לפעמים נדמה שבמציאות הישראלית הזמן פשוט חומק לנו מהידיים — לפחות זה שמעבר לעכשיו. אנחנו חיים בתוך הווה מיידי: האם חמאס ונתניהו יסכימו על עסקה? האם הממשלה תיפול השבוע? האם איראן תתקוף? במקביל, אנחנו חיים בתוך חזונות מופשטים וארוכי טווח: פוליטיקאים ופרשנים מספרים לנו על ריביירה בעזה, על טרנספר והקמת התנחלויות, ומיעוט מהם מדבר על "הסדרה" עם כוחות בינלאומיים ושיקום הרשות הפלסטינית.

על הזמן שבאמצע, בין פאניקת ההווה לפנטזיה/סיוט של ה"היום שאחרי", אף אחד לא מדבר. כיצד נוכל לממש חזון ארוך-טווח גרנדיוזי, אילו צעדים נוכל לנקוט כדי להגשימו כשאנחנו שקועים עד צוואר בפאניקה של הרגע הזה?

מהדורת החדשות כמלכודת זמן

בנושא הזה, לא נקבל הרבה עזרה מהתקשורת הישראלית. העיתונות המקומית למדה להתמסר לטווחי זמן מצומצמים: היא יודעת לבקר את האתמול, להסביר מה צריך עכשיו — ובעיקר להצדיק, את המלחמה וזוועותיה, וגם את השיתוק המיידי שנלווה אליה. כבר בשמונה באוקטובר אמר עודד הרוש בסרטון "כאן": "עכשיו זה זמן לאחדות, לביחד, רק ביחד ננצח. את הלקחים והמסקנות? נשאיר לזמן אחר." 

 מאז הסרטון ההוא חלפו כמעט שנתיים. לקחים לא הופקו, ואילו אנחנו תקועים באותו הווה מתמשך שבו מסרי "אחדות" ממשיכים להדהד. גם כשנדמה ששינוי תודעתי בפתח, כשגופי תקשורת המשרתים את הקונצנזוס מתחילים סוף סוף לדבר על הרעב בעזה, ההווה המיידי עוד שולט בכל. כתבי המהדורות אומרים ש"הגיע הזמן להתחיל לדבר על הרעב" - אוקיי, אז דיברנו על הרעב. מה עכשיו? מהו הצעד הראשון? מישהו חשב על התוכנית לחודשיים הקרובים? 

נדמה שגם אם עורכי החדשות ממש ירצו, שאלות שמתמקדות בטווחי זמן בינוניים כבר לא יכולות לתפוס מקום במהדורת החדשות. קודם צריך לספק את הסקופ, לדווח לקהל שצמא להבין אם מחר יהיו לימודים, אם עיסקה תצא לפועל, אם הממשלה תיפול. אחר-כך נדרשת המנה היומית של תדרוכים, כדי שצינור ההזנה של הציבור מהממשלה, הצבא והמוסדות הישראלים לא ינותק, ולבסוף, מעט אסקפיזם, כדי שהצופים יישארו איתנו. 

התמוססות טווחי הזמן הקרובים מובילה לחוסר התמצאות במרחב, תחושה שחלק מהישראלים ימהרו לשייך ל"מציאות המטורללת" של 2025. אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו נמצאים בעולם פוליטי חדש, שאנחנו מכנים "פופוליסטי". אנחנו מניחים שנתניהו וטראמפ שינו את הכללים, ומלהקים אותם לתפקיד סוכני הכאוס שמעוותים בין היתר גם את מושג הזמן. למעשה, טשטוש טווחי זמן מסוג זהאיננו תופעה חדשה. כך על פי מחקריה החשובים של ג'יין איי גאייר, אנתרופולוגית אמריקאית שעסקה בעיקר בכלכלה, באפריקה ובמושג העתיד.

גאייר נולדה וגדלה בניו יורק, לימדה שנים רבות באוניברסיטת שיקגו וניהלה את המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. היא כתבה על נושאים כמו כסף באפריקה, משקאות ממותקים באימפריה הבריטית, ודפוסי זמן בתרבויות כלכליות שונות. בשנת 2007 פרסמה את המאמר "נבואה והעתיד הקרוב" — חיבור מקורי וצלול שמשרטט את מה שהיא מכנה "ההיעלמות של העתיד הקרוב".

