מתי ימאס לאמריקאים והם יורידו על המלחמה באיראן את השאלטר? זאת אחת השאלות החביבות ביותר על הפרשנים עטויי מעילי היוניקלו באולפני החדשות בישראל. הם מפצירים בחיל האוויר להפציץ מהר מהר, כדי שנספיק (שוב) להביא ניצחון מוחלט וסופי על האויב. הרי איראן היא האויב הנצחי, ולכן המלחמה הזאת היא קודם כל האינטרס של העם היהודי השוכן בציון, ואחר כך של ביבי; האמריקאים, ברוחב יד אימפריאלי, זורקים לנו מצעד בלתי נגמר של חימושים. במילותיה של המשוררת הלאומית פנינה רוזנבלום: החיבור בין טראמפ לביבי סידר לנו את החלום. אבל האינטרסים האמריקאים עצמם לא מקבלים זמן אוויר.

האינטרס המשותף הבסיסי ביותר של נתניהו וטראמפ שקוף - בחירות כלליות בישראל ובחירות האמצע לקונגרס בנובמבר. חשוב לזכור שבחירות האמצע בכהונה הקודמת של טראמפ הניבו למפלגה הרפובליקנית תבוסות צורבות ברחבי ארה"ב, והביאו את ה-squad הפרוגרסיבי לקונגרס. מרוצים צמודים במיוחד בג'ורג'יה, צפון קרוליינה, מישיגן ומיין יכולים לשבור את האחיזה הרפובליקנית בבית הנבחרים ואפילו בסנאט. המפלגה הרפובליקנית ממהרת לנסות ולהעביר חקיקה שתגביל את יכולת ההצבעה של מיליוני אמריקאים, אבל לא בטוח שזה יספיק. האלימות של ICE עולה לטראמפ בתומכים רפובליקנים, שבסוף לא אוהבים שחמושים מסתובבים בערים אמריקאיות ויורים באמהות לבנות בפרצוף כשהן באות להוריד את הילד בבית הספר. פעילות הקרטלים מעבר לגבול הדרומי מסלימה, הקיצוצים במערכת הבריאות מתמשכים, מחירי המזון עולים, ושיעור התמיכה בטראמפ צונח בהתמדה, גם במעוזים רפובליקנים. 

אין להמעיט גם באפקט המתמשך של פרשת אפשטיין. מדובר באירוע שמשפיע על השיח הפוליטי באופן חוצה מחנות, בין אם אצל הימין הקונספירטיבי, חברי קונגרס משני צידי המתרס, או כחולי השיער בקמפוסים שהישראלים אוהבים לשנוא. קשה שלא לשים לב ליד הגסה בה משרד המשפטים האמריקאי העלים אלפי אזכורים של טראמפ מתיקי אפשטיין. אם בארץ כינו את המלחמה בעזה 'מלחמת שלום נתניהו', בארה"ב מבצע Operation Epic Fury הפך ל-Operation Epstein Fury. 

עבור הימין הקונספירטיבי (או הניאו-נאצי), המטרה היחידה שיותר נוחה לתקוף פוליטית מנשיא עם חבר פדופיל יהודי מיליארדר, היא נשיא שיוצא למלחמה "בשביל היהודים" במזרח התיכון. הקולות שמאגפים את טראמפ מימין מזדעקים בטוויטר על מלחמה למען הקנוניה היהודית של ישראל, על החיילים האמריקאים שכבר נופלים חלל וכמובן - מחירי הנפט שרק התחילו להאמיר. לא משנה כמה סהרוריות הקונספירציות, גרעין אמת אחד נשאר. טראמפ עשה מה שכל רפובליקני אחר (ואובמה) עשה: הבטיח שגשוג ושלום למעמד הביניים, ואז קיצץ בהשקעה ציבורית ובמיסים לעשירים, העלה מחירים ויצא למלחמה במזרח התיכון. מה גם שאיראן היא היעד השביעי לתקיפה אווירית אמריקאית מאז תחילת כהונתו השניה של טראמפ בנובמבר האחרון. פרס נובל לשלום בודאי הלך לאיבוד בדואר. 

התגובה הדמוקרטית, כרגיל, לוקה בחסר, גם בפני רשימת החדלונות הבלתי נגמרת של טראמפ. אמנם האופוזיציה האמריקאית מתעלה על מי שמכונים בישראל "אופוזיציה" בכך שהם מסוגלים להביע התנגדות כלשהי לבחירה במלחמה. אבל גם הם חוטאים לעיקר. מנהיגי המפלגה בסנאט ובבית הנבחרים שחררו הצהרות נרפות על חוסר שקיפות, מנהל לא תקין ופגיעה בהפרדת רשויות. ברני סנדרס, אלכסנדרה אוקסיו-קורטז ועוד כמה חברים תבוניים בבית הנבחרים הצליחו להביע עמדה קוהרנטית יותר נגד המלחמה, השקרים הבלתי פוסקים, הפגיעה באזרחים והביזיון המתמשך. אבל הם נותרים במיעוט. 

