top of page

הי, שם

שתפו:

"וינה האדומה": מסע לפרויקט הדגל של בירת הדיור הציבוריאילון טוהר
00:00 / 01:04

אילון טוהר

אילון טוהר

26.9.23

שתפו:

"וינה האדומה": מסע לפרויקט הדגל של בירת הדיור הציבורי

"וינה האדומה": מסע לפרויקט הדגל של בירת הדיור הציבוריאילון טוהר
00:00 / 01:04

חזון נועז שהתגשם. מתחם "קרל מרקס-הוף" בווינה (צילום: אילון טוהר)

ממש מחוץ לכניסה לתחנת הייליגנשטאדט בווינה ניצב מבנה מרשים, דמוי מבצר מעוטר בקשתות, הנושא את הכיתוב "Karl Marx-Hof". מתחם הבניינים האדמדם נפרס לאורך של כקילומטר ורצוף לכל אורכו בכניסות לעשרות חצרות פנימיות, המציעות כרי דשא, עצים וספסלים. על אחד מהם יושב אדם מבוגר, אך בסביבות השעה 9:00 בבוקר האווירה שוממת למדי. אלמלא שמו של מרקס המתנוסס על החזית המרכזית, קשה היה להאמין שמדובר במבנה בעל חשיבות היסטורית. התזכורת היחידה היא תלמידה שפונה אליי ושואלת בגרמנית: "?Sprechen Sie Deutsch".


אני, התייר, משיב: "?No. English".


לא משנה, היא אומרת. כשאני שואל אותה מה העניין, היא מספרת שהיא מחפשת אחר מרואיינים לסרט שהיא וחבריה מצלמים על המקום. "הייתה תקופה שהמפלגה הקומוניסטית הייתה בשלטון", היא מוסיפה. למעשה, היא טועה. המפלגה המקושרת אל ההיסטוריה של מתחם הדיור הציבורי קרל מרקס-הוף היא דווקא מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית, לימים מפלגת המרכז-שמאל הגדולה במדינה - SPÖ. בשנים 1919-1934, הייתה המפלגה אחראית לניסוי סוציאליסטי מלהיב שקרל מרקס-הוף שימש לו כסמל, ולפרקים אף כמבצר במלוא מובן המילה. תקופה זו, הידועה כ"ווינה האדומה", יכולה ללמד אותנו היום על האפשרות ליישום רפורמות חברתיות רדיקליות, אך מעשיות, בזירה העירונית ובכלל.


המתחם משלב בין דירות מגורים לשירותים לרווחת הדיירים (צילום: אילון טוהר)

סיפור ניצחון

סיפורה של "וינה האדומה" ושל מתחם קרל מרקס-הוף מתחיל בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. המלחמה הותירה את האוסטרים בעוני כבד, באבטלה נרחבת ובמצוקת דיור, שהייתה חמורה במיוחד בערים הגדולות. תנאי המחיה הקשים הובילו להתעוררות תנועות עובדים שתבעו שינוי חברתי משמעותי. בבחירות החופשיות הראשונות שנערכו בווינה ב-1919, הצליחו הסוציאל-דמוקרטים לזכות ברוב מוחלט ולקבל את השליטה בעיר. מאז ועד סילוקם על ידי הפשיסטים בשנת 1934, הם שמרו על שלטונם והצליחו לקדם צדק חברתי מבניין העירייה. הם עשו זאת מול לא מעט מתנגדים – כמו בעלי ההון, הכנסייה והשלטון המרכזי באוסטריה, שהיה נתון רוב השנים בידי המפלגות היריבות.


נאמנים לעקרונות מפלגתם הרפורמיסטית, מנהיגי השלטון הסוציאל-דמוקרטי בווינה נאבקו באתגרים החברתיים שעמדו לפתחם באמצעות רפורמות מקיפות בכל תחומי החיים. עם הפיכת וינה למחוז פדרלי עצמאי החל משנת 1922, העירייה קיבלה לידיה סמכויות נרחבות יותר שאפשרו לה להטיל מסים מקומיים על העשירים ביותר, בהם מס רכוש ומסים חדשים על מותרות, כמו מרוצי סוסים ומכוניות.


