"מאז גל ההכרה במדינה פלסטינית, יש עלייה בענישה הקולקטיבית של הפלסטינים בשטחים. כל יום הצבא מקים שער חדש בכניסה לאחד הכפרים. השער יכול להיות סגור, יכול להיות פתוח עם חיילים או פתוח. והפלסטינים מתנהלים בקבוצות וואטסאפ כדי לדעת אם השער פתוח או סגור, אם אוכל לצאת לעבודה או לא. הכל מכוון לדה-הומניזציה, חוסר כבוד קיצוני לזמן של אנשים בגדה." תמר כהן, פעילה בארגון "קומט" (COMET-ME) – ארגון ישראלי-פלסטיני לאספקת תשתיות לקהילות חסרות-תשתית בגדה המערבית – מביעה דאגה מהתגובה של שלטונות הכיבוש הישראלי בשטחי C בגדה המערבית למהלך הבין-לאומי ההצהרתי, במסגרתו הצטרפו מדינות רבות להכרה במדינה פלסטינית. כעת למעלה מ-80% ממדינות העולם מכירות בפלסטין כמדינה בעוד הפלסטינים בשטחי הגדה המערבית חיים תחת שלטון ישראלי מלא.

"אני חוששת מאוד ממהלך ההכרה הדקלרטיבית אם הוא לא יגובה מהר מאוד במעשים, בסנקציות משמעותיות.

ישראל שולטת בכל דבר. הברז בידינו. גם הכניסה והיציאה מהארץ דרך מעבר אלנבי. ואם ארה"ב לא עוצרת את זה, אז הם יכולים לעשות מה שהם רוצים.

"כל מערך זכויות האדם בשטחים, שקומט חלק ממנו, מוכוון כרגע לנסיון לשים אצבע בסכר, כי הסטטוס קוו אף פעם לא נשאר סטטי. זה תמיד זז לכיוון הסיפוח, לכיוון של יותר ויותר התנחלויות, פחות ופחות שטח לפלסטינים. אז העבודה שלנו היא המאבק בצונמי הזה. כיוון שאנחנו משפיעים על חיי היומיום של אנשים, באופן קונקרטי, זה נותן כוח להמשיך, אפילו אם את יודעת שבלי פתרון פוליטי, הקהילות לא יישארו הרבה זמן. אבל כל עוד אנשים שם, אם הם מרגישים שהתשתית עוזרת להם או שהמצלמות נותנות תחושת ביטחון, זו סיבה מספיק טובה להמשיך".

"האנשים הכי עניים משלמים הכי הרבה על המשאבים הבסיסיים"

"המרחק בין קהילות הרועים בגדה המערבית לרשת החשמל הוא מרחק פוליטי לכל דבר. הרשת עוברת מעל ראשם של התושבים, בלי לאפשר להם גישה". כהן מספרת כי המציאות הזו, שנכונה גם למים, לאדמה ולאינטרנט, היא זו שהובילה להקמת הארגון ב-2009. 

הארגון פועל בשטח C, הכולל כ-60% משטחי הגדה ובהם כל ההתנחלויות. "המטרה מלכתחילה הייתה לתמוך בקהילות בשטחי C עם יעד פוליטית לתמוך ב'צומוד' - בהיאחזות שלהם ובהישארות שלהם באדמותיהם - דרך עבודה מאוד קונקרטית לשיפור תנאי החיים שלהם", מספרת כהן.

עם הקמתו, הארגון התמקד תחילה באספקת חשמל. "אלה קהילות שב-2008 היו בלי חשמל בכלל, אולי סוללה של מכונית, גנרטור. כשהתחלנו, זה היה לבוא להר חברון, למקומות שיש כמעט אפס חשמל. אנשים האירו עם פנסים. ועדיין, מערכות החשמל בר הקיימא שלנו לא מספקות את כל הצרכים. לדוגמה, בחום הכבד של הבקעה והגדה, אי אפשר לחבר לרשת מזגן, המערכת לא תומכת בגופי חימום וקירור. היה עדיף שהקהילות יהיו מחוברות לרשת חשמל ממסדית". "קומט" מספק חשמל ל-140 קהילות.

