"עשר, 20 שנים מעכשיו, אתם תראו - הנפט יביא לנו הרס. הנפט הוא צואת השטן". כך אמר ב-1975 הפוליטיקאי הונצואלי חואן פאבלו פרז אלפונסו, ממייסדי קרטל הנפט העולמי OPEC. 

דבריו של אלפונסו מהדהדים בעוצמה לאור החדווה בה הכריז נשיא ארצות הברית טראמפ על הרווחים בהם יזכו חברות אמריקאיות כתוצאה מהנפט בונצואלה. אם ערב הפלישה לעיראק ב-2003 ציון אינטרס הנפט האמריקאי במזרח התיכון תויג כקונספירציה - היום טראמפ אומר את הדברים בגוף ראשון ובקול רם. ולמרות זאת, אם תשאלו את התקשורת הישראלית, הפעולה האמריקאית בונצואלה בשבת (3.1) היא סיפור על דמוקרטיה נאורה שמנסה להציל דיקטטורה כושלת. 

מדובר בשיא חדש של בריונות עירומה מצד ארצות הברית. ממשלתו של מאדורו אחראית לפגיעה משמעותית בדמוקרטיה ובזכויות אדם, כמו גם לניהול כלכלי כושל. עם זאת, היא רחוקה מפסגת רשימת המשטרים הגרועים בעולם מבחינות אלה. הניסיון לצייר את מאדורו כ"נרקו-טרוריסט" ואחראי למגיפת ההתמכרות לפנטניל בארה"ב הוא מגוחך עוד יותר, היות ורוב הפנטניל בארה"ב מגיע ממקסיקו. קשה לדמיין שזכויות העם הונצואלי עמדו לנגד עיני טראמפ כשהורה על חטיפת מדורו ומעצרו בארה"ב, ולא אינטרס כלכלי וגאו-פוליטי, בין השאר פגיעה במדינות כמו קובה ואיראן, וכמובן רווחי נפט פוטנציאלים. המשטר בונצואלה לא "הוחלף", והצהרותיו של טראמפ כי "ארצות הברית תנהל את ונצואלה" לא מבשרות טובות לעתיד הדמוקרטיה במדינה.

למרות שהאירועים האחרונים הם שיא חדש, אי אפשר להבין אותם ללא ההקשר - ההיסטוריה הארוכה של הכלכלה והפוליטיקה של ונצואלה, בצילה של המעורבות האמריקאית; מעורבות שסובבת במידה רבה, סביב צואת השטן.

הדרך לצ'אביסמו

תעשיית הנפט של ונצואלה נוצרה תחת דיקטטורות ברוטאליות - בעלות בריתה של ארה"ב - ששלטו שם בחצי הראשון של המאה ה-20, ואפשרו לחברות נפט אמריקאיות פרטיות יד חופשית. ונצואלה הייתה בעלת הברית האיתנה ביותר של ארצות הברית באזור, אך המעורבות העמוקה שלה במדינה גם יצרה טינה גדולה אותה הדחיקה המערכת הפוליטית. כשסגן הנשיא ניקסון ביקר בונצואלה ב-58, הוא כמעט נהרג במהומות שפרצו כמחאה אנטי-אמריקאית בעקבות ביקורו. 

ב-1973, חרם הנפט הערבי הזניק בן לילה את מחירי הנפט בעולם, וצונאמי של מזומנים התנפץ על חופי ונצואלה, לה עתודות הנפט הגדולות בעולם. תעשיית הנפט הולאמה לראשונה ב1975, כשהוגו צ'אבס עוד היה תלמיד בפנימיה צבאית. ההכנסות מעליית מחירי הנפט גרמו לבום כלכלי, והמסים שגבתה המדינה הספיקו כדי לייצר מידה של חלוקה מחדש של העושר, באמצעות תכניות חברתיות קצרות טווח. אמנם לא כוננה בונצואלה מדינת רווחה, אבל לראשונה מוצרי צריכה הגיעו ממעבר לים, ורמת החיים הממוצעת עלתה משמעותית. זו התקופה שמתוארת כיום בעיתונות כעידן השגשוג של ונצואלה.

