top of page

הי, שם

שתפו:

סברין מסראווה, המורה הנרדפת, מדברתסברין מסראווה
00:00 / 01:04

סברין מסראווה

סברין מסראווה

5.6.25

שתפו:

סברין מסראווה, המורה הנרדפת, מדברת

סברין מסראווה, המורה הנרדפת, מדברתסברין מסראווה
00:00 / 01:04

כשמנהלת בית הספר התקשרה, נסעתי מצעדת יום הנכבה בשפרעם בעקבות ניידת בתוכה הובל הבן שלי לתחנת משטרה ל"בירור", בגלל שהעז להשתתף יחד איתי בצעדה . הייתי בטוחה שהיא שמעה על מה שקרה לו והיא מתקשרת לתמוך בי - המנהלת אוהבת אותי. אבל במקום זה, היא שאלה על התמונות שלי מהצעדה עם דגלי פלסטין, שהופצו בבית הספר. אמרתי לה שזה יום שאנחנו מציינים ביחד, העם שלי. היא שאלה אותי: "אני לא העם שלך?". הרגשתי לא בנוח והחלטתי לא להמשיך את השיחה. ככה שמעתי בפעם הראשונה על מה שקרה. 


אני רוצה להגיד - ודאי שהמנהלת היא חלק מהעם שלי. אני שייכת לעם הישראלי, וגם לעם הפלסטיני. אבל בדיוק בגלל שאני פלסטינית מנסים לסלק אותי מהעבודה בבית הספר שאני כל כך אוהבת. לפלסטינים אין חופש ביטוי בישראל, אנחנו נרדפים בגלל הדברים שאנחנו אומרים ובגלל הזהות שלנו. זה ככה בגלל התקשורת, השרים שהסיתו, אלה שמחפשים אותנו מה-7 לאוקטובר ועד היום. יש בדרום מלחמה ובצפון מלחמה, ואת בן גביר מעסיק כמה הפלסטינים נוראיים, כמה אסור לתת להם לנשום, וצריך להוסיף ולהפקיר אותם. לשים עוד ועוד על הכתפיים שלנו ולראות אם עדיין נשרוד.


הדגל הפלסטיני, שרדפו אותי על כך שצולמתי לידו, מייצג את הזהות שלי, מספר את הסיפור שלי. אני פלסטינית אזרחית מדינת ישראל. אין בזהות שלי מחיקה של הישראלים או של הזהות הישראלית. אני שייכת לעם הפלסטיני, כמו כל מי שנולד פה וגר בכפר או ביישוב ערבי, ואי אפשר למחוק את זה. אולי לא כולם יסכימו על הנרטיב - אבל תמיד חיו פה פלסטינים. כשטייבה נכבשה על ידי ישראל, אנחנו הפלסטינים הפכנו לאזרחי מדינת ישראל. אני מרגישה חלק מהעם הישראלי, ואין בכך מחיקה של הזהות הראשונית שלי, הפלסטינית.


בדגל הישראלי אין לי מקום. ובכל זאת - אני לא כועסת ולא יוצאת נגד הדגל הישראלי. אבל הנהלת בית הספר והעירייה יצאו נגד הדגל הפלסטיני, שהוא חלק מהזהות שלי. הדגל מזכיר לי את האחריות שלי כלפי העם שלי והמשפחה שלי, כלפי העוול שנעשה לנו - האחריות שלי לעבוד כדי שלא נחווה עוד נכבה, הריסת בתים או גזענות. אני עושה את זה ביחד עם השותפים לדרך שלי במדינת ישראל, שותפים לדרך השלום. אני לא מתחשבנת על מה שהיה ב-1948 למרות שאני יודעת שנעשה לעם שלי עוול. אני יודעת ש-520 כפרים נהרסו ונעקרו, אבל עדיין אומרת - בואו נבנה מציאות חדשה שרואה בי כשווה, לא פחות מאף אחד אחר. מהמקום המכוער, הקשה, החשוך - בואו ניצור תקווה ונשדר אור. 