במאמר היא טוענת שהעתיד הקרוב נעלם מהשיח הציבורי הבריטי-אמריקאי, וכדי לחקור את את התופעה הזו היא מתייחסת לטווחי הזמן הנעלמים בנצרות האוונגליסטית ובמוניטריזם הכלכלי - תפיסה כלכלית שגורסת שהמדינה כמעט לא צריכה להתערב בכלכלה, מלבד שליטה בכמות הכסף. לפי גאייר, הדת החילונית של הכלכלה המוניטריסטית מהדהדת את הדת הממוסדת - הנצרות האוונגליסטית, מפני שבשתיהן העיסוק בטווחי הזמן הקרוב נחשב לא רק למיותר, אלא לכפירה של ממש.

הנבואה וההווה הקיצוני

הנוצרים האוונגליסטים פיתחו תיאולוגיה של זמן שנעה בין שני קטבים: ההווה המיידי והעתיד האולטימטיבי. בין השניים, אין מקום לתהליכים הדרגתיים, לתכנון מדורג או לחשיבה פוליטית. ההווה נתפס כתקופה של המתנה, של מבחן אמונה, ואילו העתיד מבטיח התגלות פתאומית, מוחלטת, שתסיים באבחה אחת את ההיסטוריה האנושית.

בספר "שרטוט אחרית הימים", 2001 טים להיי ותומאס אייס, מהכותבים המרכזיים בנצרות האוונגליסטית, מספקים תרשים שלם של הזמן הנבואי. לטענתם, התקופה הנוכחית היא "שלב 6" — השלב שבין חג השבועות, שבו רוח הקודש נשלחה למאמינים, לבין שובו השני של ישו. תקופה זו מכונה "עידן החסד" או "עידן הכנסייה", ונאמר עליה שהיא נמשכת "1970+ שנים".

הפלוס הזה הוא מפתח להבנת החשיבה האוונגליסטית. כמעט כל תקופה אחרת בתרשים מוגדרת באורך זמן מדויק- בית המקדש הראשון: 374 שנה, גלות בבל: 70 שנה, בית המקדש השני: 586 שנה וכן הלאה. רק ההווה שלנו חסר כל מסגרת, מעבר ל"פער" שבין שני פסוקים בספר דניאל. תקופה פרוצה זו מתאפיינת בשני כוחות מנוגדים: הפצה גוברת של דבר האל מצד אחד, ו"כפירה מתעצמת" מצד שני שבה בני אדם "עושים כרצונם".

לעשות כרצונך, לפי הדוקטרינה הזו, פירושו לא רק חטאים חושניים, אלא גם אמונה מופרזת בשכל האנושי, במדע, ובתיאוריות חילוניות כמו האבולוציה או הנאורות. גישה זו מתמצה במונח "לועגים", הלקוח מתוך האיגרת השנייה של פטרוס: "יבואו באחרית הימים לועגים... האומרים: היכן ההבטחה לבואו? הכול ממשיך כפי שהיה".

בתוך המערכת הזו, כל ניסיון להתעכב על שלבי "ביניים", כלומר לשאול מה יקרה בעוד חודש או כיצד יש להתכונן לרבעון  הבא, איננו רק חסר ערך — אלא ביטוי של כפירה באמונה עצמה. 

פוליטיקה של הווה מיידי בישראל

במאמר "אנשי האתמול" שפורסם בפברואר בYNET נווה דרומי כותבת: 

""היום שאחרי". אותו מונח ששמענו באולפנים וקראנו באין-ספור מאמרים מאז 7 באוקטובר כדבר שבהיעדרו אי-אפשר להתקדם במלחמה. פוליטיקאים משמאל דרשו תוכנית מדינית, בכירי הצבא יצאו בהצהרות עלומות כי "היעדר עיסוק ביום שאחרי בעזה יחזיר אותנו ל-6 באוקטובר".