מעבר לכך שמדובר ב"תקופת שגשוג" קצרה למדי, כבר במהלכה החלו לצוץ סדקים. ונצואלה תמיד הייתה מדינה מאוד לא שוויונית, תופעה שהנפט תרם לה - כשהסקטורים המעטים שהיו קרובים לתעשיית הנפט התאפיינו במשכורות גבוהות שהעלו את המחירים עבור כולם. הדומיננטיות של הנפט הקשתה מאוד על פיתוח תעשייה, חקלאות או כל בסיס כלכלי אחר עבור ונצואלה, מפני שכניסת רווחי הנפט הפכו את המטבע לחזק מדי בשביל לייצא, ואת הייבוא לזול מדי בשביל צריכה מקומית עבור תעשייה. הנפט בונצואלה הוא באופן טבעי כבד וקשה להפקה, ולכן נדרשו עבורו תשתיות שלונצואלה היו חסרות, מה שהגביר את התלות בארצות הברית. ונצואלה נשארה כלכלת נפט, מאוד לא שוויונית, מאוד תלויה בארצות הברית, וכמעט בלי בסיס ייצור משל עצמה. התופעה הזו, של משאב יוקרתי במיוחד שגורם לדרדור המצב הכלכלי של המדינה, נקראת בשיח הכלכלי "המחלה ההולנדית" - והתלות בארצות הברית הפכה אותה לחמורה במיוחד. לכך, סביר להניח, התכוון חואן פאבלו פרז אלפונסו, כשאמר שהנפט הוא "צואת השטן". המדינה הונצואלית תפקדה בעיקר בתור מנגנון חלש לחלוקת השאריות מרווחי הנפט - ובכל זאת, כזה שרבים מאוד נסמכו עליו. 

כל עוד הבום הכלכלי נמשך וכולם הרוויחו משהו, היה אפשר להכיל את אי השוויון - אך לאורך שנות ה80 מחירי הנפט ירדו ואיתם הכנסות המדינה. יותר ויותר מעניי ונצואלה שקעו למצוקה, והמדינה התקשתה להמשיך לקיים תכניות רווחה. ב18 לפברואר 1983, "יום שישי השחור", הנשיא הררה החליט על פיחות חד במטבע הונצואלי מול הדולר - כלומר קבע שער מטבע נמוך כדי להקל על תשלום חובות. המהלך פגע באופן מיידי בכוח הקנייה של האוכלוסייה בונצואלה, תרם למצוקה כלכלית ויצר תגובת הלם ברחבי המדינה. החל מ-1988 יושמו בלחץ קרן המטבע הבינלאומית צעדי צנע, כולל הפחתת הסבסוד של דלק והעלאת מחירי התחבורה הציבורית, והפרטה חלקית מחדש של תעשיית הנפט לידי חברות אמריקאיות. הצעדים עוררו תגובה חברתית קשה. בפברואר 1989 יצאו אנשי ונצואלה לרחובות בבירה קראקס במחאה. המשטרה והצבא הגיבו בדיכוי חריף - מאות ואולי אלפי הרוגים בקרב המפגינים, וכאוס ברחובות, שכלל ביזה והרס של עסקים. לאורך שנות ה-80 והחצי הראשון של שנות ה-90, העוני בונצואלה עלה משמעותית, עד לרמה של כ70% ב-1995. זו ונצואלה ערב עליית צ'אבס - לא מדינה משגשגת, אלא מדינה חלשה וענייה שנבנתה על אינטרס נפט אמריקאי, שתעשיית הנפט שלה הופרטה מחדש, וקורסת תחת מדיניות צנע שכפו עליה מוסדות מערביים. 