הודות למדיניות המיסוי הפרוגרסיבית, הצליחו הסוציאל-דמוקרטים לממן תוכניות חברתיות שאפתניות שהרחיבו את שירותי החינוך, הבריאות והטיפול בילדים. בתוך כמה שנים, הוקמו ברחבי וינה גני ילדים, מרפאות וספריות ציבוריות, כמו גם מרחצאות שעמדו לרשות הכלל במטרה להעלות את רמת ההיגיינה של התושבים. ההשקעה בפרויקטים אלה תרמה גם ליצירת מקומות עבודה ולמודרניזציה של התשתיות בעיר. "וינה האדומה" הייתה גם בית לאינטלקטואלים כמו זיגמונד פרויד, לודוויג ויטגנשטיין וקרל פולני, מחבר "התמורה הגדלה", שתיאר את השלטון הסוציאל-דמוקרטי בעיר בתור "אחד הניצחונות התרבותיים המרהיבים ביותר בתולדות המערב".


אבל החותם המשמעותי ביותר שהותירה "וינה האדומה" היה בתחום הדיור. כשהסוציאל-דמוקרטים קיבלו לידיהם את השלטון ב-1919, רבים מתושבי העיר היו מחוסרי דיור ורבים אחרים חיו בבתים צפופים ולא ראויים למגורים, כשחלקם אף נאלצים לחלוק חדרים ואף מיטות עם אחרים. העירייה נקטה יוזמה: היא השתמשה בכספי המסים שגבתה בשביל לקנות קרקעות ועד מהרה הפכה לבעלת הנכסים הגדולה ביותר בעיר. וחשוב מכך, היא לא חיכתה ליזמי הנדל"ן – אלא בנתה בעצמה מעל 60 אלף דירות.


"הדיור החברתי" מילא תפקיד מפתח במענה על מצוקת הדיור של הווינאים. הדירות חולקו לפי שיטת ניקוד ששיכנה את התושבים על פי צורך ומצב המגורים והתעסוקה הנוכחי שלהם, והעניקה עדיפות לפצועי מלחמה ולתושבים המקוריים של העיר. עד 1934, אחד מכל עשרה וינאים חי בדיור חברתי. פרויקט הדגל של מדיניות זו היה מתחם המגורים קרל מרקס-הוף, שנחנך ב-12 באוקטובר 1930 תחת שם שלא הותיר ספק לגבי האב הרוחני של האידיאליסטיים בראשות העיר. 93 שנים מאוחר יותר, אני מגיע לפתחו של קרל מרקס-הוף כדי לחזות בעצמי בחזון הסוציאל-דמוקרטי האמיץ שהתגשם בבטון.


"עדיין נהנים מהתקופה הזו"

קרל מרקס-הוף אינו בדיוק שכונה ואינו בדיוק בניין יחיד, אלא מעין סופר-בלוק של בניינים מחוברים זה לזה, שבמרכז כל אחד מהם ניצבת גינה ציבורית לרווחת הכלל. עד היום הוא משמש לדיור ציבורי, ואכן ניכר שמדובר במקום מגורים לכל דבר ועניין: כשאני חולף על פני שדרת הקשתות והחצרות הפנימיות, אפשר לשמוע מוזיקה בוקעת מאחת הדירות. בכניסה לדירה אחרת, דיירת מרוקנת דלי מים של ספונג'ה. מחלק מהחלונות תלויה כביסה על חבלים. בשבילי המתחם מסתובבים הורים אחדים עם עגלת התינוק שלהם, ובחור נוסף שמוליך את הכלב שלו.


אחד מהדיירים במקום הוא ג'וליאן קרוייר בן ה-26, סטודנט ללימודי אפריקה באוניברסיטת וינה, שגר בקרל מרקס-הוף משנת 2017. בעברו השתתף קרוייר בפעילות פוליטית ב"ארגון הצעירים הסוציאליסטים של אוסטריה", המקושר למפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ומדי פעם הוא ממשיך לכתוב למגזין Zukunft (בגרמנית: "עתיד").  "אני חושב שהדיור החברתי הוא משהו שאנחנו בווינה גאים בו, מכיוון שהוא ייחודי לנו מאוד. אנחנו די גאים בפרויקטים שיש לנו כאן", הוא משתף.


"גאים בדיור החברתי שלנו". ג'וליאן קרוייר, דייר במתחם קרל מרקס

אתה מרוצה מהדירה שלך?

