מה שהיה לא יהיה. השבעה באוקטובר והמלחמה בעזה הובילו אותנו למציאות שונה מכל מה שהכרנו. לא עוד סבב של הקזת דם כמו שהיה במאי 2021, ב-2014 ובעוד כל כך הרבה פעמים נוספות, אלא משהו שונה איכותית. עוד לא התרחקנו מספיק מהאירועים כדי להעריך אותם במלואם, אבל כשההיסטוריונים של העתיד יכתבו על השנים הללו בסכסוך הישראלי-פלסטיני, זה יהיה סוף של פרק אחד והתחלה של פרק אחר. כמו מלחמת ששת הימים, הסכמי אוסלו או האינתיפאדה השנייה. תקופה שבה הכללים הישנים נשברים ומתחלפים בכללים חדשים, והרעיונות הישנים שאנשים חשבו פעם שהם אפשריים ונכונים מוחלפים ברעיונות חדשים.

הקונספציה השלטת בפוליטיקה הישראלית כבר יותר מעשרים שנה – מפרוץ האינתיפאדה השנייה באוקטובר 2000 עד המתקפה של חמאס באוקטובר 2023 – היא קונספציית "ניהול הסכסוך". החזיקו בה פוליטיקאים ומפלגות של המרכז, מימין ומשמאל. זו התפיסה שלפיה לא דחוף לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואפשר להמשיך לחיות איתו שנים קדימה. נכון, אחת לכמה שנים מתרחשת התפרצות מצערת של אלימות. אבל אז זה נרגע וחוזרים ל"נורמליות".

השבעה באוקטובר והמלחמה בעזה הראו עד כמה חסרת אחריות הקונספציה הזו. כדי לחיות בביטחון חייבים לשנות מן היסוד את הגישה. את הסכסוך הישראלי-פלסטיני אי אפשר "לנהל". את הסכסוך הישראלי-פלסטיני צריך לסיים.

הראשונים שהבינו את זה הם דווקא הפוליטיקאים של הימין הקיצוני. הם כבר לא רוצים לנהל את הסכסוך, הם רוצים להכריע אותו. הם תומכים ברעיון הטרנספר של טראמפ, לגרש עם שלם מהמולדת שלו, ובתוכנית ההכרעה של סמוטריץ', לבצע טיהור אתני, לצאת למלחמות השמדה ולספח את השטחים.

בצד השני של המפה הפוליטית, במה שנקרא השמאל או המרכז-שמאל, יש חוסר הבנה גמור של העובדה שהגענו לתקופה של הכרעות, שאנחנו ברגע של פרשת דרכים, שבו כחברה אנחנו צריכים לבחור בין שתי אפשרויות: או עוד אסונות, שמתווספים לאסון שאנחנו חיים כבר שנתיים, או מוצא לחיים ללא סכסוך.

זו המשמעות של משבר. משבר הוא הרגע שבו צריך סוף סוף להכריע. תקופות של משברים משתקפות גם במפה הפוליטית. כשיש זעזוע ושינוי בפרדיגמה, נפתחת אפשרות להציע רעיון חדש ולאסוף סביבו אנשים. אבל השחקנים הקיימים במחנה שנקרא השמאל לא מניחים על השולחן פרויקט פוליטי אלטרנטיבי לזה של הימין ולא מנסים לשכנע בו את הציבור.

הפרויקט שתנועת "עומדים ביחד" מציעה הוא פרויקט פשוט, אבל כזה שלא מוצע כיום כאופציה: הסכם שלום ישראלי-פלסטיני שיסיים את הכיבוש ושיבטיח צדק, עצמאות, ביטחון וחירות לשני העמים. אופציה שמבוססת  על ההבנה שבארץ שלנו יש מיליוני יהודים, שלא הולכים לשום מקום, ומילוני פלסטינים, שלא הולכים לשום מקום, ושאף אחד מאיתנו לא יוכל לחיות בשקט בלי ששני העמים יזכו בזכויות שלהם. ככל שהמסר הזה פשוט, הוא לא נמצא בכלל בשיח הציבורי. אין אף פוליטיקאי שעולה לשידור ב"פגוש את העיתונות" בחדשות 12, או מתראיין ברדיו אצל אריה גולן ברשת ב', ואומר את המילים האלה או אפילו מילים שמכוונות לשם.

