים יתמרדו בידיים חשופות. הם לא יגברו על הכוחות המזוינים של הרפובליקה האסלאמית.

בנוסף, מבחינה פוליטית, המדיניות של המערב הייתה למחוק את מעמד הביניים של איראן, שחיוני לשינוי פוליטי. הסנקציות מ-2018 העבירו את איראן לפסים של כלכלת שוק אפור ושחור. כל מי שעסק בתעשיות, בהייטק, איבד את היכולת לנהל באופן עצמאי. משמרות המהפכה הפכו למונופול כי הייתה להם יכולת לעקוף את הסנקציות. אז מעמד הביניים הפך עני וחלש תוך זמן קצר. ומעמד כזה לא יכול ליצור תנועה פוליטית כי הוא עסוק במאבקי הישרדות יומיומיים, וכשהם יוצאים כבר לרחוב, הם נטבחים [בכתבה קודמת במגזין, עסקנו בהרחבה בהשפעת הסנקציות על מעמד הביניים האיראני ש.פ].

סביר להניח שישראל וארה"ב מודעות למגבלות הללו. מה להערכתך הן רוצות באמת?

התסריט המועדף הוא כמו ונצואלה – שיבוא מישהו אחר מתוך המשטר, שישמור את המערכת קיימת אבל ייצור תנאים נוחים יותר לישראל, למערב, למדינות המפרץ, בכל הקשור לגישה לנפט, לגרעין. המערב יודע לעבוד עם דיקטטורות צבאיות. כמו במצרים, כמו בפקיסטן, זה נוח לכולם – למשמרות המהפכה, לאייתולות ולמערב – חוץ מלעם האיראני. כמו שאמרה לי אותה חברה איראנית, 'צבא זר אף פעם לא שיחרר אף אומה'. ולאיראן יש זיכרון היסטורי שחווה את זה ביותר מהזדמנות אחת.

יש עוד תרחישים חיוביים שיכולים להתממש. למשל, אם איכשהו מצליחים למנות את רוחאני בתור המנהיג העליון. רוחאני הוא דמות ביקורתית ואדם שמגלם מחויבות לדיפלומטיה בינלאומית. במקרה כזה אפשר לראות משהו שהוא בין לבין. רוחאני ישמור את הרפובליקה האסלאמית בשם, אבל לא בתוכן. יחד עם זאת, אפשר בהחלט לשאול מה קורה למעמד הדיפלומטיה הבינלאומית כשבאמצע משא ומתן ארה"ב מפציצה פעמיים מדינה. ההשלכות של ההתנהגות הזו צריכות להדיר שינה מעינינו בכל מקום שבו אנחנו חיים.

עד כמה סביר שישראל וארה"ב ישקעו בבוץ האיראני?

להערכתי זה מאוד לא סביר. איראן אמרה אתמול שהיא מוכנה לחזור מיד למשא ומתן אם יפסיקו להפציץ. זו גם הייתה העמדה שלה ביוני. אני מקווה מאוד שימצאו את הדרך להימנע ממלחמה מתמשכת. אין לי אלא להביע תקווה שכך יהיה. לביבי אולי יש אינטרס במלחמה ממושכת, אבל עם טראמפ קשה לדעת, וגם אצל האיראנים – זו שאלה. אני חושב שהרפובליקה האסלאמית הייתה שמחה לחזור למשא ומתן, אבל הרבה מהמפגינים היו עונים על כך בלב חצוי. אם הרפובליקה האסלאמית שורדת את המלחמה הזו, הדיכוי יהיה הרבה יותר גרוע; ובכל מקרה צפויים מאבקי כוח בצמרת המשטר. לכן, בטווח הקצר לא משנה מי יהיה, הדיכוי יהיה יותר קשה. בטווח הארוך, רוחאני יכול להיות מעבר לקראת חירות גדולה יותר לעם האיראני.

שני פייס היא חברת מערכת מגזין רוזה

עריכה: תום אלפיה