בעקבות מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר, בחודשים האחרונים של שנת 2023 ביצעה מדינת ישראל את אחד מפשעי המלחמה המאורגנים המחרידים בהיסטוריה המודרנית. במשך חודשים ספורים הפך צה"ל את רצועת עזה לעיי חורבות. יותר ממיליון אזרחים גורשו מביתם, קרוב ל-30 אלף עזתים נהרגו, רובם הגדול נשים וילדים שנרצחו, חלקם במה שראשי מערכת הביטחון כינו כבר אז "נכבה שנייה", שמטרתה להחדיר טרור באוכלוסיה האזרחית. העדות הקרובה ביותר לליבם של הישראלים מהתקופה ההיא היא הריגתם בדם קר של 3 חטופים לא חמושים, מניפים דגל לבן ומתחננים לעזרה בשכונת שג'אעייה. אפשר, או אי אפשר, רק לדמיין כמה פלסטינים מצאו אז ומאז את מותם בנסיבות דומות. בשנתיים שעברו, המשיכה ההשמדה בעזה בקצב איטי יותר, והיא ממשיכה עד היום. רק לפני מספר ימים דווח ב-BBC שצה"ל השמיד כ-1,500 בתים בשטח בשליטתו מאז כניסת הפסקת האש לתוקף. דובר צה"ל התייחס לדיווח ולא הכחיש, אלא טען, כרגיל, שצה"ל מטפל ב"תשתיות טרור".

בזמן שהפשע הזה התרחש, שלטה בכיפה תודעת "שש אחרי המלחמה", כאילו כשהכל ייגמר יהיה זמן שבו נתמודד עם הסיבות שהביאו אותנו עד כאן. אמנם בתוך החברה הישראלית לא תמיד הסכימו על איך ואת מי ננצח, אבל היה ברור שעכשיו "ביחד ננצח". ואחר כך? ובכן, לא ברור מה יקרה אח"כ. אבל "שש אחרי המלחמה" ואחריו "היום שאחרי", היו הקנבס הריק עליו יכולים צדדים שונים לצייר את העתיד המועדף עליהם. בזמן שעתידים שונים דומיינו, התפלשה החברה הישראלית במה שכונה "אחדות" שהייתה בעצם כניעה מוחלטת של צד אחד במפה הפוליטית לשאיפות ההשמדה של הצד השני, תחת כסות דקה של שיקולים ביטחוניים. 

לצד השמאלי, או המרכזי, או הממלכתי, או הליברלי, או איך שירצו לקרוא לעצמם, היה ברור שבשש אחרי המלחמה נקים וועדת חקירה ממלכתית, נלך לבחירות, ונקים ממשלה חדשה ש"תתקן את ישראל". למרבה האימה, אם תשאלו פוליטיקאי רנדומלי מיש עתיד, או הדמוקרטים, או המחנה הממלכתי, מה לדעתו צריך לעשות עכשיו, הוא יתן פחות או יותר את תשובת הקואליציה. המציאות קפאה בזמן בשביל האנשים האלו, והם עוד מחכים לשש כשהשעה היא דקה לחצות. בינתיים, במציאות, מתנהלת מלחמת אזרחים במעמד צד אחד ובחסות מערכת אכיפת החוק, הכפופה כבר כמעט כולה למשטר החדש שהוקם בישראל בזמן המלחמה.

השינוי המשטרי בישראל משתקף דרך התמורה שחלה בחקירות הבכירים בשנים האחרונות, אותן צריך להבין כמונעות קודם כל משיקולים פוליטיים. כן, נתניהו מושחת, ולא, התיקים נגדו לא מומצאים. אבל, גם אין טעם בהסתכלות נאיבית על חקירות נתניהו כאילו היו עניין משפטי גרידא. הטענה הבסיסית של נתניהו שהוא נרדף על ידי הפרקליטות, שהוא קורבן של אכיפה בררנית, היתה נכונה לאורך כל הדרך. לא כי הוא לא פושע, אלא כי כולם שם למעלה פושעים, במידה כזו או אחרת. שעשורים של כיבוש והפרטה הותירו את מדינת ישראל, עוד לפני השבעה באוקטובר, שבורה ומרוסקת וחסרה אפילו את מראית העין של מדינת חוק. נתניהו נחקר והועמד למשפט כי היו גורמים בתוך המדינה שקיבלו החלטה מודעת להתמודד אתו כבעיה, ולא כפתרון. את החקירות ואת המשפט עצמו, על התנהלותו הממושכת והמשונה, צריך לראות כקרב בין אגף מושחת אחד בפוליטיקה הישראלית לאגף מושחת אחר. זה בסדר שיהיו לנו פייבוריטים בקרב הזה, רק שלא יהיו אשליות בנוגע לזהות הצדדים הנלחמים.

