כשחושבים על "סיוע הומניטרי" לתושבי רצועת עזה, אתם ודאי מדמיינים משאיות של האו"ם, שקי קמח ותורים למטבחים קהילתיים. אתם בטח לא מדמיינים את רשת ויקטורי, רמי לוי או רשת מהדרין של יצחק תשובה.

אבל, ברבעון הראשון של שנת 2026, הסיוע ההומניטרי הפך למקור הכנסה אדיר לתאגידים ישראלים. רשת ויקטורי, למשל, מאשרת בדו"ח לבורסה שהיא הוכרה על-ידי מדינת ישראל כ"ספקית סיוע" לרצועת עזה. ככזו, ויקטורי מדווחת על מכירות לרצועה בהיקף של 99 מיליון שקלים בשלושה חודשים בלבד, שהזניקו את הרווח הנקי שלה מ-2.1 מיליון שקלים באותה תקופה שנה שעברה ל-18.6 מיליון שקלים השנה – גידול של כ-784% ברווח הנקי של הרשת. ויקטורי אינה לבד; בתקשורת הכלכלית מפרסמים כי בין 11 ל-30 חברות ישראליות זכו במכרז להפרטת הסיוע ההומניטרי.

כיצד המשבר ההומניטרי שישראל יצרה בעזה – שגבה את חייהם של אלפים רבים של בני אדם – הפך למכונת המזומנים החדשה של רשתות השיווק בישראל? כדי להבין זאת, ראשית יש לחזור לנקודה קריטית בזמן: הסכם הפסקת האש.

סיוע הומניטרי מאז הסכם הפסקת האש

מעורבות רשתות השיווק הישראליות ב"סיוע הומניטרי" לעזה מתחילה עם החתימה על הסכם הפסקת אש בין ישראל לחמאס באוקטובר 2025. עד אותה העת, חלוקת סיוע הומניטרי נעשתה באמצעות מנגנון ישראלי-אמריקאי שהפנים שלו היו הקרן ההומניטרית לעזה (GHF). כפי שפורסם כבר בבמות רבות בארץ ובעולם, כולל מעל דפי מגזין זה, מנגנון חלוקה זה לא פעל לפי עקרונות הסיוע ההומניטרי, ולא הקל על הרעב ששרר ברצועה. אלפי עזתים נהרגו בניסיון נואש להשיג מזון מארבעת מרכזי החלוקה של ה-GHF, שאובטחו על-ידי צה"ל ומאבטחים אמריקאים. ה-GHF התפרקה סופית עם החתימה על הסכם הפסקת האש באוקטובר. 

לפי ההסכם – במסגרתו הוחזרו לישראל 48 החטופים וגופות החטופים האחרונים שנותרו בידי החמאס – ישראל התחייבה להכניס לרצועה סיוע הומניטרי באופן מיידי ובכמות שלא יורדת מכמות הסיוע שהוכנסה במהלך הפסקת האש הקודמת, שנחתמה בינואר 2025. קרי, 600 משאיות סיוע הומניטרי ביום. 

כבר במהלך המגעים להפסקת האש, ב-29 לספטמבר 2025, פרסם מנהל המכס ברשות המיסים "הסדר ייעודי" לשילוב חברות מסחריות ישראליות במסגרת העברת הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה. לפי פרסומים בתקשורת, אותו הסדר נכנס לתוקף בדצמבר. מטרתו המוצהרת היא אותה מטרה שהייתה למנגנון ה-GHF: "מניעת ניצול לרעה של ציר הסיוע להתעצמות כלכלית של חמאס", כך לפי המסמך של רשות המיסים.

לפי אותו הסדר, חברות ישראליות שמעוניינות למכור סחורה לעזה צריכות לפנות ל"מוקד הסיוע ההומניטרי" שנפתח ברשות המיסים לקבלת אישור. במקביל, ספקים עזתים שמעוניינים לרכוש סחורה מהתאגידים בישראל צריכים להיות מאושרים על-ידי מתפ"ש.

כמו עם סאגת ה-GHF, גם במקרה הזה חשוב לומר: לא כך נראה סיוע הומניטרי לאוכלוסיה במצוקה. ארגוני סיוע אמיתיים, כמו אלו של האו"ם, לא פועלים למטרות רווח. הם רוכשים מזון ומוצרים אחרים לפי הצרכים של אנשים בשטח, ובאמצעות מימון שמגיע ממדינות העולם דרך האו"ם. המוצרים שהם מכניסים לא נמכרים, אלא מחולקים לתושבים בעשרות מרכזי חלוקה, כך שהיעדר כסף או יכולת פיזית להגיע לשווקים לא ימנעו מאנשים מזון ומוצרים בסיסיים.

ההסדר הייעודי של רשות המיסים לא "משלב חברות מסחריות ישראליות במסגרת העברת סיוע הומניטרי לעזה", משום שחברות למטרות רווח לא עוסקות במתן סיוע הומניטרי. למעשה, הנוהל מסדיר את יחסי המסחר בין חברות ישראליות לסוחרים עזתים.

