העונה האחרונה של "מתחת לבלטות", הסדרה של שאול אמסטרדמסקי, מתייחסת למשבר חובות משקי הבית: היקף החובות – כשליש ממשקי הבית בישראל נמצאים במינוס – ועומק החובות – כשני מיליון תיקים פתוחים היום בהוצאה לפועל – מראים את גודל הבעיה. סך-הכול, גובה החוב של כלל הישראלים עומד על 935 מיליארד ש"ח. הסדרה זכתה כבר לביקורת על ההתמקדות באחריות משקי הבית למצבם: חשבון הנטפליקס, ההוצאות בסופר, והחוגים לילדים עומדים במוקד, בעוד הביקורת על מדיניות הממשלה או הרגולציה מושמעת בעיקר ברמת הסאבטקסט.

אמסטרדמסקי מדריך את המשפחות שבמרכז הסדרה כיצד לצמצם את המינוס: איחוד הלוואות, התנהלות במזומן, מיקוח תמידי עם הבנק, ועוד. אבל מה עם המדינה? כלפיה הוא מפנה רק הצעה אחת. בשניות האחרונות של הפרק הוא מסכם: "כן, חלק מהאחריות היא עלינו הצרכנים, אבל חלק גם על הגופים הפיננסים, הגיע הזמן לשנות את זה – כמו מדבקות האזהרה על חפיסות הסיגריות – אזהרות גדולות מפני אשראי, כדי שנבין טוב יותר מה מוכרים לנו".

כך, בפחות מ-20 שניות, כשהקרדיטים של סיום הפרק כבר התחילו לרוץ ורוב הצופים כבר בשירותים, מסתכמת החשיבה היצירתית על חלקה של המדינה בצמצום המינוס: מדבקות אזהרה כמו אלה שעל הסיגריות.

אזהרה כזאת היא רעיון לא רע, ולמעשה מיושמת כבר באירופה. שם, במקום האזהרה המשפטית היבשה "אי עמידה בפרעון ההלוואה עלולה לגרור…" יש הודעה קצרה ופשוטה: "זהירות! ללוות כסף עולה כסף". אבל באופן רחב יותר, כדי להתמודד עם פתיינות אשראי כדאי להסתכל מעבר למדף מוצרי העישון. מבט קצר בנעשה מחוץ לישראל יגלה שבכל הקשור לאשראי מה שרע לאירופה טוב לישראל; שישראלים חשופים לפרקטיקות שיווק שבמדינות אחרות הן אינן מקובלות ואפילו אסורות.

הנה שלוש מלכודות שחברות האשראי טומנות לישראלים, שבמקרים רבים הן אינן חוקיות בחו"ל.

"עדיין לא מאוחר לחלק לתשלומים"

אם גם אתם, כמו מיליוני ישראלים אחרים, משתמשים בכרטיסי אשראי, סביר להניח שקיבלתם הודעה המנוסחת כך או באופן דומה: "הי טלי, העסקה שלך אושרה, ניתן לחלק אותה בתשלומים בקישור הבא" או "עדיין לא מאוחר לחלק את העסקה שביצעת ב-X לתשלומים".

כמעט תמיד בהודעות האלה, האזהרה (לגבי הריבית, ומפני ההשלכות של אי-עמידה בהלוואה) נמצאת הרבה אחרי הפיתוי והיא בשפה משפטית לחלוטין. העלות לא מפורטת כלל, והניסוח עלול ליצור בלבול עם עסקת תשלומים רגילה, כאשר למעשה מדובר באחת ההלוואות היקרות ביותר בשוק, עם ריביות דו ספרתיות שיכולות לנוע בין 14 ל-17 אחוז.

אותם אס אם אסים, במקרים רבים, לא חוקיים בבריטניה, בארה"ב, אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד והודו.

בבריטניה, למשל, קיימת דרישה להציג את סכום הריבית השנתית ללא צורך בלחיצה על קישור כלשהו, וגם לציין דוגמה מייצגת. גם מסגור ההלוואה כ"פריסה לתשלומים" היה בקלות נתפס שם כמסגור מטעה. בארה"ב, הודעה כזאת הייתה עשויה להפר את חובת הגילוי הנאות של עלות האשראי. הרשות להגנת הצרכן הפיננסי שקיימת בארה"ב אוסרת על אזהרות בשפה משפטית יבשה הקבורות רק בסוף הטקסט. על כל אלה ההודעות היו עלולות לגרור קנסות כבדים לחברות האשראי, ובניו זילנד הן היו עלולות אפילו לגרור אחריות אישית וסנקציות כספיות ישירות על בכירי החברה. 

