לדיון נרחב על ההזדמנויות והאתגרים של ישראל מול משבר האקלים, הנכם מוזמנים לועידת האקלים העממית של עומדים ביחד בין התאריכים 22.12.25-8.1.26 בכל רחבי הארץ.

בישראל של השנים האחרונות, עיסוק במשבר האקלים נתפס כפריבילגיה – משהו שאפשר לדבר עליו רק כשאין מלחמה ויש זמן. אלא שפליטות גזי החממה לא מכירות במצבי חירום, והמערכות שמייצרות אותן ממשיכות לעבוד כרגיל. לפני מספר שבועות פרסמתי בטוויטר (X) את הגרף הבא, שמתאר את טביעת הרגל הפחמנית של הישראלי הממוצע, לפי נתוני הלמ"ס על צריכה ושירותים בישראל.

אותו ישראלי ממוצע, על פי הנתונים, חי במשק בית של 3.3 נפשות ומחזיק ב-1.4 מכוניות שנוסעות כל אחת כ-15 אלף ק"מ בשנה. הוא טס לחו"ל בממוצע פעם וחצי בשנה ואוכל כ-330 גרם בשר וכ-1.3 ק"ג עוף בשבוע. הוא צורך כ-7,600 קוט"ש חשמל בשנה, וכ-4 מ"ר של שטח משרדי מספקים לו שירותים.

למרות השגות מתודולוגיות מסוימות שניתן לעלות, הגרף ממחיש היטב נקודות חשובות, כגון היותם של רכבים פרטיים "הפיל שבחדר", האחראי לכ-20% מכלל פליטות גזי החממה בישראל. אך חשוב עוד יותר לזכור ש"הישראלי הממוצע" הוא פיקציה, במיוחד במדינה עם פערי הכנסה גדולים מאוד כמו ישראל, שציונה במדד ג'יני להכנסה גבוה מממוצע ה-OECD. במשקפיים האלה, הנתונים מראים פערים חדים בצריכה: כ-10% מהאוכלוסייה חיים במשקי בית ללא רכב פרטי, שני העשירונים העליונים צורכים פי שניים חשמל ובשר מהשניים התחתונים, ובעוד הישראלי הממוצע טס פעם וחצי בשנה, מחצית מהישראלים אינם טסים כל שנה וכ-10% לא טסו מעולם.

לכן, הדיון על תרומה אישית הוא מסגור מטעה, שהיסטורית שומש על ידי בעלי אינטרסים כמו חברות נפט וגז, כדי להטיל אשמה על יחידים במקום על מערכות. רוב רובן של הפליטות מוכתבות על ידי המדינה: דרך התשתיות, תכנון הערים והמרחב, רמת התחבורה הציבורית, הרכב ייצור החשמל, מבנה התעשייה, מדיניות הפסולת ועוד. כמעט כל הפליטות מתחלקות לשלושה תחומים מרכזיים הנשלטים על ידי המדינה: חשמל ואנרגיה, תכנון ותחבורה ותעשייה וצריכה. לכן, הפחתת פליטות דרמטית תקרה רק דרך החלטות תשתיתיות ודרך מדיניות. חלקן כבר התקבלו, אך צריך להפעיל לחץ כדי שייושמו. כך זה יכול להיראות בפועל:

איך נעים: פיתוח עירוני ורשת מסילתית במקום עוד כבישים ורכבים פרטיים

עד 2030 אמורים להיפתח, באיחור כבד, מסילת הרכבת הרביעית באיילון, שתאפשר להעביר כמעט פי שתיים ממספר הרכבות שעוברות היום במסדרון צפוף זה, שני קווי רכבת קלה נוספים בגוש דן ועוד שניים בירושלים, ואמורה להתרחש חשמול מלא של כלל מסילות הרכבת בארץ. פרויקטים אלה קריטיים, משום שהם מהווים את שלד התחבורה הציבורית המסילתית של ישראל בעשורים הקרובים. תוך חמש שנים מהיום, הם יאפשרו לראשונה רמת ניידות סבירה ואף טובה בתחבורה ציבורית בשני המטרופולינים הגדולים במדינה.

על בסיס תשתית זו אמורים להיבנות בעשור הבא פרויקטים נוספים: מטרו בגוש דן, מסילות רכבת מהירות לחיפה ולבאר שבע ומערכות רכבת קלה בערים כמו באר שבע, חיפה ונתניה. אם מערכת זו תושלם ותופעל כראוי, היא תעניק לאוכלוסייה שעוד תגדל משמעותית איכות חיים גבוהה יותר מזו הקיימת כיום, תוך הפחתה דרמטית של נסועת הרכב הפרטי לנפש. עם זאת, תשתית מסילתית לבדה איננה מספיקה. היא חייבת לבוא יחד עם פיתוח עירוני מוטה הליכה ותחבורה ציבורית, ולכלול תחבורה רציפה, אמינה ושימושית – כולל פעילות בשבת.