אז למה גם רשות המסים עצמה וגם החברות הישראליות מתייחסות למכירת הסחורה בתור סיוע הומניטרי? 

הפחתת כמות הסיוע שישראל מכניסה

האינטרס של החברות הישראליות להסתיר את יחסי המסחר עם סוחרים עזתים הוא מובן מאליו. האקלים הציבורי בישראל, כמעט שלוש שנים לתוך מלחמת השמדה של עזה, לא מוכן לקבל מסחר עם עזתים. לא בכדי רשת ויקטורי ניסתה להסתיר את היקף המכירות של החברה לעזה, ורשת רמי לוי, בתגובה לכתבה בנושא, הכחישה כל מעורבות ואיימה על מי שיפרסם שהרשת מקיימת קשרי מסחר עם עזתים.

אך מהו האינטרס של רשות המסים? למרות פניית מגזין רוזה, מרשות המסים לא התקבל מענה לשאלה מדוע ההסדר מקפיד לכנות חברות למטרות רווח "ספקיות סיוע הומניטרי".

בהיעדר תגובה רשמית, אנו נאלצים להתבונן במציאות בשטח ולהסיק ממנה מסקנות, שהרי להסתרת יחסי המסחר עם עזה והצגתם בתור סיוע הומניטרי יש משמעות קונקרטית בשטח: היא תורמת למאמצי הצבא והממשלה להפחית את כמות הסיוע ההומניטרי שנכנס לרצועה. זהו אינטרס של גופים אלה, מפני שכפי שפורסם בתקשורת, בצבא סבורים שהיקף הסיוע שנכנס לרצועה גדול פי ארבעה ממה שישראל צריכה להכניס.

לפי פרסום בדה-מרקר, מתוך 600 המשאיות של סיוע הומניטרי שנכנסות לרצועה כל יום, כ-100 משאיות עושות זאת במסגרת ההסדר המסחרי. כלומר, בעוד שישראל התחייבה להכניס 600 משאיות של מזון ומוצרים בסיסיים שיחולקו לאוכלוסיה בחינם ולפי עקרונות הומניטריים, בפועל, לפי הפרסום, חלק ניכר מהסחורה נמכר לכל המרבה במחיר. כך, ההסדר של רשות המיסים – למרות שאינו מונע מארגוני סיוע להכניס סחורה – מאפשר למדינת ישראל להקטין עוד יותר את כמות הסיוע ההומניטרי שנכנס, להחליף אותו במוצרים למכירה, ולהסתיר זאת מהציבור ומהעולם.

עובדה זו מצטרפת לפרסום של ארגון גישה, לפיו מתפ"ש שינו את דרך החישוב של כמות הסיוע שנכנס לעזה. לפי הפרסום, בעוד שבהסכם הפסקת האש של ינואר 2025, נכנסו לרצועה 600 משאיות ליום במשך 7 ימים בשבוע, היום ישראל מכניסה 600 משאיות ליום במשך 5 ימים בשבוע בלבד. בנוסף, במתפ"ש שינו את שיטת החישוב, כך שבמקום שמשאית תכיל 20 משטחים של סיוע, כיום היא מכילה 12 משטחים. כלומר, בניגוד לטענת ישראל שהיא עומדת בהסכם הפסקת האש כי היא מכניסה לעזה 600 משאיות סיוע ביום, כפי שהיה בהסכם הקודם, כמות הסיוע ההומניטרי שנכנס לעזה ומחולק לאוכלוסיה ירדה בפועל בכ-65%. 

במענה לשאלת מגזין רוזה, מתפ"ש הכחישו כל הפרה של הסכם הפסקת האש וטענו שלתוך עזה נכנסות 600 משאיות סיוע ביום. לא התקבלה התייחסות לטענת השינויים בכמות הסיוע שכל משאיות נושאת או בשינוי הפרשנות של כמה ימים מהווים שבוע.

בעלי ההון מתעשרים על חשבון ישראלים ועזתים

הפרטת הסיוע ההומניטרי העשירה את הקופה של תאגידי ענק בישראל. בנוסף לויקטורי, גם רשת מהדרין של יצחק תשובה דיווחה על היקף מכירות לעזה שעולה על 70 מיליון ש"ח ברבעון הראשון של שנת 2026. חברות נוספות שפורסם כי זכו במכרז, אך לא התפרסמו נתונים על היקף המכירות שלהם לעזה, הן רמי לוי שיווק השקמה, חצי חינם, קרפור ושניב, החברה השניה בגודלה בארץ לייצור נייר.

ההתעשרות הזו נעשתה על חשבון שני ציבורים, משני צידי הגבול.