"היא ממש טובה אם אתה משווה את הגודל של הדירה למחיר שלה. יש לי 60 מטרים רבועים משלי ואני משלם מתחת למחיר הממוצע. הדירה הייתה ריקה כשנכנסתי אליה והייתי צריך לשפץ שני חדרים מכיוון שהבניין ישן, אבל אני מאוד, מאוד מרוצה מהחיים כאן. חוץ מהיופי של הבניין, יש לי רכבת תחתית ממש מולי שמאפשרת לי להגיע במהירות לכל מקום בווינה".


החזון של הסוציאל-דמוקרטים הווינאים לא היה לשכן את הדיירים בשיכוני פועלים מוזנחים, אלא לבנות מבנים אסתטיים שממשיכים למשוך את תשומת ליבם של חובבי אדריכלות עד היום. הבניינים נבנו תוך שילוב בין דירות מגורים לבין שירותים קהילתיים שנועדו לספק את כלל צרכי הדיירים. הם כללו בין היתר מכבסות, מגרשי ספורט, בתי ספר, מרפאות ואפילו מטבחים מרכזיים ומרחצאות ציבוריות. עד היום, מתחם המגורים כולל מבני ציבור שונים המשרתים את הדיירים כמו גני ילדים, מגרש סקווש, ובריכה שקרוייר מתאר בתור "אחד ממתחמי השחייה הכי יפים בווינה". "העירייה עשתה בימים ההם הרבה בשביל לתמוך בעובדים, לא רק מבחינת המגורים, אלא גם בשירותים אחרים שהם צריכים", הוא מוסיף.


באחד ממבני הציבור הישנים של המתחם, חדר מכבסה מס' 2, מוצגת כיום תערוכה בשם ההולם "וינה האדומה בחדר המכבסה", המציגה את ההיסטוריה, הדמויות המרכזיות וחיי היומיום בווינה האדומה. מלבד התערוכה (שפתוחה למבקרים למשך שעות בודדות בימי ראשון וחמישי בלבד), והשלטים שמוצבים במקומות אחדים, כמעט לא נותר זכר לחשיבותו ההיסטורית של קרל מרקס-הוף. פה ושם, אפשר למצוא פוסטרים בעלי מסרים פוליטיים רדיקליים שנתלו בחלקם על ידי המפלגה הקומוניסטית האוסטרית (KPÖ). על אחד מלוחות המודעות אפשר למצוא קריאה לסולידריות מעמדית בדמות אגרופים מונפים באוויר והסיסמה "הרבה צבעים – מעמד אחד!". במקומות אחרים ברחבי המתחם תלויות מדבקות הנושאות סיסמאות כמו "מהפכה למען שחרור הנשים" או "מלחמת המעמדות" (במחווה לסרט "מלחמת הכוכבים").


רוב האנשים שכחו את ההיסטוריה. תערוכת וינה האדומה בחדר המכבסה (צילום: אילון טוהר)

אני שואל את קרוייר האם שכניו בקרל מרקס-הוף מודעים להיסטוריה של המקום. לדבריו, "אני אישית מכיר את ההיסטוריה, אבל ל-99% מהאנשים אין מושג מה היה פה בשנות ה-20 וה-30. הם אפילו לא יודעים מדוע הבניינים האלה נמצאים כאן. חלקם דור הרביעי או חמישי למגורים בדיור חברתי בווינה. אנשים שוכחים לעתים קרובות מדוע כל זה קיים".


הניסוי הסוציאליסטי של וינה הגיע לסיומו עם עליית האוסטרו-פשיזם בראשית שנות ה-30, שסימן את הסוציאל-דמוקרטים כאיום ואף הוציא אותם מחוץ לחוק. צורתו דמוית המבצר של קרל מרקס-הוף הפכה אותו לסמל מאיים בעיני המשטר – וגם למעוז של התנגדות. הוא הפך לאחד ממוקדי מלחמת האזרחים האוסטרית לאחר שהצבא נשלח אל המתחם כדי להכניע את הסוציאליסטים. העיר השיבה מלחמה, אך נחלה תבוסה שעלתה בחייהם של מאות בני אדם.


