ביום שבת (30.5), ביום האחרון של חג הקורבן, הייתי עם הילדים בחוף הים בנהריה. זה היה רגע נדיר של שקט. השגרה, לכמה שעות, חזרה להיראות כמעט נורמלית, ים, משפחה, ילדים בתוך עצמם. הילדה הקטנה ישבה עם אוזניות, שקועה בעולמה, ואני והבת הגדולה הסתכלנו על המים.

ואז היא הסתכלה עליי ואמרה בשקט: “אמא, יש אזעקות.”

אני לא שמעתי כלום.

לא קמתי.  

לא זזתי.  

סביבנו אנשים התחילו לאסוף דברים, לקום במהירות, לרוץ. מין תנועה חדה של בהלה שעוברת בין אנשים לפני שמבינים בדיוק מה קורה. הילדה הקטנה עדיין עם האוזניות, לא שומעת, רק רואה את כולם נעים בבת אחת, בורחים.

ואני, קפואה.

משהו בי סירב לקבל את זה. סירב לעבור שוב באותה שנייה מוכרת שבה המציאות נסדקת. אולי זה היה בגלל החג, אולי בגלל העייפות המצטברת, ואולי פשוט כי יש גבול לכמה פעמים אפשר להפנים שאנחנו עדיין חיים בתוך זה.

רק כשאדם שעמד לידי צעק, “מתקפלים! מהר, מהר!”, משהו בי חזר לזוז.

נכנסנו לרכב. שקט מוחלט. לא שקט רגיל, אלא שקט כבד, כזה שנדבק לגוף. והלב, דופק אחרת. דפיקות לא מוכרות, כאילו לרגע אחד חוויתי את המקום הזה בפעם הראשונה. רק אז התבהרה התמונה, היינו במרחק של כמה מטרים מנפילת טיל בים.

בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז 7 באוקטובר, המדינה כולה חיה בתוך רצף כמעט בלתי נגמר של טראומות. אזעקות, מלחמות, אובדן, חוסר ודאות. גם מי שלא נפגע באופן ישיר נחשף שוב ושוב למציאות שמפעילה את הגוף ואת הנפש במצב חירום מתמשך. הבעיה היא שטראומה לא נגמרת כשהאזעקה נגמרת. היא לא מתפזרת כשכותרות החדשות מתחלפות.

היא נשארת.

היא מופיעה בלילות, בקשיי שינה, בעייפות שאין לה הסבר. היא עולה כהתקף חרדה פתאומי, כדריכות בלתי פוסקת, כחוסר יכולת להירגע באמת. היא מחלחלת למערכות יחסים, להורות, לעבודה, לשגרה שמתקשה לחזור לעצמה.

והיא מצטברת. אצל יחידים, אבל גם אצל חברה שלמה.

הנתונים שהתפרסמו בשנה האחרונה לא צריכים להפתיע, אבל הם כן צריכים להדאיג. בתוך זמן קצר זינק שיעור הסובלים מתסמיני פוסט טראומה מכ־16% לכ־29%, והביקוש לטיפולי בריאות הנפש עלה בכ־240% בשנתיים האחרונות. מאחורי המספרים האלה יש אנשים, ילדים שחיים בפחד שקט, הורים שמתקשים להחזיק את עצמם ואת המשפחה, אנשים שהשגרה נשמטה להם מתחת לרגליים. 

אבל בעוד הצורך הולך וגדל, המענה נותר מוגבל.

הפער הזה מייצר מציאות מטרידה במיוחד, מי שיש לו משאבים כלכליים יכול לקבל טיפול, לעיתים במהירות. מי שאין לו, ימתין חודשים, או יוותר מראש. כך הופכת בריאות הנפש, בפועל, מפרויקט ציבורי לזכות תלויה ביכולת כלכלית.

וכאשר רבים לא יכולים להרשות לעצמם לטפל במצוקה הנפשית שבה הם שרויים - זו לא רק בעיה אישית. זה כבר משבר חברתי שההשלכות שלו חורגות הרבה מעבר לחדר הטיפול. הן נכנסות לבתי הספר, למקומות העבודה, למערכות היחסים ולמרקם החיים המשותף. ילדים גדלים בתוך מציאות של פחד מתמשך, הורים נשחקים, והחוסן החברתי, אותו מושג שאנחנו כל כך אוהבים לדבר עליו, נשחק מבפנים.

דווקא משום שמדובר בטראומה רחבה, קולקטיבית, גם המענה צריך להיות כזה. לא ניתן לצפות מהפרט “להסתדר”, למצוא פתרון לבד או לשאת בעלויות גבוהות של טיפול. כשמדינה מנהלת מציאות של חירום מתמשך, האחריות לטפל בהשלכות הנפשיות שלה היא אחריות ציבורית, לא פרטית.

במשך שנים, בריאות הנפש נדחקה לשולי סדר העדיפויות, הן ברמה הציבורית והן ברמת המענה המערכתי. רבים פנו לטיפול רק כאשר המצוקה כבר החריפה, בעוד שהשירותים עצמם התמודדו עם מחסור במשאבים ובכוח אדם. כיום ברור יותר מאי פעם כי בריאות נפשית אינה מותרות ואינה עניין שניתן לדחות, היא תנאי בסיסי לרווחתו של האדם ולחוסנה של החברה. 

האירוע הקטן יחסית בחוף הים, אותו רגע של קיפאון, של סירוב להאמין, הוא לא יוצא דופן. הוא סימפטום. הוא המחשה לאופן שבו הגוף והנפש מגיבים אחרי תקופה ארוכה מדי של עומס נפשי.

מדינה שמבקשת מאזרחיה להמשיך לתפקד, לעבוד, לגדל ילדים ולהחזיק שגרה, חייבת לספק להם גם את התנאים לכך. לא ייתכן שאדם יחכה חודשים לטיפול נפשי במערכת הציבורית, ולא ייתכן שהיכולת לקבל עזרה תהיה תלויה בכיס.

לכן נדרשת תוכנית לאומית לשיקום נפשי. לא כפתרון זמני, אלא כחלק מובנה ממערכת הבריאות הציבורית. אמנם בשנים האחרונות הורחבו חלק מהשירותים בתחום בריאות הנפש, ונפתחו מסגרות סיוע נוספות בעקבות המלחמה והמצב הביטחוני, אך בפועל רבים עדיין נאלצים להמתין חודשים ארוכים לטיפול. המחסור באנשי מקצוע, הפערים בין המרכז לפריפריה, והנגישות המוגבלת לאוכלוסיות שונות יוצרים מציאות שבה הצורך הולך וגדל, אך המענה אינו מדביק את הקצב.

יש מי שיאמר שזה יקר. אבל השאלה האמיתית היא מה המחיר של אי עשייה.

מה המחיר של ילדים שלא מקבלים טיפול בזמן, של הורים שנשחקים בשקט, של אנשים שחיים עם חרדה מבלי לקבל מענה. ומה המחיר של עוד רגע כזה, שבו אדם יושב עם ילדיו במקום שאמור להיות בטוח, ובשבריר שנייה מגלה שהגוף כבר לא מצליח להגיב.

מדינה יכולה לשקם כבישים, לבנות מחדש בתים ולהחזיר תשתיות לפעולה. אבל בלי השקעה אמיתית בשיקום הנפש, היא תתקשה לשקם את האנשים שחיים בהם.

סוקינה טאעון היא פעילה חברתית ופוליטית וחברת הנהגה בתנועת עומדים ביחד

עריכה: תום אלפיה