בחודש אוקטובר האחרון מספר אירועי טרור המתנחלים הגיעו לשיא של כל הזמנים. בממוצע, בכל יום התרחשו שמונה אירועים בהם מתנחלים פצעו פלסטינים ופעילי זכויות אדם, או השחיתו רכוש, בתים ושדות. הנתונים האלה אינם כוללים אירועים של הטרדה ואיומים, המתרחשים בגדה המערבית באופן יום-יומי. בתקופה האחרונה, הרשתות החברתיות מלאות כל יום בתיעודים מצמררים שחוזרים על עצמם שוב ושוב: טרוריסטים רעולי פנים חמושים באלות ולעיתים גם ברובים, בתים עולים באש, פציעות קשות. 

באחד מאותם סרטונים, מבעד ללהבות והעשן שמילאו את המסך, זיהיתי לפתע את הכפר הבדואי מוחמאס, אליו נהגתי להגיע באופן קבוע במסגרת נוכחות מגינה. איפה שעומדים עכשיו שרידים מפוחמים, היה חדר האורחים בו ביליתי לילות ארוכים בהמתנה לפלישה של המתנחלים מהמאחזים הסמוכים. במרפסת שכבר אינה קיימת שתיתי תה מתוק, והקשבתי למ', תושב הכפר, שסיפר בהומור האופייני לו אנקדוטות מתוך החיים תחת כיבוש. בסרטונים נוספים שתיעדו את החורבן, יכולתי לזהות את הפינה בה אהבתי לשבת עם ספר בשעות הרגועות. נזכרתי איך כמה עשרות מטרים במעלה הגבעה, הגיעו המתנחלים להשחית את מכלי המים של הכפר תוך אלימות ואיומים. לבית הסמוך – גם הוא שרוף כליל היום – הם פלשו, התיישבו על הספה וצחקו. עם הזמן, הפלישות לכפר התרבו ומאחז חדש הוקם במרחק זעום. מתקפת הטרור שבוצעה לבסוף כללה ירי חי ושימוש באלות, ונפצעו בה מספר פלסטינים ושלושה פעילים ישראלים. הכתובת הייתה על הקיר. 

הכפר מוחמאס נמצא במרחק חצי שעה נסיעה בלבד מירושלים, אבל כמו יתר הכפרים הפלסטיניים בגדה המערבית, הוא מתקיים במציאות מקבילה. הרחק מעיני הציבור, ובהפניית מבט מכוונת של התקשורת, קיים עולם בו עצם המחשבה על צדק היא אבסורד. המציאות בגדה היא מאבק יום-יומי על הזכויות הבסיסיות ביותר: לחיות, לתחזק בית וקהילה, לגדל ילדים בביטחון.

מימדי טרור המתנחלים בשבועות האחרונים הפכו את ההתעלמות ממנו לבלתי אפשרית, וחילצו גינויים מפוליטיקאים שונים. עם זאת, רובם המוחלט בחרו למסגר את הטרור כפעולה של קבוצה קיצונית בלבד, בעוד שבפועל מדובר בטרור בחסות המדינה. המתנחלים המובילים פעולות טרור באזורים שונים בגדה מוכרים בפניהם ובשמותיהם לכל פעילי השטח, שפונים שוב ושוב לצבא ולמשטרה. יתר על כן, הטרוריסטים בעצמם מתגאים במעשיהם ומפרסמים אותם בגלוי בקבוצות ווטצאפ כמו "חדשות הגבעות". אין ספק שהיכולת לעצור את הטרור קיימת. הרי כשמדובר בפעולות מחאה, המשטרה פורצת בקלות לקבוצות מוצפנות, עוקבת אחרי פעילים ועוצרת אותם בקלות , שלא לדבר על התמודדות עם טרור פלסטיני, שכוללת פשיטות וסגרים על ערים שלמות כדי למצוא חשוד אחד. לכן, כשהמדינה לא נוקפת אצבע מול טרור מתנחלים, המסקנה הפשוטה היא שמה שחסר הוא לא יכולת אלא רצון.

