בתקופה האחרונה, רבים מהמתנגדים לממשלה מתמקדים בדרישה לגיוס לכולם. מפחיד לראות פוליטיקאים שטענו שהם נלחמים על הדמוקרטיה, מעלים רעיונות כמו שלילת הזכות הדמוקרטית הבסיסית ביותר – זכות ההצבעה – ממי שלא ייקח חלק במעגל הדמים. אך יותר מכך, יש משהו טרגי בלראות את מרבית תנועות המחאה מצופפות שורות סביב דרישה הבנויה על קבלה מוחלטת של מצב לא נורמלי. הרי בנות ובני 18 לא אמורים לשלוט על חייהם של מיליוני בני-אדם, ואבות לילדים לא אמורים להטיל פצצות על ילדים שנולדו בצד הלא נכון של הגבול. אף אחד לא אמור לקחת חלק במערכת שמתחזקת כיבוש ופשעי מלחמה וגובה קורבנות אדם באופן יום-יומי. אך גם אחרי שנתיים של מלחמת השמדה, שהרגה מעל 20 אלף ילדים ועוד עשרות אלפי אזרחים, נדמה שהדבר שמאיים על עתיד הממשלה יותר מכל הוא לא כמות הסבל שדרכה המיליטריסטית יצרה, אלא דווקא העובדה שבחוסר יכולתה להעביר את חוק הגיוס היא נתפסת כלא מיליטריסטית מספיק. 

לא מפתיע שבחברה החיה בצל מלחמה תמידית, ביטחון הוא הערך בעל החשיבות הגבוהה ביותר עבור האזרחים. הטרגדיה היא ששנים של ממשלות ימין ושל אופוזיציה חסרת חזון השרישו את האמונה שמלחמה היא מצב נתון ובלתי נמנע, וביטחון משמעותו כוח צבאי בלבד. בהתאם, הבעיה ממוסגרת כמחסור בחיילים, שמקורו בחוק בעייתי שיוצר אי-שוויון. ניתוח המציאות נעצר כאן, מפני שגם רובן המוחלט של המפלגות והתנועות המתיימרות להציע אלטרנטיבה לשלטון יוצאות מנקודת ההנחה שמלחמות וכיבושים הם גזרת גורל. בכנסת, באולפני החדשות ועל במות המחאה כמעט ולא נשמע קול שקורא תיגר על הנחת היסוד הזאת, קול שמעז לומר ששורש הבעיה מעולם לא היה פחות מדי חיילים, אלא הרבה יותר מדי מלחמות. 

המעורבות הפוליטית של אזרחים רבים עלתה בחדות בשנים האחרונות, עם שתי מחאות המונים – נגד ההפיכה המשטרית ולמען השבת החטופים. אך המיליטריזם היה תקרת הזכוכית של מחאת המיינסטרים. מאות אלפי אזרחים ביקרו בחריפות את הממשלה, אך נושא אחד נותר מחוץ לתחום. המחאה הניעה אי-ציות אזרחי נרחב, אבל לא הייתה מסוגלת להשתמש בכוחה האזרחי כדי לקרוא לסרבנות שהייתה מחייבת את הממשלה לעצור את המלחמה. מונחים כמו שיבוש, התנגדות, מאבק ואי-ציות הפכו לשגורים בשפה, אבל נותרו כמעט טאבו בכל הקשור לצבא. מגמה זו מקבילה להלך הרוח הכללי בחברה הישראלית, בה האדרת הצבא היא הנורמה, ומתיחת ביקורת או הצבעה על כשלים מוסרים חמורים משולה לבגידה. גם כשמרבית ארגוני זכויות האדם מצביעים על פשעי מלחמה שיטתיים ואפילו על רצח-עם, כל פעולה צבאית עדיין נתפסת כמוצדקת, וכל אמירה של דובר צה"ל מקבלת במה ללא ביקורת. 

המתח בין להיות אזרחים פעילים וביקורתיים לבין חיילים צייתנים אפיין את המסרים ואת אופני הפעולה של מרבית התנועות, שניסו שוב ושוב לאחוז את החבל בשני קצותיו. אבל הבחירה היא בלתי נמנעת, והשלכותיה חורגות הרבה מעבר לרמה האישית. ההורים שלי עדיין זוכרים את ההבטחות שעד שיגדלו כבר לא יהיה צבא. המצב הביטחוני היה בלתי יציב גם אז, והשכול לא היה זר למשפחות רבות, אך הדמיון הפוליטי אִפשר לראות מעבר למציאות הנתונה. עבור הדור שלי, שהתבגר בצל מלחמות ומבצעים, אמירה כזו נתפסת כאשליה בלבד. אבל איזה עתיד אנחנו מבטיחים לילדים שיהיו לנו, כאשר אנחנו מוותרים על האפשרות לשינוי? איזה עתיד מבטיחים עבורם הפוליטיקאים, שקובעים שהם יהיו חייבים להרוג ולהיהרג כתנאי מקדים לאזרחות ולהשתייכות לחברה? איזה עתיד מחכה להם בחברה בה דמוקרטיה, מוסר וצדק מכפיפים את עצמם לטובת מלחמת נצח?

תנועות חברתיות מוכיחות את עצמן ביכולתן לדמיין עולם חדש. המשימה כאן מורכבת במיוחד מפני שבמובנים רבים הזהות הישראלית מאורגנת סביב הצבא, שמוצג באופן קבוע כאחד מעמודי התווך שלה: כור היתוך, חוויה מחברת, הפרויקט המשותף האולטימטיבי. משותף ליהודים בלבד, כמובן. מנקודת מוצא זו, הדרך לדרישה של פוליטיקאים כמו ליברמן ולפיד, להתנות שותפות פוליטית וזכויות אזרחיות בשירות צבאי, סלולה וברורה, וכמוה גם היעדר הדמיון הפוליטי. כי זהות שבנויה סביב הצבא מוציאה מתוכה ציבורים שלמים, ויותר מכך, היא מחייבת תפיסת עולם המעמידה את המיליטריזם במרכז והופכת את המציאות שמעבר לו לדבר שאינו בא בחשבון. 

אך מלחמת השמדה שעדיין נמשכת, כיבוש, נישול, מעגל דמים נצחי ופחד תמידי לחיי האהובים עלינו לא ייפתרו באמצעות גיוס מסיבי. ואני לא מוכנה לוותר על עתיד של שלום עבור הילדים שיהיו לי, ועבור כל הילדים בין הים לנהר. לכן, במקום לתלות תקוות בעוד גנרלים, הגיע הזמן לחזק זהות אחרת: זהות אזרחית, הבנויה על בסיס של התארגנות, מאבק וסולידריות בין אוכלוסיות. זהות שלא מוחקת זהויות אחרות, ושואפת ליצור חיבורים במקום לקבוע גבולות. הזהות הזאת הוציאה אנשים לרחוב במאבקים למען חיי אדם באשר הוא אדם – חטופים, ילדים, קורבנות פשיעה ועוד – כי היא מסוגלת להחזיק ולהכיר בשכבות ובמעגלים של כאב. היא מחייבת להתנגד ולקרוא תיגר על הנחות היסוד, ולבנות ביחד חברה המושתתת על ערך החיים. מתוכה, נוכל לבנות מציאות בה ילדים נולדים בשביל לגדול ולא בשביל להיות חיילים. 

שירז אנגרט היא ירושלמית, פעילה בפרי ג'רוזלם ועומדים ביחד.

עריכה: נטע כספין