דמיינו הצהרה לתקשורת. ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון גלנט וחברי קבינט המלחמה גנץ ואיזנקוט מתייצבים מול המצלמות על רקע דגלי ישראל ומודיעים: "החלטנו לא להשיב את החטופים. חטיפתם הייתה אירוע טרגי ומותם יצער אותנו מאוד". תרחיש מופרך, ובכל זאת נראה שלכך אנחנו מצפים, פחות או יותר: לשערורייה שתגרור תגובה. לרגע הנכון, אף שאין לנו מושג איך הוא אמור להיראות.

בהתחשב בהתעוררות הציבורית המוגבלת למדי שאנו רואים בימים אלה, כנראה עוד לא הגיע הזמן לרעידת אדמה פוליטית. כלומר, נראה שהחטופים עדיין לא הופקרו. אבל איך נדע כשההפקרה הזו תתרחש? על השולחן מונחת כעת הצעה לעסקה, התקדמות-לכאורה במשא ומתן לשחרור החטופים וכאילו-אישור לכך שההפקרה עוד לא קרתה. 

הציפייה להכרזה אולי נשמעת נאיבית, אבל היא מובנת במבט לאחור. נאום הכרזת המלחמה של יריב לוין וההכרזה על פיטורי גלנט היו קריאות השכמה הכרחיות למתנגדי הממשלה. אבל הקואליציה למדה את הלקח. ההפיכה חזרה ב"שיטת הסלמי", שהשתדרגה אחרי שבעה באוקטובר ל"שיטת הקרפצ'יו". אינספור צעדים הרסניים ואנטי-דמוקרטיים יצאו לפועל בחצי השנה האחרונה וזכו להתנגדות ציבורית זניחה, ואף לתמיכה גורפת כאשר הופנו נגד הציבור הערבי.

וכך, בציפייה לעוד אירוע מובהק שמבושש להגיע, הציבור בישראל פספס את התמונה הגדולה. והתמונה הגדולה היא שההחלטה להפקיר את החטופים התקבלה כבר מזמן. כבר בשבוע הראשון למלחמה הייתה על השולחן עסקה זהה מהותית לזאת שנסגרה רק לקראת סוף נובמבר. דרישות החמאס נותרו עקביות. המחיר היסודי של שחרור החטופים היה ונותר סיום המלחמה. נתניהו, גלנט, גנץ ואיזנקוט אינם מעוניינים בכך. הם גם יודעים שכפי שהדרישה לא תיעלם, ולכן הם החליטו לא להציל את החטופים. כשתיסגר עסקה בסופו של דבר, חיי החטופים לא יהיו השיקול המכריע, כפי שהם לא נלקחו בחשבון עד עכשיו. השאלה מי בכל זאת יחזור ובאיזה מצב שולית מול העובדה שהיה אפשר להחזיר רבים הרבה יותר, מזמן, עבור אותה התמורה, והממשלה, צה״ל והציבור ידעו זאת והחליטו נגד.

את ההחלטה להקריב את החטופים מקבלים כל יום מחדש, פרוסת קרפצ'יו אחרי פרוסת קרפצ'יו, נתניהו, גלנט, הרמטכ"ל. וגדי איזנקוט, שהבטיח לציבור את האירוע המובהק שהוא חיכה לו: "איך תדעו שהממשלה הפקירה את החטופים? כשאעזוב בטריקת דלת, זה יהיה האות שלכם", הוא אמר במילותיו. איזנקוט מודע לאמון שהציבור הרחב נותן בו, והוא מועל בו ביודעין. 

אבל האשם הראשי בהפקרת החטופים הוא הציבור. אנחנו. ראינו מה קורה, ידענו שהחטופים הופקרו למות, ובכל זאת המשכנו לחכות שמישהו יכריז על כך באופן מפורש, שיעדכן אותנו שהגיע הזמן לכפות על הממשלה לסגור עסקה. חיכינו לאות שידענו שלעולם לא יגיע. 

לא יהיה סימן. נאום לוין ופיטורי גלנט הם היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. לפני 2023, פורום קהלת ודומיו קידמו צעדים ברוח ההפיכה קרוב לעשור, בשקט וללא הפרעה. מי שרוצה להסיק מכך מסקנות לגבי השאיפות לכונן מדינת הלכה או לספח את הגדה המערבית, יגלה שהוא בכיוון הנכון. בישראל, ההחלטות הגורליות באמת לעולם מתקבלות הרחק מעיני הציבור, ומיושמות בזהירות ובסבלנות כה רבה עד שהן זוכות לכינוי המטעה "סטטוס קוו".

סוגיית החטופים הפכה כעת לעוד "סטטוס קוו" שכזה. הדבר שאנחנו מחכים לו לא יקרה, מהסיבה הפשוטה שהוא כבר קרה. הממשלה החליטה להפקיר את החטופים, והמעטים מהם שעוד נותרו בחיים לא ישובו אם לא נאלץ את הממשלה לחזור בה מהחלטתה. עוד לא עשינו כל מה שאפשר בשביל להכריח אותם לעשות כל מה שאפשר. זעקת המשפחות "עכשיו" לא מופנית כלפי הממשלה - היא מופנית אלינו.