בפועל, שאלת "היום שאחרי" לא הייתה רלוונטית כל עוד חמאס בשלטון. למעט מחשבה נגועת קונספציה, אין שום היגיון בדיונים על היום שאחרי כשחמאס עדיין שולט בעזה. כל דיון כזה הוא בגדר חשיפת התוכניות הישראליות לאויב." 

בכתביו של טימותי להיי, נכתב:

“Since the Rapture could occur at any moment, there is no need for the Church to be concerned with world events as signs. No prophecy must be fulfilled before Christ returns for His Church.”— LaHaye & Ice, Charting the End Times

"מאחר שה'התעלות' (Rapture) עלולה להתרחש בכל רגע, אין צורך שהכנסייה תעסוק באירועים עולמיים כסימנים. אין כל נבואה שצריכה להתממש לפני שובו של ישו עבור כנסייתו." 

שני הציטוטים, למרות שנכתבו בהקשרים שונים בתכלית — הראשון ביחס לזירה הפוליטית-ביטחונית של ישראל לאחר ה־7 באוקטובר, והשני במסגרת ספרות אפוקליפטית נוצרית אמריקאית — חושפים תבנית מחשבתית דומה: הימנעות עקרונית מהתמודדות עם העתיד הקרוב־ממשי בשם אמת גדולה יותר, מוחלטת, שטרם התממשה אך בהכרח תבוא.

מבחינת דרומי, "היום שאחרי" בעזה איננו רק בלתי-ישים פוליטית, אלא גם בלתי ראוי לדיון כל עוד "חמאס עדיין שולט"; עצם העיסוק בעתיד יפגע בצדקת המלחמה או יחשוף תוכניות לאויב. כך בדיוק מציג טימותי להיי את עמדת הזרם האוונגליסטי: אין טעם לעסוק באירועים עולמיים, אפילו לא כדי לפרשם כסימנים או שיכולים לסייע בהתכוננות לאחרית הימים. "התעלות" (Rapture) הלא עשויה להתרחש בכל רגע, ואין נבואה שצריכה להתממש קודם לכן. כלומר, אין צורך לפעול פוליטית, מוסרית או אזרחית — ההיסטוריה עצמה עומדת להתבטל בכל רגע.

שתי הגישות מבטלות את הזמן הקרוב־בינוני בשם זמן אחר וטוטאלי, המנוגד לזמננו אנו בתכלית הניגוד. בעזה, זה הרגע שבו חמאס יובס כליל, זה שמקובל לכנות במקומותינו הניצחון המוחלט. אם כך, מה יוגדר כניצחון מוחלט? כדי לענות על השאלה הזו, היה עלינו לפרק את החזון המופשט ליעדים שניתן לבקר או להתווכח על נחיצותם או על הדרכים להגיע אליהם. אך הביקורת עצמה, על פי דרומי, היא מסירת מידע לאויב. לכן מטרת העל חייבת להיות מופשטת: כל בחירה אחרת עלולה להוביל לבגידה. כך אנחנו מקבלים חזון אמורפי, שלא ניתן לזהות את הרגע שבו יתגשם, ממש כמו בנבואה הדתית בדבר אחרית הימים. 

העתיד שייך לציונות הדתית?

לעומת הנצרות האוונגליסטית שג'יין גאייר מתארת, אשר מוחקת את הזמן הקרוב-בינוני, הציונות הדתית בישראל והיסודות ה"משיחיים" שבה פועלים אחרת. כפי שמסביר, למשל, משה פייגלין בסרטון שבו התראיין ביו -טיוב, בניית בית המקדש לא מיועדת להתרחש בעתיד רחוק ומופשט. אדרבא, היא הייתה מאז ומתמיד הייעוד האמיתי של מדינת ישראל, ודחייתו היא בין הסיבות לכישלון הציונות החילונית – שהוביל, לטענתו, גם לאסון שבעה באוקטובר: "אנחנו מפסידים במלחמה הזו לא כי אין לנו כוח פיזי, אלא כי אין לנו מטרה רוחנית ברורה." הוא מבהיר. 