בצד העזתי של הגבול, תושבי הרצועה המורעבים והעניים נאלצים לרכוש מוצרים יקרים יותר כדי לממן את המנגנון שמדינת ישראל יצרה. כתבת דה-מרקר מגלה כי בצד העזתי ישנם כ-13 זכיינים בלבד שקיבלו אישור ממתפ"ש לרכוש מוצרים מהתאגידים הישראלים. בכך, ההסדר מערער את מעמד הביניים של סוחרים קטנים בתוך הכלכלה העזתית. לפי הפרסום רבים מהזכיינים כלל לא יושבים בעזה, אלא במצרים וטורקיה, ומוכרים הלאה את הזיכיון, במחיר שיכול להגיע גם ל-200,000 ש"ח לכל משאית. מחיר זה בסופו של דבר מתגלגל לעזתים שרוכשים את הסחורה.

בתגובה לשאלת מגזין רוזה, נמסר ממתפ"ש כי במטרה למנוע "חדירה של גורמי טרור למנגנון הכנסת הסיוע" הופעל מנגנון של העברת סחורות לתוך רצועת עזה באמצעות המגזר הפרטי. בתוך כך, "מספר מצומצם של סוחרים מקומיים אושרו על ידי מערכת הביטחון". לא נמסרה תשובה לשאלה מי הם הזכיינים המקומיים או לפי מה הם נבחרו. 

בצד הישראלי של הגבול, תאגידי ענק התעשרו על חשבון חקלאים וספקים קטנים. לאחר 6 חודשים בהם מכירת סחורה לעזה הזניקה את הרווח הנקי של תאגידי ענק בישראל במיליוני שקלים, בשבוע שעבר (1.7) פרסמה רשות המסים עדכון להסדר, לפיו מחזור המכירות השנתי המינימלי הנדרש כתנאי סף להגשת מועמדות למסחר עם עזה ינוע בין 10 ל-25 מיליון ש"ח, במקום 286 מיליון ש"ח כפי שהיה עד כה. 

הסיבה לשינוי ההסדר המקורי היא עתירה של התאחדות חקלאי ישראל לבג"ץ כנגד הסעיפים הקובעים שרק ספק גדול רשאי למכור סחורה לעזה. במצב הדברים הקודם, חקלאים שקיימו קשרי מסחר עם סוחרים מעזה עוד מלפני השבעה באוקטובר, נדרשו למכור את התוצרת שלהם לתאגידי הענק, משום שרק להם הייתה אפשרות חוקית לסחור עם עזה. כדי שחקלאי ישראלי יוכל לסחור עם סוחר מעזה – כפי שעשה במשך 30 או 40 שנה – הוא נדרש לשלם לתאגיד הישראלי כ-7000 שח לכל משאית.

בעקבות שינוי הנוהל, אין כעת מניעה בירוקרטית מהשתתפות חקלאים וחברות קטנות בהפרטת ה"סיוע ההומניטרי", אך לא ברור עדיין מה תהיה ההשפעה של השינוי והאם הם אכן יתחילו למכור סחורה לעזה. זאת בעיקר בגלל הסתרת הצבא את זהות הרוכשים בצד העזתי והאינטרסים שלהם.

מי אנחנו ומי הם?

הסיפור של הפרטת הסיוע ההומניטרי לעזה מראה שמדינת ישראל פועלת לפי שני סטים של "אנחנו" ו"הם". הרטוריקה הסטנדרטית שאנחנו שומעים בממשלה ובתקשורת היא של ישראל נגד חמאס, ובמקומות היותר פשיסטיים - ישראלים נגד עזתים. שנים של מלחמת השמדה בעזה מראות שזהו אכן היגיון שמנחה את הזרועות השלטוניות בישראל.

אבל סיפור הפרטת הסיוע ההומניטרי חושף שישנה חלוקה נוספת, חוצת גבולות, שמנחה את הפעילות של מדינת ישראל. ה"אנחנו" שהמדינה פועלת למענו כולל את אותם תאגידי ענק שכבר עשו הון על חשבון כולנו במהלך שנות המלחמה, ולצדם קבוצה קטנה מאוד של מקורבים ש"אושרו על-ידי הממסד הבטחוני" בצד העזתי, שמדינת ישראל חפצה ביקרם ומסרבת לחשוף את שמם. הקבוצה הקטנה הזו – של עשירים ישראלים ועזתים (או מצרים או טורקים) – מתעשרת על חשבון החקלאים הקטנים בעוטף עזה ובצפון ישראל וכן על חשבון תושבי עזה.

סיפור הפרטת הסיוע ההומניטרי חושף אמת פשוטה: הרוב המוחלט של יושבי ויושבות הארץ - יהודים ופלסטינים יחד - חיים תחת מערכות כלכליות ופוליטיות שלא פועלות למעננו, אלא מפרידות בינינו כדי להעשיר ולחזק קבוצה קטנה מאוד של מקורבים, משני עברי הגבול.

תום אלפיה הוא דוקטורנט לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר מערכת מגזין רוזה

עריכה: שירז אנגרט