בחלק ממתקפות הטרור האחרונות תועדו חיילים עומדים וצופים במתרחש בשוויון נפש. במקרים רבים הם משתמשים באופן שרירותי בצווי שטח צבאי סגור, כדי למנוע מפעילים להגיע לעמוד לצד הקהילות המופקרות. פעילים בין-לאומיים אף גורשו מהארץ. במקרים אחרים, הצבא מפעיל בעצמו אלימות כלפי התושבים הפלסטינים או עוצר אותם, וחיילים אף תועדו לוקחים חלק בגניבת זיתים וחיות משק. והאמת היא שעם כל הזעזוע, ההתנהלות הזאת לא צריכה להפתיע אף אחד. כשחברים בממשלה מכריזים בגאון שמטרתם היא טיהור אתני, סיפוח ומניעת הקמת מדינה פלסטינית, אין כל פלא בכך שהמדינה מגבה את הטרוריסטים שמקדמים בשטח את אותה מדיניות בדיוק. 

בשנתיים האחרונות הוקמו יותר מ-120 מאחזים בלתי חוקיים חדשים. תחקיר של הגר שיזף ב"הארץ" מצביע על דפוס קבוע, לפיו המאחזים משמשים את המתנחלים כנקודת יציאה למתקפות אלימות והטרדות נגד הקהילות הפלסטיניות שבקרבתן. כאשר הטרור משתולל והתושבים נותרים חסרי הגנה, במקרים רבים אין להם ברירה אלא להימלט מבתיהם. יותר מ-80 קהילות גורשו באופן זה מאז השבעה באוקטובר. 

בחודש מאי האחרון הייתי במוע'ייר א-דיר – כפר של 150 איש שגורש כולו. בזמן שעזרתי לאחת המשפחות להעמיס את חפציה על משאית, הגיע רכב ונעצר לידנו בחלון פתוח. בתוכו ישב חבר הכנסת צבי סוכות, מחייך מאוזן לאוזן ומחלק לחיצות יד למתנחלים שסביבו. אין לי ספק שההפרדה בין הטרוריסטים למדיניות הממשלה היא טריק רטורי בלבד, שמאפשר לפוליטיקאים להתנער מאחריות במקרה הצורך. בפועל, הטרור הוא כלי להשגת החזון של הממשלה לטיהור אתני וסיפוח. 

בשנים האחרונות, מאות אלפי ישראלים גילו את הכוח הפוליטי שלהם. מחאה אחרי מחאה הוכיחו את עוצמתה של פעולה אזרחית ואת כוחו של ציבור שמתארגן ונאבק. אותה נחישות צריכה להגיע עכשיו לגדה המערבית. ישנם ארגונים וקבוצות שעוסקים בנוכחות מגינה ברחבי הגדה, במסגרתה פעילים ישראלים ובין-לאומיים עומדים לצד הקהילות המותקפות: יוצרים קשרים של סולידריות, מסייעים בפעילות חקלאית, מתעדים, פונים לרשויות ולתקשורת ומנסים ליצור דה-אסקלציה בשטח. אך אותם ארגונים נמצאים במחסור תמידי של פעילים, ויכולתם להתנגד באופן אפקטיבי לטרור המתנחלים מושפעת בהתאם. מחנה השלום, שמבין שהחזון המסוכן ביותר של הממשלה הוא טיהור אתני וסיפוח, ומאמין בכוחה של התנגדות אזרחית לשנות את המציאות, חייב להתחיל לפעול גם בגדה המערבית.

שירז אנגרט היא ירושלמית, פעילה בפרי ג'רוזלם ובעומדים ביחד. סטודנטית ללימודי שלום וקונפליקטים באוסטריה.

עריכה: תום אלפיה