על רקע זה צריך להבין את ניסיון ההפיכה שהובילו קבוצה של קצינים לאומנים ושמאלנים מדרג הביניים ב-1992. אחד ממפקדי ההפיכה, קצין בן 37 בשם הוגו צ'אבס, נדרש להכריז מול מצלמות על הכשלון ולדרוש מחבריו לנשק להיכנע. צ'אבס קיבל הזדמנות לדבר לא רק עם חבריו לנשק, אלא עם האומה כולה. הוא פתח בברכת בוקר טוב לעם בונצואלה, קרא לחבריו להיכנע ולקח אחריות על כשלון המרד; או לפחות, על הכשלון "נכון לעכשיו" (por ahora). הכריזמה, הנכונות לקחת אחריות על כשלון והבטחון בהצלחה שעוד תגיע בהמשך, הפכו את צ'אבס לכוכב בין לילה. הפופולריות של ניסיון ההפיכה הבלתי דמוקרטי שלו ושל חבריו ביטא כשל מהותי בדמוקרטיה הונצואלית, וצמא עממי לשינוי.

צ'אבס נכלא, אך קיבל חנינה בהמשך. בשנים הבאות צ'אבס תר את ונצואלה וגם את אמריקה הלטינית בחיפוש אחר תמיכה לתנועה שלו - התנועה הבוליבארית, על שם המהפכן בן המאה ה-19, סימון בוליבאר, שניסה לאחד תחתיו את דרום אמריקה. צ'אבס הוביל מעין פולחן אישיות כלפי בוליבאר, שהפך למרכז של קריאה נוסטלגית לעבר עבר מפואר של גבורה ומהפכה - להפוך את ונצואלה לגדולה שוב. בהתאם, צ'אבס גם הציג שיח נוצרי ודתי. הוא ידע לחבר במומחיות גדולה את הרטוריקה הנוצרית לקריאות הדמוקרטיות, הפופוליסטיות והסוציאליסטיות שלו.

הישגי הצ'אביסמו

בתמיכת כמה מפלגות שמאל שהתאחדו לתנועה בשם הרפובליקה החמישית, צ'אבס זכה ב56% מהקולות בבחירות, והפך לנשיא ונצואלה בשנת 1998. הוא ניגש לעבודה להגשים את המהלך ההיסטורי שכינה המהפכה הבוליבארית. האקט הראשון היה העברת חוקה חדשה לונצואלה בשנת 1999. החוקה הפכה את שירותי הבריאות לכל אזרח לחובה חוקתית, חיזקה במידה מסויימת את מוסד הנשיאות על חשבון הפרלמנט, אבל גם אפשרה בחוק את העמדת הנשיא להיבחרות מחדש תוך כדי הקדנציה.

המהפכה הבוליבארית של צ'אבס כללה מספר תכניות רווחה שאפתניות, כשהבולטת ביניהן היתה הקמה של אלפי מרכזי בריאות קהילתיים בכל ונצואלה. התכניות כללו גם בנייה של מאות אלפי בתים שחולקו בחינם או מאוד בזול, השכלה בחינם, ביעור האנאלפבתיות, וסבסוד מזון למשפחות נזקקות. התוצאה הייתה ירידה במדדי תמותת התינוקות והיולדות, ירידה מאסיבית בחוסר הבטחון התזונתי, בעוני היחסי ובעוני הקיצוני, באי השוויון ואפילו באינפלציה. התכניות האלה השפיעו לא רק על הבייס המיידי של צ'אבס בשכונות העוני בערים, אלא גם באזורים הכפריים וגם אצל מעמד הביניים העירוני, שזכה למשל לסבסוד משמעותי של לימודים בחו"ל, וקנה לצ'אבס תמיכה משמעותית בקרב ציבורים מגוונים.

התכניות האלו התאפשרו בגלל עליה מסוימת במחירי הנפט בשנות ה-2000 (בעקבות התיעוש המואץ של סין), אבל ההון לא חילק את עצמו. צ'אבס הלאים מחדש את תעשיית הנפט, מהלך שהעביר לידי חברת הנפט הממשלתית פרוייקטים מחברות כמו אקסון מובייל ושברון. עם זאת, הוא לא קיים את הבטחתו לגוון את כלכלת ונצואלה - התלות בנפט היתה נוחה, ולא חייבה השקעות נוספות, גם מצד בעלי הון שצ'אבס היה זקוק למידה של שקט מצידם. המדינה הפכה תלויה בנפט אפילו יותר, עד ש-98 אחוז מההכנסות מייצוא של ונצואלה הגיעו מהנפט. 