מחוץ לתערוכה בחדר המכבסה, תלוי היום השלט המספר על מאבקם הנואש של הפועלים נגד עליית הפשיזם: "בפברואר 1934, אלפי פועלים מ'Republikanischer Schutzbund' (ארגון צבאי למחצה של מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית, א"ט) התקוממו כדי להגן על הדמוקרטיה מפני הדיקטטורה הפשיסטית. למרות הסיטואציה חסרת התקווה, הם נלחמו כדי לקחת בחזרה את הרפובליקה הדמוקרטית שבה הם זכו 16 שנים מוקדם יותר. קרל מרקס-הוף היה אחד מאתרי הלחימה. בד בבד, הוא גם סמל להישגים של וינה האדומה".


לאחר הוצאת מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית מחוץ לחוק, נציג הממשלה הפשיסטית החדשה מונה לעמוד בראשות העיר והביא את תקופת "וינה האדומה" אל סיומה הקודר. השלטון החדש ביטל את המסים הפרוגרסיביים שהטילו הסוציאל-דמוקרטים, וכן את תכניות הרווחה והתשתיות שלהם. בתוך כמה שנים, אוסטריה כולה סופחה לגרמניה במסגרת ה"אנשלוס" של 1938.


שלט במתחם קרל מרקס בווינה המתאר את עמידת תושבי המתחם נגד המתקפה הפשיסטית ב-1934 (צילום: אילון טוהר)

גן עדן לשוכרים

"וינה האדומה" איננה עוד, אך מורשתה ממשיכה לשמש מצפן עבור ממשיכי דרכה. אפשר לטעון שרבים מההישגים שלה מנחים עד היום את מדיניות הדיור של העירייה, שידועה כעיר מובילה בשיעורי הדיור החברתי והציבורי שלה. לפי מחקר של ירון הופמן-דישון ממרכז אדווה, 66% מתושבי וינה חיים בדיור חברתי ממודלים שונים, הכוללים בין היתר דיור ציבורי עירוני בבעלות העירייה וכן דירות השייכות לאגודות דיור ללא מטרות רווח. במילים אחרות – רוב תושבי העיר גרים בדירות שמחירן נמוך ממחיר השוק.


למעשה, אוסטריה כולה מככבת במקום גבוה ברשימת המדינות המובילות בדיור חברתי, המכסה 23% מכלל הדירות במדינה (לעומת כ-2.5% מהדירות בישראל, שבאופן לא מפתיע מדשדשת בתחתית מדדי ה-OECD ונחשבת בעלת כמות נמוכה במיוחד של דיור ציבורי). כמו כן, על הדיור המוצע להשכרה בשוק הפרטי באוסטריה מוטל פיקוח להגנת הדיירים. לאחרונה קבעה כותרת של הניו-יורק טיימס: "דמיינו אוטופיה לשוכרי דירות. היא עשויה להיראות כמו וינה".


אפשר להבין מדוע וינה נתפסת בתור העיר האידיאלית לשוכרי הדירות לאור הקריטריונים הנרחבים לקבלת דיור חברתי, שנתפס כמעט כברירת מחדל עבור שכבות נרחבות באוכלוסייה. זאת בניגוד לישראל, שבה הדיור הציבורי מיועד רק עבור קבוצות מוחלשות במיוחד העומדות בקריטריונים נוקשים של נזקקות. קרוייר היה זכאי לקבל את הדירה מעצם היותו צעיר שחי בווינה במשך כל חייו. "אילו הייתי מגיע לווינה מעיר אחרת באוסטריה, היה עליי להמתין מספר שנים כדי להיכנס לתור", הוא מציין.


מלבד זאת, צעירים מתחת לגיל 30, שאין להם בית משלהם, יכולים לקבל שובר בשם Jungwiener ("הצעירים של וינה") המקנה להם זכאות לקבלת הצעה לדיור בעלות מסובסדת. "אם חיית פה כל חייך, זה לא משנה מה הרקע הכלכלי או החברתי שיש לך. אתה פשוט מקבל את זה", מוסיף קרוייר, שגדל בעצמו בדיור חברתי עם משפחתו. "אתה צריך למלא טופס דרך חברה שנקראת Wiener Wohnen. אתה יכול לבחור באיזה אחד מהמחוזות אתה רוצה לגור, או בכל אחד מ-23 המחוזות. ואז אתה צריך לחכות עד שאתה מקבל הצעה לדירה, שאותה אתה יכול לקבל או לדחות. במקרה שאתה דוחה את ההצעה, אתה חוזר לרשימת ההמתנה. אני בר-מזל למדי שקיבלתי הצעה לגור בקרל מרקס-הוף".