איך מייצרים אנרגיה: חשמל נקי וזול במקום עוד תחנות גז

בשנת 2024, האנרגיה הסולארית בישראל הגיעה לכ-14% מצריכת החשמל השנתית. זהו הישג חשוב, אך יש להחזיר לשולחן את היעד של 30% ייצור סולארי עד 2030. זהו יעד שמומחים רבים רואים כריאלי, במיוחד לאור העובדה שהיקף הייצור הסולארי כבר הוכפל בחמש השנים האחרונות, והטכנולוגיה והידע קיימים ומושרשים בארץ בעוד העלויות ממשיכות לרדת. במקביל, יש לבלום את תוכנית הממשלה הנוכחית לבניית דור חדש של תחנות כוח מבוססות גז, הכוללת כ-3-4 תחנות חדשות עד 2030, ובין 13 ל-15 תחנות עד 2040. זהו מהלך שמשמעותו נעילה תשתיתית לפליטות גבוהות עשורים קדימה, על חשבון השקעה באנרגיה מתחדשת, אגירה ורשת חכמה.

במקום זאת, על ישראל לעמוד סוף סוף בהתחייבותה להפסיק את השימוש בפחם, יעד שהיה אמור להתממש כבר ב-2022, ובכך לשפר באופן מיידי את איכות האוויר שנושמים תושבי חדרה ואשקלון. לצד זאת, יש למקד את המשאבים בהשקעה ברשת החשמל, שתבטיח אספקה אמינה, יציבה ונקייה. מאחר שמקורן של כ-40% מפליטות גזי החממה בישראל הוא בייצור חשמל, משק זה הוא המוקד המרכזי, היעיל והמהיר ביותר להפחתת פליטות ברמה הלאומית, וכל שינוי מבני בו יקרין ישירות על התחבורה, הבנייה, התעשייה והצריכה הביתית.

מה עושים עם הפסולת: מהפכת ייצור חכם במקום הטמנת העתיד באדמה

ישראל היא אחת המדינות עם שיעור המחזור הנמוך ביותר בOECD. זאת משום שבהיעדר תשתית מתאימה, גם אזרח שרוצה למחזר פשוט לא יכול. עשרות שנים של הזנחה יצרו תלות בהטמנה, שהיא פתרון זול בטווח הקצר אך הרסני סביבתית, בריאותית וכלכלית בטווח הארוך. על מנת לשנות את המצב מהיסוד נדרשת תוכנית לאומית ריאלית, שתכלול הקמת מרכזי מחזור וטיפול בפסולת בקנה מידה אזורי, פיתוח יכולות השבה מתקדמות לחומרים אורגניים, פלסטיק, מתכות וחומרי בניין, והסטת זרמי פסולת מהטמנה לשימוש חוזר ומחזור. לצד זאת, נדרשים תמריצים אמיתיים לרשויות המקומיות, והצבת יעדים ברורים ומדידים המלווים בחקיקה מחייבת ובתקציבים ייעודיים.

מהפכה כזו אינה רק סביבתית אלא גם מוסדית. ייתכן שהיא מחייבת רפורמה רחבה יותר, ונדרשת מאוד, בשלטון המקומי בישראל, שהוא כיום חלש וחסר סמכויות. ללא חיזוק הרשויות המקומיות ויכולת תפעולית אמיתית בשטח, גם מדיניות המחזור הטובה ביותר תישאר על הנייר.

איזו תעשייה ואיפה: סגירת בתי הזיקוק והמפעלים הפטרוכימיים בחיפה

סגירת בתי הזיקוק והמפעלים הפטרוכימיים במפרץ חיפה, בהתאם להחלטות ממשלה שכבר התקבלו, היא אחד הצעדים האפקטיביים ביותר להפחתת פליטות גזי חממה בטווח הבינוני, ולהפחתה מיידית של מזהמי אוויר מסוכנים. מעבר להשפעה האקלימית, מדובר במהלך בריאותי מובהק, שיקטין תחלואה עודפת ויאריך את תוחלת חיים באזור בו הציבור משלם כבר עשורים מחיר כבד.

אך חשיבות המהלך חורגת הרבה מעבר לאוויר נקי: פינוי המתחם התעשייתי יאפשר לראשונה חיבור פיזי, תחבורתי ותפקודי בין חיפה, הקריות, נשר וטירת כרמל, והפיכתן למטרופולין של 2–2.5 מיליון תושבים. למהלך זה פוטנציאל תכנוני וכלכלי עצום, שכן הוא יוכל לקלוט חלק משמעותי מהגידול הדמוגרפי הצפוי בישראל בצורה עירונית, צפופה, מבוססת תחבורה ציבורית ובריאה יותר.

המהלך מחייב תכנון והשקעה ארוכי טווח, אך האלטרנטיבה של שימור תעשייה פטרוכימית מזהמת בלב מטרופולין היא כשל תכנוני, סביבתי ובריאותי. סגירת המפעלים בחיפה אינה רק תיקון עוול היסטורי, אלא החלטה אסטרטגית על עתיד המרחב העירוני והכלכלי של צפון המדינה.