ונצואלה גם נשארה כלכלה קפיטליסטית במובן הרחב. למרות תכניות הרווחה המשמעותיות והלאמה של תעשיות מסויימות, במדדים כמו גודל המגזר הציבורי וכוחם של איגודי עובדים ונצואלה נותרה סוציאל-דמוקרטיה מרשימה פחות ממדינות רבות באירופה. חלק מהקואופרטיבים גם הפכו לדרך להגביר את הניצול, כי לא היו בהם כלי מאבק פנימי כמו אלה שהיו לאיגודים בחברות פרטיות, וכך הם הפכו לנוחים עבור מיקור חוץ זול לחברות גדולות ולממשלה. צ'אבס תמיד נהנה מתמיכה של חלק קטן מבעלי ההון בונצואלה, ותחתיו נוצר מעמד חדש של בירוקרטים ובעלי הון שצברו כוח והון בגלל שהיו מקורבים לשלטון, וכונו ה"בוליבוז'וורזי", הבורגנות הבוליברית. חברות כאלה היו מעורבות בהמשך בפרשות שחיתות מאסיביות.

צ'אביסמו ודמוקרטיה

סוציאליסטית אולי, אבל האם ונצואלה של צ'אבס היתה דמוקרטית? צמצום אי השוויון מלמעלה, ע"י המדינה, התלווה לצמיחה של תנועה חברתית מלמטה - קואפרטיבים, ועדי שכונות ומבנים אחרים של דמוקרטיה השתתפותית. מאידך, חוקת ונצואלה החדשה צמצמה את סמכויות הפרלמנט. הוא פיתח פולחן אישיות סביבו בונצואלה, שכרך את הישגי הצ'אביסמו בדמותו שלו. צ'אבס גם פגע בחופש העיתונות של גופי תקשורת ביקורתיים והקים גופים חדשים, ובכך הגביל את חופש הביטוי של האופוזיציה.

חלק מאותה אופוזיציה לצ'אבס היתה דמוקרטית עוד פחות ממנו. באפריל 2002 נעשה בונצואלה ניסיון הפיכה שהובל על ידי גורמים בצבא. צ'אבס נעצר למשך 47 שעות, ואיש העסקים פבלו קרמונה מונה במקומו לנשיא. קרמונה ניסה לבטל מיד חלק מהרפורמות של צ'אבס, וקומם עליו חלקים גדולים מהאוכלוסייה - ספציפית, חלק מאיגודי העובדים שעד אז לא בחרו צד. התקוממות של מיליוני תומכי צ'אבס ברחבי המדינה גרמו להפיכה להיכשל, וצ'אבס יצא מחוזק. מעורבות ארה"ב בניסיון הפיכה מעולם לא הוכחה באופן רשמי, אך וושינגטון הכירה בממשלת קרמונה מיד, וחלק מהגורמים שהובילו את המרד נפגשו עם אנשי מודיעין אמריקאים לקראתו. חבר המועצה לבטחון לאומי של הנשיא בוש, אליוט אברמס, תואר בעיתונות כמי שידע על ההפיכה מראש ואישר אותה.

האופוזיציה גם החרימה חלק ממערכות הבחירות, כדי להוריד מהלגיטימיות הציבורית שלהן. במקרים אחרים יריבים של צ'אבס חיבלו במכוון בכלכלת המדינה, על ידי אגירה של סחורות ויצירת משבר מלאכותי.

עם השנים, צ'אבס הלך ונעשה פופולרי יותר. ב-2004 האופוזיציה השתמשה באפשרות שניתנה בחוקה החדשה להעמיד נשיא לבחירות מחדש מיוחדות (recall election) באמצעות השגה של מספיק חתימות התומכות בכך. 60 אחוז התנגדו אז להסרתו מהשלטון. בבחירות הרגילות הוא זכה לרוב של 56 אחוז ב-1998, ב-60 אחוז ב-2000, ב-62 אחוז ב-2006, וב-55 אחוז בבחירות 2012. כשהפסיד, צ'אבס הכיר בכך, למשל במשאל עם על שינויים חוקתיים שניסה להעביר ב-2007. 