כל פרויקט של "קומט" מתחיל בהגדרת בעיה ובמחקר, שמובילים לאיתור טכנולוגיות מותאמות, חלקן הייטקיות מאוד וחלקן לואו-טקיות. לאחר הפיתוח וההתקנה, הארגון מספק תחזוקה שוטפת לתשתיות, באמצעות צוותים פלסטיניים שמטפלים בהן באופן יום-יומי, פותרים תקלות ומדריכים את המשתמשים. "זו גאווה גדולה שלכל הקהילות שאנחנו עובדים בהן מ-2009 יש חשמל עד היום", אומרת כהן.

ב-2013 "קומט" החל לסייע לקהילות באספקת מים. "שלא כמו חשמל, אנחנו לא יכולים לייצר מים לצערנו. אז אנחנו עוזרים לקהילות לשפר את הגישה למים שלהם. בדרום הר חברון לכל משפחה יש בור לאגירת מי גשמים, לפעמים מאוד עתיקים. זה מאוד חלקי, בטח בשנת בצורת כמו השנה. בשנה טובה זה מאפשר שבעה-שמונה חודשים של אספקת מים. תלוי כמה גדול הבור, כמה גדול העדר, שהוא צרכן המים הראשי. אם יש להם מקור נוסף, אנחנו עוזרים בהנגשת המים לבתים, זה מפחית את הסיכון לזיהום וגם חוסך המון שעות של שינוע. כמעט בכל הקהילות הם גם קונים מים. הם צריכים ללכת עם מכל שלהם שהם קנו, או שהם משלמים לשליח, וככל שאתה עמוק יותר במדבר, אתה משלם יותר. זה ככה בכל העולם, האנשים הכי עניים משלמים הכי הרבה על המשאבים הבסיסיים".

מאז פרוץ מגפת הקורונה, "קומט" החלה לספק גם אינטרנט ל-50 קהילות. מה שהחל ככלי ללימודים של הילדים, הפך לאמצעי הגנה ביטחוני. לדבריה של כהן, "האינטרנט הפך חשוב יותר ככל שהמצב הביטחוני של הקהילות הידרדר, בגלל התקיפות והצורך לשתף צילומים. אבל זה גם יכול להיות קריטי למישהי בהריון, הבעל נסע לעיר והיא צריכה להודיע לו, או בכלל הגישה לרפואה והקשר לעולם. האינטרנט הפך מאוד חשוב. ובכל המקומות הם תלויים בספקים הישראליים, כי החברות הפלסטיניות לא עובדות בשטחי C. אז אתה צריך גם שירות של חברת הטלפונים הפלסטינית, ג'ואל, לשימוש בעיר, וגם סלקום שעולה להם הון כי הם משלמים בשיטת טופ-אפ, מפני שאין להם תעודת זהות ואזרחות. אז כמו במים, העניים משלמים הכי הרבה על הדאטה. אנחנו מספקים אינטרנט מהיר דרך טכנולוגיית 'אייר פייבר' (Air Fiber). זו טכנולוגיה מופלאה, כמו סיב אופטי בלי הסיב. אז לא צריך לקבור סיב באדמה, צריך רק קשר עין בין נקודה לנקודה". 

"זה נכון שמצלמות לא מרתיעות אבל כל העולם רואה"

לאחרונה "קומט" עלתה למודעות בעקבות קמפיין הצבת המצלמות שלכם. מה המטרה שלו?

"כמעט מיד אחרי השבעה באוקטובר קיבלנו פניות מקהילות למצלמות. בעבר אנשים לא רצו את זה מסיבות מובנות של פרטיות אבל מהר מאוד הצורך בקצת ביטחון גבר על הצורך בפרטיות. בכל קהילה אנחנו ממקמים את המצלמות לפי מה שאנשים רוצים, אבל מנסים לכסות כל פינה כדי שהם יוכלו לתעד מה שקורה בקהילות. בעצם מה שקרה, וזה לא רק מאוקטובר 2023, זו התקרבות של המתנחלים מהמאחזים לתוך הקהילות. לפני יותר מעשור התחיל סוג של מאחזי רועים, שתופסים נקודה אחת אבל יש להם עדר שבאמצעותו הם שולטים בשטח נרחב בלי לבנות הרבה קרוואנים. לכן היה צריך את הליווי לרועים, כי כדי לצאת למרעה, צריך זמן עד שהעדר ישבע. אז הנוכחות המגינה נועדה למשוך זמן, למשוך את אש המתנחלים והצבא. אבל עכשיו המתנחלים נכנסים לתוך הקהילות עצמן, ולכן יש צורך גובר במצלמות".