קיבלתי הודעות נאצה, "תמותי", קללות, התפרסם סרטון עם הפגנה שנערכה נגדי בבית הספר ששרו בה "שיישרף לכם הכפר". השתתפו בה גם תלמידים שאני מכירה, שלא מזמן לימדתי. בעבר, כשסיפרתי על קבוצות הסולידריות היהודית-ערבית שאני חברה בהן, בבית הספר התלהבו, והציעו ליצור קבוצות כאלה לנוער. ארגנו פרוייקטים של שפה ותרבות משותפת שקיבלו תגובות חיוביות גם מהעירייה וממחלקת החינוך. אבל את עומק הקשר שבנינו, בסופו של דבר משטחים לדגל - פלסטין או ישראל. זו סוג של בגידה. ביום הזכרון אני עומדת בצפירה לצד התלמידים שלי. אני מחנכת כיתה, ובוחרת להיות איתם שם, כי ברמה האנושית, האישית - חשוב לי להיות איתם, עם הכאב שלהם. אני מרגישה שאם הייתי בוחרת לא להיות שם, הייתי ממעיטה מהכאב שלהם, ולא הייתי רוצה לעשות זאת כמו שלא הייתי רוצה שיתייחסו לכאב שלי כאילו הוא לא לגיטימי. ברגע שאני בוחרת להיות איתם יש רגש שהוא נוכח, והוא הכאב, ואיתו אני יכולה להזדהות - עם כל כאב אמיתי של כל אדם בהיותו אדם. לי אין פחד כזה מזהות של האחר, כי אני ילידת הארץ המקורית. אני בטוחה במי שאני. מי שהזהות של האחר מערערת אצלו משהו, לא מספיק בטוח במי שהוא. 


כבר שנים אני עושה מאמץ להגיע ללמד בבית הספר, למרות שהנסיעה אליו רחוקה ויקרה. אני תמיד בוחרת מחדש את המקום כי הוא אפשר לי לבטא את עצמי ולעסוק בסוגיות לא פשוטות. כשועדת המעקב השביתה את החברה הפלסטינית בישראל במחאה על האלימות וההפקרה של המדינה, המנהלת אישרה לי להגיע לבית הספר כדי ללמד רק על האלימות בחברה הערבית, למלא את התפקיד שלי במאבק. ובגלל שאהבתי כל כך ללמד אותם אני עדיין רוצה ללמד בבית הספר, אבל עכשיו הלב שלי שבור ואני לא יודעת אם זה יהיה אפשרי.


היה לי פעם מורה דרך שאמר לי ש"כאב הוא אהבה לא ממומשת", כואב לך כשאתה אוהב משהו ולא מצליח להשיג אותו. אם נבין שהכאב שלנו הוא בעצם אהבה, ונצליח להתחבר למקום שאוהב - אוהב שלום ומבקש בטחון - אז נוכל לתעל את הכאב שלנו לפעולה, וזה קצת ירגיע את הכאב.


סברין מסראווה היא מורה, מחנכת וחברת הנהגת תנועת עומדים ביחד. לאחר בדיקה, משרד החינוך ביטל את השעייתה. היא עדיין לא בחרה אם תחזור ללמד בבית הספר.

עריכה: סתו גרסטל


המורה שהושעתה מעבודתה בגלל שצולמה לצד דגל פלסטין מדברת: "מי שהזהות הפלסטינית מערערת אצלו משהו, כנראה שהוא לא בטוח מספיק בעצמו"

סברין מסראווה

סברין מסראווה

5 ביוני 2025

סברין מסראווה

פרק מספר:

37

סברין מוסראווה היא מורה, מחנכת וחברה בהנהגת תנועת עומדים ביחד.

Out of the bars, into the streets

האיש הכי לבן שאי פעם לבש כאפייה

מה הילדים שלכם קוראים בימינו?

ביידן יכריח אותנו לסיים את המלחמה?

bottom of page