לפי פייגלין, "בית המקדש" שהציונות החילונית סיפקה הוא "יד ושם". זהו בית מקדש של מדינה העוסקת רק בהישרדות, מקדשת חולשה וקורבנות במקום לאומיות אמיתית. לעומת זאת, בית מקדש יהודי שייבנה בפועל יאפשר לישראל לממש ריבונות לאומית ולנצח את אויביה. מאחורי הצהרת בלפור, טוען פייגלין, עמדה הבטחה לגויים לחיים בקדושה בארץ ישראל. אלא שההבטחה הופרה, וזה הגורם לגל האנטישמיות שאנחנו רואים היום. לצד זאת, פייגלין מדגיש שאפשר לפעול כבר היום: תפילה בהר הבית, הדלקת מנורת המקדש, קיום קורבן פסח, כולם בחזקת הנחת יסודות לתהליך הגאולה. 

גם בצלאל סמוטריץ' משרטט צירזמן ברור: ב-2019 הוא הצהיר ש"מדינת ישראל, בטווח הארוך, תחזור להתנהל כפי שהתנהלה בימי דוד ושלמה – על פי משפט התורה", אך מבהיר שזה לא יקרה "מחר בבוקר", ומתאר תהליך בו בתי הדין הרבניים יזכו ליותר סמכויות לצד רפורמה משפטית מקיפה – רפורמה שמתקיימת בימים אלו. כך מציבה הציונות הדתית לוח זמנים עם יעדים ומדדים, והופכת את ההווה לזירה של פעולה מתמשכת.

הפרטת ההווה ומיסוד העתיד: מוניטריזם

את האופן שבו דתות מעוותות את מושג הזמן קל לנו לזהות, ואולי אפילו אפילו להכיל. האופן שבו הכלכלה המודרנית, כביכול רציונלית וחילונית לחלוטין, פועלת באופנים דומים ומוחקת דה-פקטו את הזמן הקרוב - הוא חמקמק וקשה יותר לתפיסה.

המוניטריזם היא גישה כלכלית וותיקה שצברה פופולריות בשנים שבהן גאייר מתמקדת במאמר, שנות ה-70 וה-80, אשר דוגלת בצמצום השפעת המדינה על הכלכלה לטובת התמקדות בשליטה ב"כמות" הכסף.

גאייר, שהתמקדה בעיקר בכלכלת ארה"ב ובריטניה, טוענת שבשנים הללו לא רק המדיניות הכלכלית במדינות הללו השתנתה, אלא גם מושג הזמן עצמו. היא מצביעה על כך שהמונטריזם דחה את העתיד ואת אפשרות התכנון שלו, ותחת זאת התמקד בתגובה מיידית להפרעות ושיבושים כגון חריגה מהאינפלציה וסימני מיתון בלבד — תוך הסתמכות על כך שבעתיד הרחוק, המנגנונים החופשיים יסדירו עצמם מחדש.

במאמרה, גאייר מתייחסת לכלכלן פרידריך האייק, שהשפיע מאוד על התפיסה המוניטריסטית. האייק טען שאין למדינה דרך לדעת מה טוב לחברה בטווח הקצר, ולכן כל ניסיון של המדינה לתכנן רק פוגע ביכולתו של הפרט לתכנן את חייו. "ככל שהמדינה מתכננת, קשה יותר לאדם היחיד לתכנן" (“The more the state 'plans' the more difficult planning becomes for the individual”), כתב בספרו הדרך לשעבוד (1944). במילים אחרות, הדרך היחידה לשמור על סדר כלכלי-חברתי יציב היא להסיר את היד מההגה: לא לנהל, לא לתכנן, רק לחכות ולאפשר לשוק לפעול את פעולתו.

דוגמה מובהקת למוניטריזם כזה, של הווה נצחי, ניתן למצוא גם בשלל ההבטחות לחזון ארוך-טווח. למשל בדבריו של העיתונאי רוברט רייט, שכתב ב־2005: "הקפיטליזם מניע את ההיסטוריה לקראת חירות, דרך אלגוריתם שנראה כאילו תוכנן על־ידי האל: יצירת העושר שבכוחו של הקפיטליזם."