התחושה היא שהתיעוד מגיע אל הציבור הרחב, אבל זה לא מונע את האלימות.

"לצערי זה נכון. זה גם לא מונע אלימות וגם לא מוביל למעצרים של מתנחלים שעושים את הדברים האלה, כולל רצח (כמו הרצח של הפעיל עוודה הד'אלין בחודש יולי האחרון בידי ינון לוי, שתועד במצלמת אבטחה וגם במצלמתו של הדאלין, מה שלא מנע את שחרורו של לוי לביתו ימים ספורים לאחר מכן - ש.פ.). אנחנו שומעים שבאים מהצד שאין בו מצלמות או שוברים מצלמות. 

"בעיקר, נורא לומר את זה, המצלמות מגינות על הפלסטינים מפני מעצרים. באופן די שיטתי, אחרי התקיפה באים ועוצרים תושבים כי המתנחלים אומרים שתקפו אותם. אז במקרים האלה המצלמות מאוד מאוד חשובות. זה לא מרתיע ולא מונע אלימות, אבל כן עוזר לאנשים להשתחרר ממעצר שווא. ואנחנו גם לא יודעים למה כל החומר הזה יצטבר בסופו של דבר. זה נכון שזה לא מרתיע אבל כל העולם רואה".

איך אתם שומרים על הבטיחות של צוותי התחזוקה הפלסטיניים שלכם?

"אנחנו מנסים להתרחק ממוקדי חיכוך 'חמים'. תושבים מתקשרים ואומרים, 'אל תבואו היום, יש מתנחלים'. אבל עכשיו הם שם כל הזמן. אז הרבה פעמים פעילים ישראליים שיש להם קשר אמיץ לצוותים מספקים נוכחות מגינה. 

לפעמים מתנחלים באים וקוראים לצבא או לפקח של המועצה האזורית, שאין לו אפילו סמכות במקום, שאומר 'אסור לכם להתקין מצלמות'. אין שרשרת פיקוד, המתנחלים הם הקובעים, אז הנוכחות של הפעילים עוזרת מאוד. היו הרבה מקרים שלקח כמה שעות, או שלוקחים להם ציוד, והכלל הראשון הוא לא להתנגד. נתמודד אחר כך, באופן משפטי או שנקנה ציוד חדש, אבל ברור שלא נסכן עובדים. והמצב הוא שכל יום גרוע יותר מהיום הקודם. קשה לתכנן. כבר אין חוקים."

כהן מציינת את האחריות של סמוטריץ' כשר במשרד הביטחון למנהל האזרחי כהחלת ריבונות ישראלית על השטחים שתחת כיבוש צבאי, הלכה למעשה. "המינהל האזרחי נמצא עכשיו תחת סמוטריץ', לא תחת הצבא. זה כבר סיפוח משפטי רשמי של ניהול חיי האזרחים בגדה. הצבא אמור לנהוג לפי החוק הבין-לאומי. עכשיו אני לא בטוחה שהחוק בכלל חשוב למישהו שם. מדברים על סיפוח ועושים סיפוח, שזה גם כך נגד החוק הבין-לאומי. עד לפני כמה שנים הייתה תחושה שאנחנו מבינים בתוך איזו מסגרת אנחנו עובדים כדי למנוע גירוש, הריסה, להגן על מערכת חשמל. יש לא מעט צווי הריסה נגד המערכת שלנו. אנחנו עובדים משפטית ודיפלומטית כדי למנוע הריסה, אבל במערכת החדשה, לא בטוח שגם זה תקף."

וככל שמלחמת ההשמדה בעזה ממשיכה, פעילי "קומט" רואים את התעצמות המתקפה על אפשרות החיים של הפלסטינים בגדה המערבית.

"אין כבר מספיק אצבעות לשים בסכרים. בהפסקת האש מיד לאחר ההשבעה של טראמפ בינואר, מיד הקימו מאות מחסומים חדשים בגדה. התושבים לגמרי כלואים. הטיהור האתני קורה בגדה. הכתישה של החיים בגדה מתרחשת. ואם לא יהיה מהלך בין-לאומי גדול מאוד, אני לא יודעת מה יישאר - למעט הכוחות של הפלסטינים. זה לא סתם, המושג הזה של ה'צומוד'". 

אתר האינטרנט של "קומט"

קמפיין מימון ההמונים שהארגון עורך

ד"ר שני פייס היא חברת מערכת מגזין רוזה.

עריכה: סתו גרסטל