מאז הפסקת האש, אפשר לומר בביטחון שהדינמיקה הזו השתנתה. אין לנו דרך לדעת מה נאמר בחדרים סגורים, ומתי בדיוק "נפל" מבצר כזה או אחר. אבל נראה שמשהו זז בתוך המשטר הישראלי. תוך פחות מחודש נעצרו כאן מנהיגי איגוד העובדים הגדולים במדינה, ראשי הפרקליטות הצבאית, ובכירי חוקרי השחיתות. מדובר בשימוש ממשי וישיר בכוח המדינתי לחיסול יריבים פוליטיים, לזריעת כאוס ואולי יותר מהכל ל-"הסרת חסמים", בהשאלה מהשיח הכלכלני. אי אפשר להפריז בכמה השינוי הזה משמעותי. 

זה לא משנה בכלל אם ראשי ההסתדרות מושחתים, אם הפרקליטות הצבאית התנהלה ומתנהלת כמו ארגון פשיעה, ואם בעלי הון קונים שוטרים במשטרת ישראל. האמת - אני מניח באופן אישי שכל הדברים האלו נכונים. חלקם מדכאים את הדרישות של מעמד העובדים, אחרים מכשירים רצח עם בפלפולים משפטיים, והאחרונים מניחים לפשע להשתולל ברחובות. אף אחד מהם לא חבר שלי, או שלכם, להפך, הם כולם אויבים שלנו. אבל זה לא אומר שלא צריך להילחץ, ולהילחץ מאוד, מהסכינים הארוכות שנשלפות בתוך המשטר הישראלי.

לחיסולים בתוך האליטות צריך וחשוב להוסיף גם את התגברות האלימות של הזרועות השונות של המשטר. זה נכון במיוחד בעזה, אבל כמובן גם בשטחים, שם הצבא, כשהוא לא עסוק בלרצוח בעצמו מעל אלף פלסטינים מאז השבעה באוקטובר ולנהל את שגרת הכיבוש, מגבה מיליציות חצי צה"ליות או פרטיות לגמרי שמשתוללות ללא הפסקה. זה נכון גם לגבי כנופיות יהודיות שצומחות בתוך ישראל ומתחילות להפנות את האנרגיה הפאשיסטית שלהן כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל ונציגיהם בכנסת, כלפי שמאלנים, אקדמאים, ומפגינים נגד הממשלה.

ככה נראית שנת בחירות במשטר הישראלי החדש. בעבר התרגלנו לנוהל בשנת בחירות: קצת הסתה של נתניהו, כמה הודעות של שר האוצר שהתקשורת הכלכלית תכנה "פופוליסטיות", אלו ואלו כבר לא חדשות. אבל עכשיו, כחלק משנת בחירות נערכים טיהורים בשורות ההנהגה של המשטר הישראלי, והאלימות הפוליטית ברחובות בגיבויו מתגברת. 

הבחירות הקרובות יתנהלו באווירה אלימה של משבר מתמשך ושל שחיתות גלויה. הן יתנהלו בסביבה מוסדית שבה גורמים שיכלו בעבר להתנגד יהיו מוחלשים, רדופים, עלובים, וחסרי לגיטימציה. הן יתנהלו תוך כדי דיווחים שוטפים על אלימות מאורגנת כלפי כל מי שמצביע או מתכוון להצביע לא נכון. מציאות שכבר מוכרת לאזרחים הפלסטינים, תהפוך עכשיו גם ליום יום של רבים מהיהודים. בחסות המלחמה, בין קרב על נפילת "מבצר" כזה או אחר, נפלה הממלכה כולה. 