היעדר האמון ביכולתם של בני אדם לעצב אפילו את שלושת החודשים הקרובים בחייהם לא נשאר רק בגדר תיאוריה רווחת. זו גישה שעוגנה במדיניות של הבנק המרכזי האמריקאי ושל ממשלות רבות. כל מעורבות בשוק הדיור, בתעסוקה או בבריאות נתפסת כהיבריס מסוים תחת הכלכלה המוניטריסטית. הכלכלה אמורה להיות תגובתית בעיקרה, לא להפריע.

מבחינת גאייר, מדובר ב"הפרטה של ההווה" ו"מיסוד של העתיד הרחוק." ההווה שייך ליחידים ולשוק; המדינה רשאית להתערב רק כשמתרחש אסון מיידי והעתיד הקרוב נדחק מהשיח. מנגד, העתיד הרחוק מקבל מעמד תכנוני מועדף – אך זהו תכנון מרוחק, ממוסד, שאינו נשען על צרכי ההווה של הציבור אלא על עקרונות כלכליים מופשטים. הוא מובל בדרך כלל על ידי רעיונות כמו "שמירה על ערך הכסף", "משמעת תקציבית" או "הפחתת חוב". 

החלטות הריבית של הבנקים המרכזיים, למשל, לא מתיימרות לנבא כיצד ישפיעו בחצי שנה הקרובה. הן נשענות על אמונה שבטווח הרחוק תיווצר יציבות, ומונעות בידי הצורך "לבלום" באופן מיידי את האינפלציה או לחילופין לשחרר מזומן לשוק כהגנה ממיתון. כלומר, ההתייחסות להווה מתבצעת דרך פעולות דחופות בלבד. כך נוצר אותו מבנה זמן שגאייר מתארת: היעדר אחריות לתקופת הביניים, ומיסוד של פעולה בשם חזון עתידי מופשט ובלתי נגיש לציבור.

מה אפשר ללמוד על ישראל מניגריה של שנות ה70?

בנוסף לעיסוק של גאייר בבריטניה וארה"ב של שנות ה-70-80, היא פעלה גם בניגריה. באותו מאמר היא מתארת שינוי תהליכי ועמוק בתפיסת הזמן הציבורית שזיהתה בניגריה. בעקבות משבר הנפט העולמי והזינוק במחירי הנפט, זרמו למדינה כמויות עצומות של כסף במהירות רבה. ההכנסות הפתאומיות יצרו תחושת שגשוג מדומה והולידו בקרב הציבור ציפיות לעתיד משופר, אך בפועל, הכסף נוצל על ידי האליטות השלטוניות בצורה לא שוויונית וכמובן מנותקת מהצרכים של האזרחים. המדינה לא סיפקה שירותים באופן סדיר, לא תכננה לטווח קצר ולא ניהלה תקציב יציב. במקום זאת, היא הגיבה לאירועים נקודתיים ונמנעה בשיטתיות מפעולות של תכנון מתמשך, וכך מנעה מהציבור לחוש ודאות או יציבות.

כתוצאה הציבור הניגרי התרגל לחיות בזמן מקוטע. את האופק התכנוני החליף חוסר וודאות כרוני, וכך האזרחים פיתחו אסטרטגיות הישרדות מתאימות: רכישות בזק, הסתמכות על שמועות והתחככות עם מוקדי כוח, תוך ויתור על האמונה שמישהו מתכנן את טובתם קדימה. "הזמן הניאו־ליברלי", כפי שכינתה זאת גאייר, הפך מהחריג למובן מאליו. כך ניגריה הפכה לגילום המושלם של מדינה שאינה מנהלת את ההווה אלא רק מגיבה לו, ושמתכננת את העתיד רחוק על בסיס עקרונות מופשטים.