בינתיים בישראל, סקירה של בנק ישראל כן העלתה ביקורת על ניסוחים שעלולים לטשטש את מהות המוצר: "כינויים שיווקיים כמו שירות "חיוב קבוע", אינם משקפים באופן נכון את אופי השירות". בעקבות הביקורת חברות האשראי שינו את הנוסח ל"חלוקת חיוב עתידי" או "הגדרת סכום החיוב", שינויים כמעט חסרי משמעות; כך הודעות שממש מבלבלות את הצרכן בין מיקרו הלוואות לעסקאות תשלומים בקרדיט, ממשיכות להישלח כל יום. 

"כך תממשו את החלום שלכם כבר היום"

זאת הכותרת של טקסט באתר "בנק הפועלים" שמציג את חלומה של לירי; חלום שכולל לצבוע את הקירות, להחליף את הספה, ולשדרג את הסלון ב-20,000 ש"ח. לירי העצובה מספרת לבנקאית שהיא יכולה לשלם רק 500 ₪ בחודש. אבל הבנקאית מסבירה ללירי המאושרת שאין שום בעיה לקחת את ההלוואה כבר עכשיו ולשלם את הסכום הזה. בהמשך נכתב:

"לימדו אותנו שכדי להגשים את החלומות הגדולים שלנו צריך לחסוך סכום כסף שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להפריש, ולחכות בסבלנות עד שיצטבר סכום גדול מספיק למה שאנחנו צריכים. זו אכן הדרך המועדפת אבל גם אם לא חסכנו עד היום את כל הסכום הנדרש, אפשר לבחון לקיחת הלוואה שתממן את החלום כבר עכשיו".

באיחוד האירופי, סעיף בדירקטיבת האשראי הצרכני המעודכנת קובע איסור על פרסום שמציג הלוואה כתחליף לפעולת חיסכון (substitute for savings), או שמרמז כי נטילת אשראי מעלה את רמת החיים של הצרכן.

יתרה מזו, עצם השימוש במספרים קונקרטיים כמו "הוצאה של 20 אלף שקלים" והחזר פתייני של "לא יותר מ-500 שקלים בכל חודש", מפעיל בארצות הברית דרישות גילוי לגבי העלות הכוללת, שתחשוף בפני לירי המאושרת את שיעור הריבית השנתי הכולל את מספר החודשים המדויק שבהם תשלם, ואת סך כל הסכום שישולם.

ובישראל? כל עוד בנק הפועלים טורח לשתול בתחתית העמוד את אותה שורת אזהרה שחוקה באותיות קטנות ("אי-עמידה בפירעון ההלוואה עלולה לגרור..."), החוק הישראלי מאפשר לו להמשיך לספר למשפחות שחוב בריבית הוא דרך לגיטימית "להגשים חלום".

לחץ על הכפתור הזוהר!

לאיחוד האירופי רשימה של כללים לגבי שיווק אשראי בממשקים דיגיטליים. הכפתורים חייבים להיות מובלטים באופן נייטרלי, כלומר כפתור "אשר הלוואה" גדול וצבעוני לעומת "בטל" קטן ואפור – אסורים; בקשות חזרתיות אסורות – כלומר אסור לבקש מהלקוח שוב משהו שכבר סרב לו; תהליך הביטול לא יכול להיות מסובך יותר מההרשמה; פירוטכניקות מיוחדות כמו ספירה לאחור או באנר בולט שמבהיר שמדובר בהצעה בתוקף לזמן מוגבל – אסורים. מה שהכי חשוב הוא שהלקוח לא צריך להוכיח שהוא הוטעה. מספיק שעון מלחיץ הסופר שניות לאחור כדי שאותו לקוח יוכל לדרוש לצאת מההלוואה בטענה להפרת החוק. 