זה משהו שכל הצעירים בווינה עושים כשהם מגיעים לגיל מסוים?

"בקרב צעירים שיודעים שזה אפשרי, כולם עושים את זה. לחלק מהאנשים יש מספיק כסף לדירה משלהם. אבל אצל כל השאר הרוב נרשמים. חיכיתי שנתיים וחצי, אבל רק משום שרציתי להמשיך לגור במחוז שבו גדלתי, אז זה לקח יותר זמן מהרגיל. אם אתה נרשם לדיור חברתי בכל 23 המחוזות בעיר – זה לא לוקח כל כך הרבה זמן. הייתי בן 16 או 17 כשנרשמתי ועדיין גרתי עם המשפחה שלי, אז לא הפריע לי".


יש הגבלת זמן על הזמן שאתה יכול להמשיך לגור בדירה?

"לא, אני יכול באופן עקרוני להמשיך לגור פה לנצח. כרגע קשה לי לדמיין את עצמי עובר מכאן. אולי הגודל של הדירה כבר לא יספיק אם ארצה להקים משפחה יום אחד. במקרה כזה, אפשר להחליף דירות עם אנשים אחרים שגרים בדיור חברתי. לדוגמה, אם תהיה משפחה עם שני ילדים ששניהם יעזבו את הבית, וההורים ירצו לעבור לדירה קטנה יותר ולשלם פחות – הם יוכלו להתחלף איתי. זה דבר אפשרי".


איך דיור חברתי נתפס בעיני הווינאים? הוא מלווה באיזושהי סטיגמה?

"לא. לא ממש. מכיוון שמשהו כמו 60% מהבתים בווינה הם דיור חברתי מסוג כלשהו, כך שכל מיני אנשים מסוגים שונים חיים בבתים האלה".


התפיסה של דיור חברתי בתור אופציה מקובלת ולגיטימית, ולא בתור דיור נחות "לעניים בלבד", באה לידי ביטוי גם במראה החיצוני של מבנים אלה. "יש לנו הרבה פסלים על בנייני הדיור החברתי שלנו", מציין קרוייר. "גם זה משהו ייחודי לדעתי. כשאני אומר לאנשים משהו על דיור חברתי, הם לרוב חושבים על בלוקים אפורים וחשוכים. אבל פה זה נראה אומנותי לדעתי. אני חושב שזה די אדיר".


"אנשים חושבים על בלוקים אפורים". מעבר מעוטר בפסל במתחם קרל מרקס (צילום: אילון טוהר)

לחשוב כמו אוסטרים

במרוצת השנים, המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות ברוב העולם המערבי אימצו גרסה מרוככת של ניאו-ליברליזם, אך הסיפור של "וינה האדומה" מאפשר לנו לשוב ולבחון את הפילוסופיה הפוליטית שהנחתה את הווינאים בתקופה זו. ההשראה למדיניות העירונית בווינה נבעה מעקרונות האוסטרו-מרקסיזם, כינוי לזרם האידיאולוגי שאפיין חלק מההוגים והמדינאים ממפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית בראשית המאה ה-20. לאחר המהפכה הבולשביקית ברוסיה, הסוציאל-דמוקרטים האוסטרים ניסו למצוא דרך מתונה ודמוקרטית יותר מזו של הבולשביקים, אך רדיקלית יותר מזו של חלק מהרפורמיסטים במדינות אירופה.


בניגוד לרפורמיסטים המתונים, שהיו מוכנים "להתפשר" עם הקפיטליזם, האוסטרו-מרקסיסטים ראו את עצמם – כשמם כן הם – כמרקסיסטים, הפועלים להגשמת תורתו של קרל מרקס. אבל בניגוד לבולשביקים, הם האמינו שמהפכה אלימה בדמות המהפכה הרוסית אינה מתאימה למדינות דמוקרטיות מפותחות. לדעתם, הדרך לקדם טרנספורמציה סוציאליסטית של החברה עוברת בכיבוש השלטון על ידי השגת רוב בפרלמנט. אחד האוסטרו-מרקסיסטים הבולטים, אוטו באואר (Bauer), תיאר את המשימה שלהם כהתקדמות "צעד אחר צעד" לעבר בניית חברה סוציאליסטית.