במהלך החודשים הראשונים לאחר מתקפת שבעה באוקטובר, מאות אלפי אזרחים ישראלים נותרו ללא פתרונות דיור יציבים, מקורות הכנסה או שירותים פסיכו־סוציאליים. אך באוצר העדיפו להקצות תקציבים מדורגים לפי תחזיות גביית מס עתידית, ולבנות מנגנונים ביורוקרטיים איטיים של פיצויים, מתוך דאגה שהוצאה מהירה "תפגע באיתנות הפיסקלית" או "תיצור תקדימים מסוכנים". כלומר, אפילו בשעת משבר חסר תקדים, העדיפו פקידי משרד האוצר לדבוק בעקרונות מופשטים של ניהול חוב על פני מתן מענה מיידי לצרכים אזרחיים.

 גם הדיון על שיקום יישובי העוטף לא כלל תקצוב אמיתי למערכות רווחה, בריאות או חינוך. ההתייחסות העיקרית שקיבלנו הייתה ל"קידום תשתיות לאומיות אסטרטגיות" – כלומר כבישים, רכבות, אזורי תעשייה – שייתכן וישרתו את האזור בעוד עשור, אך אינן מספקות מענה להורים שמחפשים גן לילד או למתבגרים שמפתחים תסמיני PTSD כאן ועכשיו.

כמו בניגריה שתיארה גאייר, גם בישראל של 2024–2025 המדינה מגיבה לאסונות מיידיים מתוך פחד מהווה, ומבטיחה תיקון רק באופק רחוק ובלתי־מוחשי. ההווה הפרטי מופרט ומופקר, והעתיד מנוהל בידי עקרונות לא נבחרים, חסרי גוף. 

נתניהו ושריו, ולמרבה הצער, גם חברי אופוזיציה רבים שמעלו בתפקידם וחברו אליהם, מתמקדים ברטוריקה של חזונות ארוכי־טווח. אך ככל שהמשבר החברתי-כלכלי בישראל מעמיק, נדמה שהחזון הפך כמעט מנותק לחלוטין מההווה. הציבור מתמודד עם קריסת מערכות הבריאות, הרווחה והדיור, וההנהגה ממשיכה לדבר על רכבות תת־קרקעיות שיגיעו לירדן, מסדרונות סחר בינלאומיים שיחצו את סעודיה, מהפכות טכנולוגיות בשבבים ובינה מלאכותית, ובריתות מדיניות שעדיין לא הבשילו. 

בפורומים בין־לאומיים נתניהו שב ומציג את החזון של "המזרח התיכון החדש" – מסדרון תחבורתי־כלכלי מהודו לאירופה שיעבור דרך ישראל – בשעה שתחבורה ציבורית בתוך ישראל עצמה נותרת מקוטעת, ויישובים שלמים מנותקים משירותי רכבת. במשרדי הממשלה מגובשות תוכניות עתירות תקציב לבניית "עיר חדשנות" בירושלים, לצד יוזמות לבניית קמפוסים להייטק בגליל. הללו משווקות לציבור כשינוי אסטרטגי ל־2030, אך בינתיים, תושבים באזורים אלה ממשיכים להתמודד עם תשתיות קורסות, תחבורה ציבורית לקויה, והיעדר גישה לשירותים רפואיים בסיסיים. מיזמים כבדים ומופשטים כמו תוכנית לאומית לבינה מלאכותית מצטלמים היטב בכנסים – אבל מתרחשים בזמן שמשרדי ממשלה מתקשים לספק שירותים מקוונים בסיסיים. 

אפשר שאת ההשראה התכנונית מקבלת ישראל מסעודיה, שמציגה גרסה מוקצנת של אותה פוליטיקה של זמן מקוטע: פרויקט NEOM, "עיר העתיד" בעלות של מאות מיליארדי דולרים, הוכרז כחזון 2030 – עיר אוטונומית באורך 170 ק"מ עם רכבות על־קוליות, רחפנים ומגדלים נטולי כבישים. בפועל, לפי תחקירים עדכניים, רוב העבודות תקועות בשלב התכנון, עשרות אלפי עובדים זרים מועסקים בתנאים קשים באתרי בנייה ריקים, ותשתיות בסיסיות כמו מים, ביוב ודיור בערים קיימות מוזנחות באורח פושע. החזון העתידי הזה מתפקד ככלי פוליטי – יצירת "היסטוריה חדשה" ומרוחקת – בעוד ההווה של אזרחי סעודיה נשאר מחוץ לתמונה.