המשטר הישראלי מנהל מלחמה, קודם כל נגד החלקים בתוכו שהוא רוצה להחליש או לסלק. אחר כך נגד הליברלים במוקדי הכוח, בהם הוא כנראה רואה איום ממשי. אחריהם, במעמד העובדים המאורגן. ולבסוף, בפלסטינים אזרחי המדינה ובשמאל - חלשים ובלתי מאורגנים יחסית, אפשר לשמור אותם לסוף. 

כשמנהלים מולך מלחמה, חשוב לדעת מי האויב. מדינת ישראל כפופה כולה להגיון המלחמה והמשבר המתמשך, שאפשר גם לקרוא לו בשלב הזה תצורה מסוימת של פאשיזם. המדינה אף פעם לא הייתה מושלמת, תמיד הייתה בה שחיתות ופשע, אבל בשנתיים האחרונות משהו נשבר בה סופית. אולי עוד יש בה משרתי ציבור מנומסים, אפילו שוחרי טוב, אבל המאזן בתוכה השתנה, ואי אפשר לסמוך על מוסדותיה. הרעיונות ש"נגיש תלונה ליועמ"שית נגד ח"כים מסיתים" או "נדרוש מהמפכ"ל לפתוח בחקירה" או "נתעקש שבג"צ יעמוד בפרץ", היו מצחיקים אם לא היו עצובים במידת ריחוקם מהמציאות.

לרע ולרע, האופוזיציה למלחמת הנצח וממשלת ההשמדה נשארה ללא תמיכה משמעותית מתוך המערכת. בחודשים הקרובים, ככל שהתהליך הזה יתרחב, חלקה יבחר להצטרף סופית לקואליציית נתניהו. החלק שייבחר להישאר בחוץ, יצטרך להכריע בין המשך האשליה לבין אימוץ של מצבם החדש כמתנגדי משטר. להתנגדות למשטר, כמו גם להתנגדות לממשלה, יש כלים, גם אם הם כלים אחרים מהכלים הלגליסטיים של המאבק המשפטי שמנהלת האופוזיציה היום. אפשר להפגין לא רק נגד מדיניות כזו או אחרת, או גוף סורר בתוך המשטר, אלא נגד המשטר עצמו. אפשר לסרב - ולא רק לשרת בצבא, זה מובן מאליו בשלב הזה בו הצבא הוא פשוט זרוע השמדה של המשטר - אלא גם לסרב לקחת חלק בנירמול המשטר החדש. לסרב להשתתף בשיח הכוזב והתמידי באיום הביטחוני הבא. לסרב להיאבק למען גיוס של מי שלא מתגייס, במקום נגד הגיוס של מי שכן. בדומה, אפשר להילחם על קידום שלום, שהוא הכלי היחידי שאולי יוכל לשנות מספיק את המציאות כדי להציל משהו ממה שמדינת ישראל הייתה יכלה להיות. ואולי הכי חשוב, אפשר לעזור לארגן אנשים למוקדי כוח, במקומות העבודה שלהם ובערים שלהם, שיהיו משקל נגד למשטר הישראלי ולכוח הכמעט בלתי מוגבל שהוא מחזיק כרגע בין הירדן לים.

יותר מהכל, חשוב להכיר במה הביא אותנו לכאן, לא הפופוליזם ולא הגזענות של הימין, לא הפיצול בין המפלגות והיעדרו של "סכין בין השיניים", לא בחירה אלקטורלית שגויה של מרב מיכאלי ולא המהות הנצחית של הציונות. הגענו לכאן מכיוון שהייתה קואליציה רחבה בחברה הישראלית שהסכימה "לשים הכל בצד" כדי לנקום, לפרק, להרוג ולהשמיד ברצועת עזה. עכשיו כשאנחנו מגלים מה זה ה"הכל" שהם שמו בצד, כולי תקווה שבפעם הבאה שיבקשו מהם שוב לשים הכל בצד, כי נורא חשוב לצאת למבצע בעזה, או בשטחים, או באיראן, או בסוריה או בטורקיה, הם יזכרו לאיזו מציאות הם יכולים לחזור כשתחושת האחדות תתפוגג, והם ימצאו את עצמם בתא המעצר.

אסף יקיר הוא חבר מערכת קריאת השקמה

עריכה: תום אלפיה