למעשה, זה בדיוק מה שהתחיל לעשות השלטון הסוציאל-דמוקרטי בתקופת "וינה האדומה". כיום, הגישה האוסטרו-מרקסיסטית, שניסתה ליישב בין הרפורמיזם המתון מימין לבין הבולשביזם המהפכני משמאל, יכולה להיות רלוונטית במיוחד למענה על השאלות שבפניהן אנחנו ניצבים לאחר נפילת ברית המועצות וקריסת המודל הסובייטי. היא יכולה להתוות דרך גם עבור הסוציאל-דמוקרטים של ימינו, שזנחו את האדיקות האידיאולוגית של אבותיהם, וגם עבור המפלגות הקומוניסטיות, הנדרשות להתאים את עצמן לכללי המשחק הדמוקרטיים.


זכר לרוח הרדיקלית של וינה האדומה. סטיקרים על אחד הקירות במתחם (צילום: אילון טוהר)

וינה האדומה לא רק משמשת מודל ליישום רפורמות סוציאליסטיות כמו דיור חברתי באופן כללי, אלא גם מהווה דוגמה לסוציאליזם מוניציפלי המתרכז בזירה העירונית. מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית שמרה בהצלחה על שלטונה בווינה עד 1934, וזאת אף על פי שהיא סבלה מחולשה ברמה הלאומית ולא לקחה חלק באף ממשלה ברפובליקה האוסטרית מ-1920 ואילך. לקראת הבחירות המוניציפליות הקרובות בישראל, שצפויות להתקיים ב-31 באוקטובר, שווה ללמוד מ"ווינה האדומה" כיצד ערים יכולות לשמש מעוזי כוח של השמאל, גם כשהוא נמצא בחולשה פוליטית ברמה הלאומית וגם כשהשלטון המרכזי נמצא בידי הימין. כמו כן, ניתן ללמוד מסיפורה כיצד יכולות הערים להיות אמצעי משמעותי להשגת צדק חברתי במרחבים שבהם אנחנו חיים, ואף חממות ליישום מדיניות סוציאליסטית שאפתנית.


וינה נמצאת גם היום בשליטת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, אך קרוייר אומר שהוא היה רוצה לראות יוזמה רבה יותר מצדה. עם זאת, הוא אומר לזכותה: "אם אני משווה לערים כמו לונדון או ברלין, אני חושב שווינה היא העיר הכי טובה מבחינת דיור ותשתיות".

עבור קרוייר, חוויית המגורים בקרל מרקס-הוף ספציפית מיוחדת במיוחד לאור השקפתו הפוליטית. "אישית, זו חלק מהמסורת ומההיסטוריה שלי. בשנות ה-20, כשהסוציאליסטים עלו לשלטון בווינה, זה היה תור הזהב שלנו. אנחנו עדיין נהנים מהתוצאות של התקופה הזו. הן עדיין משפרות את החיים שלנו עד היום".


אילון טוהר הוא סטודנט לתואר שני בסוציולוגיה-אנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, לשעבר עורך ב"וואלה" וכותב תוכן. פעיל בתנועת עומדים ביחד וחבר במערכת מגזין רוזה.

עריכה: סתו גרסטל


הסוציאל-דמוקרטים ששלטו בווינה לפני כמאה שנים שינו את פני העיר לנצח. סיור במתחם הדיור הציבורי שהפך לסמל

אילון טוהר

אילון טוהר

26 בספטמבר 2023

אילון טוהר

פרק מספר:

22

סטודנט לתואר שני בסוציולוגיה-אנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, לשעבר עורך ב"וואלה" וכותב תוכן. פעיל בתנועת עומדים ביחד וחבר במערכת מגזין רוזה

בחנו את עצמכם: המדינה שלכם פשיסטית?

למה לסבול אם אפשר למות?

מה יותר סקסי מליפול על חרב

התאחדות סטונדטים א–פוליטית היא התאחדות סטודנטים ימנית?

bottom of page