תחת ריבונות העתיד: ההווה הישראלי הפך לנטל

בישראל, לפני מתקפת שבעה באוקטובר וגם לאחריה, נותר המענה הממשלתי ממוקד ב"שיקום לאומי" ארוך־טווח, מבלי לגבש צעדים מיידיים לסיוע לתושבי הדרום, לצפון או לעורף הכלכלי. כאשר סמוטריץ' מינה את יובל יעקבסון לראש אגף התקציבים ביוני 2024, נמסר מהאוצר כי הוא נבחר בזכות מחויבותו למשמעת תקציבית ולא "להתכופפות מול לחצים פוליטיים" – כלומר, לתגובה לצרכים ציבוריים. זהו ביטוי מובהק נוסף לגישת זמן שמזוהה עם המונטריזם שגאייר מבקרת: במקום תכנון לטווח הקרוב, ניהול של "עתיד כללי" מרוחק שרואה בצרכי ההווה הפרעה.

החזון הפוליטי הישראלי הפך למה שמסתיר את הקרקע. אנחנו מביטים החוצה והלאה, כדי לא להביט מטה. זו בדיוק תבנית הזמן שג'יין גאייר תיארה בניתוחיה: עתיד מופשט, ריבוני ולא אישי, המנוהל בידי מוסדות שאינם מחויבים להווה.

ג'יין גאייר מתארת בעבודתה בניגריה כיצד היעדר רציפות, חוסר ודאות ואלתור יומיומי הפכו בניגריה לצורת חיים שלמה. לדבריה, אנשים לא תכננו תוכניות משום סוג, ולא הייתה להם תחושת התקדמות היסטורית שאפשר להיאחז בה. לא היה מדובר רק במשבר זמני אלא במציאות כרונית שבה מתמודדים עם כל יום מחדש, מהתחלה.גאייר מדגישה שזו צורת זמן שקשה לתפיסה בעיני רוב הציבור במערב, אך היא מוכרת לגמרי במקומות כמו ניגריה. ההווה הניגרי איננו שלב בדרך לעתיד, אלא מרחב מתמשך של הישרדות מיידית. העתיד תמיד נשאר בעתיד, לעולם אינו מגיע, וקיים כתקווה עמומה או כהבטחה פוליטית־דתית - אך לא כתכנית פעולה. מסיבה זו, גאייר מכנה את תחושת הזמן בניגריה "זמן מקוטע": זמן שאין בו תנועה רציפה, אלא קפיצות, שיבושים, הצטברויות מקריות, ציפיות קצרות טווח, והיעדר יכולת לחזות את הנולד.

אם נפנה את המבט מניגריה של שנות ה70 לישראל של היום אולי נראה את המציאות הישראלית באור אחר. ייתכן שאנחנו לא עדים לשבירה של הסדר הפוליטי, לעידן חדש של פוסט-אמת ו"פופוליזם", אלא פשוט לומדים להכיר את אותו נאו -ליברליזם מוכר מזוויות מחוספסות יותר. זהו "נאו-ליברליזם על מלא" - בלי זמן יציב, רק הישרדות יומיומית בתוך מערכת שדורשת הסתגלות מתמדת, בלי תכנון ובלי עתיד קונקרטי. זהו הזמן המקוטע כפי שמרגישים אותו תושביה של ניגריה כבר שנים ארוכות, וכפי שתושביה של ישראל, מדינת עולם שלישי חדשה בהתהוות, מתחילים לחוש על בשרם. 

. 

פרופסור אמריטה ג'יין איי. גאייר, הלכה לעולמה בגיל 80 ב-17 בינואר 2024. המאמר שפרסמה בשנת 2007 בכתב העת American Ethnologist – "נבואה והעתיד הקרוב: הרהורים על זמן מאקרו־כלכלי, אוונגליסטי וקטוע" – נחשב עד היום נקודת ציון בתיאוריה האנתרופולוגית.

טלי גולדרינג היא חוקרת עצמאית בתחומי הכלכלה והנדל"ן, וחברת מערכת מגזין רוזה.

עריכה: ענת זלצברג