איך בונים את העתיד הפיזי: מהפכה בבנייה

נושא זה קשור הדוקות לתכנון, אך עומד גם בפני עצמו. ישראל ניצבת בפני אתגרי בנייה חסרי תקדים: לאור העובדה שמאות אלפי דירות שנבנו בשנות ה-50 וה-60 מגיעות לסוף חייהן והמשך השימוש בהן נעשה מסוכן, נדרשות כחצי מיליון דירות חדשות בעשור הקרוב ועוד כמיליון לפחות בהמשך, כדי לעמוד בקצב גידול האוכלוסייה. זאת עוד לפני שמביאים בחשבון את משימת השיקום האדירה של רצועת עזה. במצב כזה, המשך עבודה בשיטות הבנייה הנוכחיות פירושו קיבוע פליטות גבוהות, בזבוז חומרים ופגיעה מתמשכת בבריאות ובסביבה.

לכן, יש לשנות מן היסוד את תעשיית הבנייה באמצעות שימוש בשיטות בניה מודרניות, הגדלת השימוש בחומרים טבעיים וביוגניים, ופיתוח יכולות מתקדמות למחזור והשבה של חומרים קריטיים כמו אספלט, בטון ופלדה. במקביל, נדרש שינוי תקני שיחייב תכנון חסכוני בחומר, הארכת חיי מבנים, גמישות ושימוש חוזר. מהפכה כזו אינה רק סביבתית. היא הזדמנות לפיתוח תעשייה מקומית חדשנית, להכשרת כוח אדם מקצועי, להורדת עלויות בטווח הארוך ולשיפור איכות החיים והבריאות של הדיירים. בלי שינוי עמוק בענף הבנייה, לא ניתן יהיה לעמוד ביעדי האקלים של ישראל, ולא באתגרי הדיור והפיתוח שניצבים בפניה בעשורים הקרובים.

איך ניזונים ומשתמשים בקרקע: חקלאות וביטחון מזון

הממשלות האחרונות התנכלו לחקלאות המקומית והאשימו את החקלאים ביוקר המחייה, כדי להתחמק מאחריות. מדיניות רצינית בנושא חייבת לכלול עידוד חקלאות מקומית, יחד עם מעבר לחקלאות חסכונית באנרגיה, מים ודשנים, צמצום דרמטי של בזבוז מזון לאורך כל שרשרת האספקה, ושמירה על שטחים פתוחים כמאגרי פחמן ואזורי ניקוז המפחיתים סיכוני הצפות. הזנחת החקלאות והיעדר התייחסות סביבתית לקרקעות מערערים את ביטחון המזון והמים, ומקשים על ההתמודדות עם שינוי האקלים.

בסופו של דבר, הפחתת פליטות משמעותית לא תגיע מאכילת טופו במקום שניצל (למרות שגם זה חשוב – להפחתת פליטות, לבריאות הציבור, ולתרנגולות המסכנות), אלא מהחלטות תשתיתיות ומדיניות בקנה מידה לאומי. החדשות הטובות הן שאנחנו לא מתחילים מאפס, ופליטות גזי החממה בישראל כבר נמצאות במגמת ירידה מתונה מאז 2012. אך הירידה הזו היא תוצאה של התייעלות ושינויים נקודתיים, ולא של מהלך אסטרטגי כולל. יישום עקבי של הצעדים שתוארו כאן – ניקוי משק החשמל, מעבר מסיבי לתחבורה ציבורית, מהפכה בבנייה, סגירת מוקדי תעשייה מזהמים, חיזוק חקלאות מקומית ומדיניות פסולת סביבתית – יכול להוריד בתוך עשור כמחצית מהפליטות, ואף להגיע לאיפוס מלא עד 2050.

בהיותה מדינה קטנה, מרוכזת באוכלוסייה, בעלת אקלים אידיאלי לאנרגיה סולארית, מרחקים קצרים שמאפשרים תחבורה ציבורית יעילה, אוכלוסייה משכילה ונטייה להובלה בטכנולוגיות עילית, ישראל יכולה להיות מובילה עולמית בהפחתת פליטות – לו רק תבחר בכך. בעידן בו המוניטין הבינלאומי של ישראל נשחק קשות בעקבות מלחמת ההשמדה בעזה, השקעה אמיתית בהפחתת פליטות, בבריאות הציבור ובתשתיות עתידיות היא אחת הדרכים הבודדות באמצעותן ניתן לייצר מחדש אמון ולגיטימציה בזירה העולמית ולהחזיר את ישראל לעתיד בר-קיימא.

לדיון נרחב על ההזדמנויות והאתגרים של ישראל מול משבר האקלים, הנכם מוזמנים לועידת האקלים העממית של עומדים ביחד בין התאריכים 22.12.25-8.1.26 בכל רחבי הארץ.

עומר רז הוא דוקטורנט לתכנון סביבתי בבית ספר ה-Bartlett ביוניברסיטי קולג' לונדון

עריכה: שירז אנגרט