לאור כל זאת, קשה לתאר את צ'אבס כדיקטטור, גם אם יחסו לדמוקרטיה היה רחוק מאידיאלי. עם זאת, הניוון וההתדרדרות של התנועה לאחר מותו מצביעות על הניגודים הפנימיים שאפיינו את הצ'אביסמו מלכתחילה.

שלטון מאדורו

ב2013, צ'אבס מת מסרטן. כשחלה, הכריז באופן רשמי על תמיכה בניקולאס מאדורו כממשיך דרכו. מאדורו היה נהג אוטובוס לתקופה קצרה, וצמח כפוליטיקאי דרך איגוד העובדים של מערכת התחבורה הציבורית של קראקס בשנות ה-70 וה-80, בתקופה שהאיגודים היו בלתי חוקיים. ב-1998 הוא נבחר לבית הנבחרים בפעם ראשונה, וב-2006 מונה לשר החוץ. אחרי מות צ'אבס מאדורו מונה כנשיא זמני, ובאפריל ניצח בבחירות צמודות מאוד. האופוזיציה טענה לזיופים, והתחילו גלי מחאה משמעותיים נגדו.

מאדורו נכנס לתפקיד כשמחיר הנפט התחיל לצנוח, וכאשר המודל הכלכלי של צ'אבס הראה סימני שחיקה - אינפלציה גבוהה ומחסור במוצרים מסוימים. ב-2014 גל מחאות הביא למותם 40 איש, ויו"ר האופוזיציה לאופולדו לופז נעצר ונידון ל-14 שנות מעצר. בעקבות אירועים אלה, ממשל אובמה העביר בסוף 2014 את "החוק להגנה על זכויות אדם בחברה האזרחית בוונצואלה", שהטיל סנקציות על בכירים וונצואלים שהיו מעורבים בדיכוי. ב-2015 אובמה הוציא צו נשיאותי המכריז על ונצואלה כ"איום בלתי רגיל על הביטחון הלאומי של ארה"ב", צעד משפטי שאפשר להרחיב את הסנקציות בהמשך. ב-2017 ממשל טראמפ אסר על מוסדות פיננסיים בארה"ב לסחור באג"ח חדשות של ממשלת ונצואלה ושל חברת הנפט הממשלתית (PDVSA). אקט זה ניתק את מאדורו מהיכולת לגייס חוב או למחזר הלוואות, והחריף את המצוקה הכלכלית בונצואלה. התוצאה היתה שנים של היפר-אינפלציה, פגיעה באספקת החשמל ומחסור חריף בתרופות ובמזון - שהובילו למשבר פליטים חמור ובריחת מיליוני ונצואלים מהמדינה.

בין 2015 ל2019 ונצואלה חוותה אי יציבות פוליטית משמעותית, שכללה משברים חוקתיים, מחאות המוניות ודיכוי שלהן במהלכן נהרגו מאות. בהמשך, המצב התייצב מעט. ממשל ביידן הקל על הסנקציות, גם כתוצאה מהמלחמה באוקראינה והצורך האקוטי בנפט. ב-2022 ארה"ב אישרה לשברון לחדש חלקית את הפקת הנפט בוונצואלה, וב-2023 – בעקבות הסכם ברבדוס שנחתם בין האופוזיציה למאדורו לערוך בחירות חופשיות ב-2024, ארה"ב הסירה זמנית חלק מהסנקציות על הנפט ועל הזהב. לאחר שממשל מאדורו פסל את מועמדותה של מנהיגת האופוזיציה מריה קורינה מצ'אדו לקראת הבחירות, ארה"ב החזירה חלק מהסנקציות.