אין אף מפלגה שקמה כל בוקר וחושבת איך לאסוף אנשים מסביב לרעיון השלום, איך לנצל את הבמה שיש לה בכנסת ולשלב אותה עם קמפיין ציבורי כדי לייצר לרעיון הזה עוד תומכים. רוב הפוליטיקאים היהודים במה שנקרא המרכז-שמאל – או שבאופן עמוק אינם מאמינים בשלום, אינם חושבים שלעם הפלסטיני מגיעות זכויות שוות או שחייהם של ערבים הם חשובים – או שהם כל כך קונפורמיים ומפחדים, עד שהם מוכנים לדבר בעד שלום רק כשהם נפגשים בחדרים סגורים עם קהלים שכבר מגדירים את עצמם כפעילי שלום. 

במצע של המפלגות הערביות יש סעיפים בעד מדינה פלסטינית ובעד סיום הכיבוש. אבל אף אחת מהמפלגות הערביות לא תופסת את עצמה כמי שהתפקיד שלה הוא לשכנע את הציבור הישראלי בצורך ללכת לכיוון של שלום. המפלגות הערביות מנסות לייצג בצורה הטובה ביותר, לפי הבנתן, את האינטרסים של הציבור ששלח אותן. אלה לא מפלגות עם משימה ביחס לכלל החברה בישראל, אלא מפלגות מיעוט שרואות את עצמן כנציגות האינטרסים הסקטוריאליים של מיעוט. זהו פרויקט פוליטי לגיטימי, אבל לא כזה שישפיע על המציאות המתהווה בתקופה של משברים והכרעות.

כשבמערכת הפוליטית אין תחרות בין פרויקטים פוליטיים הפוכים, זו בעיה. הפוליטיקה הישראלית היא כמו משחק כדורגל שבו רק קבוצה אחת טרחה בכלל לעלות לשחק על המגרש, הקבוצה של הימין, והם מבקיעים גולים בלי התנגדות בשער של הקבוצה היריבה, שעומדת נבוכה ומבולבלת. הפוליטיקה הישראלית היא לא סיפור של תחרות והתמודדות, אלא של הזדנבות. בצד אחד יש מי שמקדמים התנחלויות והשמדה, ומולם ניצבים פוליטיקאים מבולבלים, שבמקרה הכי טוב מגמגמים על "היפרדות אזרחית תוך שליטה ביטחונית".

אנחנו לא רוצים להיפרד מהעם הפלסטיני, אנחנו רוצים לחיות בשלום עם העם הפלסטיני. הבחירות הקרובות לכנסת אמורות להתקיים באוקטובר 2026, וייתכן מאוד שאף יוקדמו. זו עומדת להיות מערכת הבחירות הראשונה זה שנים שעוסקת גם בנושא המדיני, בשאלת העתיד של הארץ והיחס בין ישראל לעם הפלסטיני. היו לנו חמש מערכות בחירות בתוך ארבע שנים שכולן עסקו בדמותו של נתניהו, ואף אחת מהן לא בעתיד שלנו כאן. במציאות שיצרו המלחמה בעזה והשבעה באוקטובר, הבחירות הקרובות יהיו שונות. אבל דווקא בבחירות האלה, אין כוח פוליטי מאורגן בתוך המערכת המפלגתית הקיימת שמציע לשכנע את הבלתי-משוכנעים בדבר הצורך הדחוף בסיום הכיבוש ובשלום. "עומדים ביחד" מחזירה את השלום אל השולחן.

אורי וולטמן הוא אורגנייזר ארצי וחבר מזכירות תנועת עומדים ביחד

עריכה: שני פייס