השופרות של טראמפ מדקלמים בראיונות ובמסיבות עיתונאים את מיטב הלהיטים של מלחמת עיראק: נשק בלתי קונבנציונלי, איום בליסטי ישיר על ארה"ב, נשחרר את הנשים הנדכאות של איראן -  גם אם זה אומר להפציץ אותן בעודן בבית הספר. אחרים מדלגים על ההתרפקות האופנתית על שנות האלפיים, וממחזרים את השקר הטרי יותר על ונצואלה - דין חילוף שליט כדין חילוף משטר. 

זה בעצם החלום של נשיאים אמריקאים. לעשות כמעשה בוש האב (או כפי שנטען שעשה בוש האב) - להסתער לתוך מדינה מזרח תיכונית (בעדיפות - עתירת נפט), לתקתק מבצע צבאי עוצמתי וקצר, ולצאת באבדות מינימליות לכוחותנו, ועם רווחים לעשירינו; מה קורה לתושבי אותה מדינה - לא מאוד מעניין. מאז נכשלו בכך, בין השאר, קלינטון בסומליה וסודאן, בוש הבן בעיראק, אובמה בלוב, ביידן בסוריה, וכל כולם באפגניסטן.

איך החלום שורד? אולי זאת החיבה של נשיאים למרחב הפעולה העצמאי שמתאפשר להם במדיניות חוץ לעומת מדיניות פנים, ופעילות צבאית כל כך הרבה יותר מעניינת מהשעמום המנומס של השיח הדיפלומטי. טראמפ קונה את הסחורה שהוא מוכר, וכנראה מאמין באמת שהוא הגשים את החלום בונצואלה. במובנים מסוימים לפחות הוא לא טועה- המבצע בונצואלה הניב אחוזי תמיכה שטראמפ לא ראה שנים. למה שלא יגשים את החלום ויקצור את הרווחים גם באיראן? כמובן שהמצב באיראן מורכב יותר לאין שיעור. סביר להניח שאם היו למדורו משמרות מהפכה נאמנות, חמושות ועשירות כמו באיראן, הוא עדיין היה יושב במשכנו בקראקס.

בסוף, שם כמו כאן, רוב התקשורת האמריקאית עוסקת במשולש התיאטרלי בין ארה"ב, ישראל ואיראן. שלושה שחקנים סוררים שמסרבים לשחק לפי הכללים הישנים (קרי - הדין הבינלאומי), ומביאים הרבה מאוד רייטינג. מעטים מתייחסים למדינות האחרות במעגל האש, בהן נמצאים האינטרסים הזרים המרכזיים של טראמפ, ואם כן מתייחסים, זה כדי לבדוק את שלומם של הבסיסים האמריקאים הפרוסים באזור. הוא, משפחתו וחבריו גורפים לכיסיהם הון רב בסעודיה, בקטאר, ובאמירויות. גם אם העיתונאים האמריקאים ברובם ישנים על האף (מלבד צדיקה אחת או שתיים ב-MSNBC), ההנהגה בטהראן לא. הסגר על מיצרי הורמוז מתהדק, ואתמול (שני) איראן תקפה לראשונה מתקני נפט בסעודיה ומתקני גז בקטאר, מסוג הפעולות שעד כה רק ישראל הרשתה לעצמה לעשות, כשהפציצה את שדות הנפט בבושהר במערכה הקודמת. 

הלחץ הפוליטי על טראמפ לקפל את ההצגה באיראן אמנם גובר באיטיות, אבל מכבש הלחצים הכלכלי על ארה"ב ועל האינטרסים של משפחתו ומקורביו של טראמפ במפרץ גובר במהירות. הלחצים על בעלות הברית האירופאיות של טראמפ גוברים עוד יותר, בהינתן התלות הגוברת של מדינות מערב אירופה בגז קטארי, והתרחבות מעגל האש אל חופי קפריסין. מצבן יכול להוות מנוף לחץ על טראמפ לסגת, באותה מידה שהוא יכול לבחור משום כך להסלים רק כדי לעשות להן דווקא. המחירים שנגבים מכל תושבי האזור בוודאי לא מהווים גורם מניע עבור טראמפ, או את מי מהאנשים שמתיימרים להנהיג אותנו. אפילו חברי הקבינט של טראמפ - שר הבטחון הגסת׳ ושר החוץ רוביו הצהירו בפומבי שארה״ב לא תגרר למלחמה ארוכה באזור. אבל עבור טראמפ, כנראה חשוב יותר האיום הגובר על מקורות ההכנסה של שליטי המפרץ. הדעת אומרת שהמלחמה הזאת צריכה להסתיים בקרוב, אבל מי מוכן להמר שטראמפ יפעל לפי ההגיון, ולא במרדף אחרי אגו וחלומות? 

ענת זלצברג כותבת, חוקרת וחיה בחיפה, מגישת הפודקאסט 'תולדות המיניות' ברוזה מדיה.

עריכה: תום אלפיה