בבחירות 2024 ועדת הבחירות הלאומית הכריזה על מדורו כמנצח עם כ-51% מהקולות, אך סירבה לפרסם את הפרוטוקולים המפורטים של הקלפיות. ככל הנראה התרחשה שם הונאת בחירות. מעבר לכך, מריה קורינה מצ'אדו, מנהיגת האופוזיציה, זכתה בפריימריז ביותר מ-90% מהקולות, אבל ביהמ"ש העליון פסל את מועמדותה. במקום זאת האופוזיציה העמידה בראשה את אדמונדו גונזאלס, האנונימי עד אז. גונזאלס צבר תמיכה בהדרגה– האופוזיציה הקימה "מערכת בחירות מקבילה" מבוססת אפליקציה וסריקת תדפיסים מקוריים, שהראתה ניצחון מוחץ לגונזאלס. תחקיר הניו-יורק טיימס אישר כי מאדורו איבד את התמיכה גם במעוזים המסורתיים שלו – השכונות העניות והמגזר הציבורי. לאחר הבחירות פרצו מחאות עממיות נרחבות בכל רחבי המדינה והממשל הגיב ביד קשה מאוד. דווח על למעלה מ-2,000 עצורים, ביניהם פעילי אופוזיציה, עיתונאים ואזרחים. בעקבות האירועים האלה, ממשל מאדורו איבד את הגיבוי לו זכה קודם לכן מממשלות שמאל דמוקרטיות באמריקה הלטינית - כמו זו של ברזיל ושל קולומביה.

הכשלון הנצחי של הסוציאליזם?

תפקידה של ונצואלה בשיח הציבורי של השנים האחרונות הוא בעיקר לשמש דוגמה עכשווית לכשלונות הסוציאליזם. אכן, למי שחושבים על פוליטיקה סוציאליסטית במאה ה21 יש הרבה ללמוד מה לא לעשות מהחורבן של החברה בונצואלה ב-10 השנים האחרונות. ועדיין, המצוקה הנוראית של ונצואלה בשנים האחרונות הוא חלק בלתי נפרד מהיסטוריה ארוכה של מצוקה חברתית, עוני ואי-שוויון.

המעורבות של ארצות הברית, שקידמה את האינטרסים של עצמה בתחום האנרגיה, כמו גם של גופים בינלאומיים שהם חלק ממערכת השליטה שלה, הפכו את היציאה של ונצואלה מהמלכודת של כלכלה מבוססת נפט לקרוב לבלתי אפשרית. במובנים אלה, ונצואלה היא דוגמה מצמררת למערכת כלכלית עולמית שפשוט לא מעוניינת, ואולי גם לא מסוגלת, לספק רווחה ופיתוח כלכליים למאות מיליונים בעולם המתפתח. זו מערכת שמשאירה מדינות כמו ונצואלה עם בחירה בלתי אפשרית - להישאר בתת פיתוח כרוני, עם מיליונים חסרי השכלה, ביוב זורם ברחוב וצינורות נפט שזורמים תמיד לעבר ארצות הברית ואירופה, או - לצאת למלחמה נגד המערכת הכלכלית העולמית, ולעתים קרובות להאבק גם נגד כוחות חזקים בתוך המדינה שלא מעוניינים לצאת למלחמה כזו - מסיבות אנוכיות או מסיבות של דאגה כנה לעתיד המדינה.

ההיסטוריה המדממת של מעורבות אמריקאית באמריקה הלטינית, וספציפית בונצואלה, מעלות חששות משמעותיים בנוגע לעתיד הקרוב במדינה. בכלל, הבריונות מהסוג שנקטה בו ארצות הברית השבוע, רק מגבירות את אי-היציבות העולמית והנטייה העולמית למלחמות ואלימות. יש לקוות שהאירועים האחרונים לא יובילו לשפיכות דמים רחבת היקף, ושהעתיד של ונצואלה יביא דמוקרטיה וחופש במדינה - חופש ממנהיגים אנטי דמוקרטיים וחופש מהתערבות חיצונית שמטרתה השתלטות על משאבי טבע.

מעין גלילי הוא חבר מערכת מגזין רוזה.

עריכה: ענת זלצברג.