הפסקת האש בין ישראל ללבנון נכנסה לתוקף, אבל עבור תושבי הצפון, השאלה המיידית היא איך מתגוננים אם תקרוס. יותר מ-900 יום לאחר השבעה באוקטובר, אלפי תושבים לאורך הגבול עדיין חיים בלי ממ"ד ובלי זמן להתגונן. במהלך תקופה זו נהרגו 49 אזרחים ותושבים בישראל בעימות עם חיזבאללה, רובם ביישובים הסמוכים לגבול. שלושה מהם – נוריאל דובין, תושבת מרגליות בת 27, אורי פרץ, תושב נהריה בן 43 ועופר (פושקו) מושקוביץ, תושב משגב עם בן 60 – נהרגו השנה. חלק מההתקפות גבו מספר רב של קורבנות, כמו המתקפה על מג'דל שמס ב-27 ביולי 2024, בה נהרגו 12 ילדים ובני נוער וכ-30 בני אדם נפצעו מטיל חיזבאללה שהתפוצץ במגרש כדורגל הומה.

אתי פרייברגר, תושבת קיבוץ אדמית, אם לשישה ומורה, מתארת מציאות שמוכרת לכל מי שחי לאורך גבול לבנון: ירי מגיע לעיתים ללא התרעה מוקדמת, כשהאזעקה נשמעת רק אחרי יירוט או נפילה שכבר התרחשו. "זה יכול להיות שפתאום שומעים פיצוץ – וזה כבר קרה – ואז אפילו אין אזעקה. האזעקה מגיעה אחרי הפיצוצים". במציאות כזו, ממ"ד ביתי הוא אמצעי חיוני להצלת חיים. אבל לפרייברגר, כמו לרבים בקיבוץ, אין ממ"ד.

"זה ממש משנה אם יש ממ"ד או אין, ולנו אין", היא אומרת. "זה לא כמו בתל אביב. זמן התגובה כאן הרבה יותר קצר. זה מאוד מלחיץ, ויש הרבה משפחות שאין להן".

אדמית, קיבוץ קטן הצמוד לגבול לבנון בגליל המערבי, משקף מציאות רחבה יותר לאורך הגבול הצפוני. ישראל השיקה תוכנית מיגון לצפון כבר בשנת 2018, אך ההתקדמות בה הייתה האיטית ביותר דווקא ביישובים הקרובים ביותר לסכנה. לפי נתוני פיקוד העורף, רק כ-55% מתוך כ-3,000 הממ"דים הנדרשים בקילומטר הראשון מהגבול הושלמו או נמצאים בבנייה. בטווח של קילומטר אחד עד חמישה קילומטרים, רק כ-40% מהבקשות נמצאות בתהליך. לפי דוח מבקר המדינה מינואר השנה, כ-42,000 בני אדם בטווח של עד תשעה קילומטרים מהגבול עם לבנון וסוריה עדיין חסרים מיגון מספק. זהו מספר המייצג כחמישית מכלל התושבים באותם יישובים.

נעמי בחור, תושבת קיבוץ אילון בגליל המערבי המכהנת כראש קהילת אדמית זו השנה השישית, מכירה את הפער הזה מקרוב. לדבריה, "החזירו אותנו הביתה ו-50% מהתושבים לא ממוגנים, שזו קטסטרופה. ל-50% מהתושבים אין ממ"ד בבית… החזירו אותנו למשהו שהוא לא הגיוני". על קצב הפעולה של הממשלה לסגירת הפערים היא אומרת כי התושבים חווים "תהליכים איטיים מאוד של מדינת ישראל".

עומס המלחמה ניכר במיוחד אצל הילדים. במהלך המלחמה ילדיה של פרייברגר למדו בזום, שלושה שיעורים ביום, אך גם את שגרת המינימום הזו היה קשה להחזיק. "יש רגרסיות", היא אומרת, "כי הירי הארטילרי הוא סביב השעון. בלילה שומעים חזק יותר, וקשה לישון. גם אם יש התרעה או פיצוצים בלילה, אין באמת לילות עם שינה טובה".