הלווה הישראלי, לעומת זאת, שנלחץ לקבל הלוואה, צריך לחשוב טוב איך הוא מוכיח שהייתה הטעיה של ממש על מנת שיצליח לצאת מחוזה ההלוואה: הוא יצטרך להראות, לדוגמה, שהוצג לו גובה ריבית שונה מזה שהוא חתם עליו, או שנגבה ממנו כסף על שירותים שלא הזמין, או להראות כפייה, עושק או הטעיה, מול סוללת עורכי דין של חברות אשראי ובנקים.

השיווק אגרסיבי, הפיקוח סלחני

הסיפור של הזוג חג'ג' מהתכנית של אמסטרדמסקי מראה שהבנקים לא מאד סלחנים ללווים, וגם יודעים להציק להם כשהם מפרים את תנאי ההלוואה. אולי הם יכולים ללמוד קצת מהמפקח על הבנקים, שמפגין חמלה מיוחדת כלפי נותני האשראי.

באותה סקירה של בנק ישראל שהזכרתי קודם נכתב כי "נמצאו לעיתים פרקטיקות שיווק בעייתיות, כמו מתן ייעוץ או המלצות כביכול ללקוחות, הפעלת לחץ על לקוחות להגיע להחלטה מהירה, הצעות חוזרות ונשנות ועוד"; אך ההמלצה בסקירה הייתה רפה ובלתי מספקת: לדרוש מהגופים המפוקחים, כלומר מי שמשווק את הכרטיסים, "להגביר את הפיקוח והשליטה של גופי הבקרה על שיחות השיווק של נציגי השיווק והשירות". מה שהבנק היה יכול לעשות כדי להתמודד עם הפרקטיקות הבעייתיות לשיטתו, זה להטיל סנקציות ברורות על הפרות מוגדרות. לדוגמה להגביל כבר בגוף ההוראה את מספר האס אם אסים שמותר לחברות אשראי לשלוח עם הצעה להלוואה (גם אם הלווה הפוטנציאלי  לא הגיב לאס אמ אס בסירוב) ולקבוע קנסות קבועים על כל הפרה. במקום זאת הוא שולח את גופי האשראי לפקח על עצמם ולתת לעובדים "תגמול שמעודד ציות להוראות", כאילו שהבעיה בפתיינות אשראי היא עובדים לא ממושמעים. 

אבל גם כשהחוק כן קובע קנסות מובנים על שיווק בעייתי, בנק ישראל לפעמים מחליט פשוט לא לגבות אותם.

כך למשל כששדרני רדיו שיווקו הלוואות בתכנית בוקר, בלי האזהרה הקבועה מההשלכות של אי עמידה בתנאי ההלוואה, הפיקוח של בנק ישראל החליט פשוט לא לגבות קנס של 750,000 ₪ למרות תלונה שהוגשה ואף נמצאה מוצדקת. הנימוק היה: "השתכנענו כי הבנק נקט בצעדים רבים ליישום החוק וכי מדובר במקרה חד פעמי שאירע במהלך התכנית בשיח של השדרנים, ולא מדובר בפרסומת רשמית של הבנק".

בנק ישראל מעולה בלהפיק מזכרים, דפי עמדות, סקירות שרק מגרדות את פני השטח, והחלטות מלאות חמלה מול גופים שהפרו את הוראותיו. אולי הגיע הזמן להציע לו לאמץ פתרונות שדווקא כתבים כמו שאול אמסטרדמסקי מציעים לנו כל הזמן: תחרות ופתיחה לייבוא.

הגיע הזמן לרגולציה חזקה שמתחרה ברצינות בזירה הבינלאומית ולייבא כמה רעיונות טובים למלחמה בשיווק אגרסיבי של הלוואות ופתיינות פיננסית.

כש-30% ממשקי הבית נמצאים במינוס כרוני, ו-60% מהם ממשיכים לשקוע בהלוואות נוספות, אין לנו את הפריבילגיה להתמודד עם משבר החובות באמצעות חינוך פיננסי ונזיפה במשפחות ספציפיות, כפי שעושה אמסטרדמסקי. הגיע הזמן שהמדינה, וגם התקשורת הכלכלית, תתחיל לעבוד ולמצוא פתרונות למציאות הבלתי אפשרית של חובות משקי הבית. ואפשר להתחיל בלהסתכל החוצה לעולם.

טלי גולדרינג היא חוקרת עצמאית בתחומי הכלכלה והנדל"ן, וחברת מערכת מגזין רוזה. 

עריכה: תום אלפיה