לדבריה, ההשפעה הנפשית כבר ניכרת בילדים. "הם צועקים יותר, כועסים יותר. וככל שהזמן עובר, זה שוחק את הכוחות. הפחד קיים כל הזמן, אבל גם הכוח הולך. אפשר להחזיק שבוע-שבועיים, אבל ככל שזה נמשך, זה נהיה מתיש יותר".

בחור ופרייברגר מוסיפות כי ​הלחץ הכלכלי מצטבר ומחריף את המתח. חלק מהתושבים עדיין מחכים לפיצויים מהמערכה הקודמת מול לבנון. "אנשים פשוט לא מצליחים להתפרנס עכשיו. איך אפשר בכלל לעבוד במצב כזה?" אומרת פרייברגר. "אני עובדת במכינה... מי יפצה אותי על השבועות האלה? זו דוגמה קטנה, אצל אחרים זה הרבה יותר מורכב… אי אפשר להתעלם מזה. אנשים עדיין נאבקים במס רכוש על פיצויים מהמערכה הקודמת, וזה קשה מאוד".

הדברים הללו מתרחשים על רקע עומס חריג על מערכת הפיצויים של המדינה. לפי נתוני רשות המיסים ומבקר המדינה, מאז שבעה באוקטובר 2023 הוגשו לקרן הפיצויים מאות אלפי תביעות, והיקף הבקשות לנזקים עקיפים זינק בעשרות מונים לעומת שנים קודמות. הדוח מצא כי בשל היעדר הסדרה קבועה של הקריטריונים לפיצוי, נדרש הליך חקיקה נפרד בכל סבב לחימה, מה שיצר עיכובים של עד 92 ימים בין מועד הנזק לבין האפשרות להגיש תביעה. בנוסף, הטיפול בעררים על החלטות הקרן נמשך בממוצע כ-851 ימים – יותר משנתיים – מה שמותיר חלק מהנפגעים במעגל מתמשך של המתנה וחוסר ודאות כלכלית.

על רקע הפערים בתמיכת המדינה, תושבים נאלצו ליצור פתרונות מאולתרים בעצמם. פרייברגר נותנת כדוגמה ימי הפוגה לתושבים: "למשל ראש המועצה של שלומי גייס תרומות, וכ-70 תושבים בני 75 ומעלה יצאו להתארח במלון. למה זה צריך להיות על בסיס תרומות?"

למרות כל זאת, פרייברגר אינה רוצה להתפנות שוב, לאחר שכמעט שנתיים חיה מחוץ לקיבוץ מאז השבעה באוקטובר. "אמרתי שאני לא מתפנה. לנסות לקיים איזושהי שגרה – לא שגרה רגילה, אלא אפילו שגרת מלחמה – זה הרבה יותר קשה, אבל מאוד מאוד קשה להיות מחוץ לבית".

מה שמחזיק אותה, היא אומרת, הוא הקהילה שסביבה. משפחות שיש להן ממ"ד מזמינות אליהן את מי שאין להם. נשים מתארגנות לכבס בגדים לחיילים שמוצבים בסביבה, לאפות ולתמוך זו בזו. "בתוך כל הפחד, זה ממש מחמם את הלב".

עכשיו, עם הפסקת האש, תחושתם של התושבים מעורבת. "היה לי קשה לגלות על הפסקת האש מציוץ של טראמפ ולא דרך הממשלה שלנו", אומרת פרייברגר, "זה מוסיף לתחושת חוסר האמון". לדבריה, הורים רבים חוששים לשלוח את ילדיהם לבית הספר, והגוף עצמו עוד לא הסתגל לשקט החדש. "עדיין לא התרגלתי ללכת בשקט בשבילים כשאין אזעקות או ירי ארטילרי שמרעיד את כל הגוף", היא מתארת. "אני רק מקווה שהלופ הזה ייפסק. כי בעצם זה מה שאני חיה כל החיים, תקופות של שקט ואז שוב. התרגשתי מאוד לראות בעיתון הלבנוני 'נידאא' אל-וטן' תמונה של נשיא לבנון עם הכיתוב 'הגיע זמן השלום', אלה ימים היסטוריים... אבל אנחנו עדיין בלי מיגון, וזאת מציאות שנהיה חייבים לדרוש לשנות".

אורי שחם גדל בניו יורק, וכיום הוא דובר תנועת עומדים ביחד באנגלית.

עריכה: שני פייס