פרסום תחקיר הקרב בקיבוץ בארי ב-7-8.10 הוא עוד מהלך במשחק ההתחמקות מאחריות של הממשלה והצמרת הצבאית. ממשלת הימין משתמשת בכשלים הנקודתיים שמעלה התחקיר, כמו אי הגעת כוחות להגנת הקיבוץ בבוקר הטבח, כדי להטיל את מלוא האשמה על צה"ל. צה"ל מצידו מנסה לנקות מאשמה את אחת הדמויות הידועות לשמצה מקרב בארי - תא"ל ברק חירם, שפיקד על הרג בני הערובה בביתה של פסי כהן. לפי התחקיר, למרות שככלל הלחימה בקיבוץ אופיינה בכאוס וחוסר תאום, דווקא "ירי הטנק לעבר סביבת הבית בוצע באופן מקצועי", מקצועיות שהסתיימה במותם של 13 אזרחים חפים מפשע. כותבי התחקיר הפעילו כישורי אקרובטיקה רטורית כדי להסביר שלא בטוח שמות כל בני הערובה נגרם ישירות מאש צה"ל ושהתכלית המבצעית של הירי לא הייתה לחסלם. כלומר: התחקיר מנסה לטעון שמות בני הערובה לא היה כחלק מביצוע "נוהל חניבעל". 

חניבעל ברקה היה מצביא מעיר-המדינה קרתגו שהעדיף להתאבד מלהסגיר עצמו לאויביו הרומיים. על שמו נקרא נוהל חניבעל - הכינוי לפקודה המטכ"לית הידועה לשמצה שהכתיבה שבמקרה של חטיפת חייל, יש לפעול בכל דרך אפשרית לשם סיכול החטיפה, כולל ירי לעבר החטופים וסיכונם. זאת בשל המודעות הגוברת בקרב מקבלי ההחלטות בצבא לכך שלאחר שחייל נחטף, הציבור הישראלי מוכן לשלם מחירים כבדים למען שחרורו, כולל שחרור חמושי אויב משבי, מעצר או מאסר או אפילו הפסקה של לחימה. לאחר חשיפת קיומה והשערוריה הציבורית שזו עוררה, הוחלפה הפקודה ב-2017 בנוהל חלופי, שפרטיו מעולם לא פורסמו. גם אם נוהל חניבעל עצמו לא בתוקף, ברור שצה"ל ממשיך לבצע פקודות ברוחו, ונראה שאינו מגביל את השימוש בו לחיילים חטופים אלא גם לאזרחים.

הסיבה שהשמועות על נוהל חניבעל קוממו כל כך את הציבור הישראלי מלכתחילה היא ההגיון המעוות שלו, שנוגד את הסולם המוסרי הבסיסי שלנו: ההנחה שעדיף להרוג פלסטינים על להציל ישראלים, שמוות של אחד מאיתנו הוא מחיר ששווה לשלם כדי לא להסתכן בעסקה שתשחרר מחבלים מהכלא. התמיכה חוצת המחנות של הישראלים בעסקאות חילופי שבויים דוגמת עסקת שליט וההצעה שהייתה מונחת על שולחן המו"מ עד להפצצת ח'אן יונס בשבת האחרונה מסכנת את החניבעלים שההגמוניה שלהם על החברה הישראלית תלויה בניהול מלחמת נצח: נתניהו והמפקדים הבכירים שצמחו תחת שלטונו. נוהל חניבעל הוא המענה האופרטיבי ליצר החיים שמתעקש לדבוק בחלקים גדולים מדי מהציבור הישראלי - חיסול בכוח של האפשרות לעסקה, כדי למנוע מאיתנו את הזכות לשלם את המחיר הדרוש כדי לראות את אחינו החטופים חופשיים.

הרציונל החניבעלי התעלה במלחמת עזה מדרגת נוהל מבצעי לאסטרטגיה מדינית רחבה. גם אם רשמית זו לא הייתה המטרה ברצח בני הערובה בבית פסי כהן בבארי, כבר ברור שב-7.10 נעשה נסיון בשטח להרוג את החטופים כדי למנוע את הגעתם לרצועה, אך אחרי כשלונו החלקי עשו ראשי הדרג המדיני והצבאי ככל שביכולתם במשך חודשי המלחמה כדי להשלים אותו. ברמה המדינית נתניהו מחבל בכל התקדמות במו"מ שיכולה להביא לעסקת הפסקת אש ושחרור חטופים, וברמה הצבאית המתקפה הרצחנית, חסרת ההבחנה על הרצועה גובה את חייהם של עוד ועוד חטופים, עד שלא ישאר לציבור הישראלי קלף מיקוח מול נתניהו. נסיון החיסול של מוחמד דף בשבת האחרונה, במסגרתו נרצחו עשרות עקורים חפים מפשע בח'אן יונס, הוא עוד נסיון חבלה במו"מ. גם הפעם, שפיכת דם פלסטיני עדיפה עבור הממשלה על הצלת חיי ישראלים.

אבל לא רק החטופים והפלסטינים הם קורבנות של ממשלת חניבעל. כבר תשעה חודשים שכולנו בני ערובה של נתניהו ובני בריתו בממשלה ובצבא, כחלק מהפרויקט ההרסני שלהם לשמר שליטה בישראל ובגדה המערבית באמצעות השתת אסון בקנה מידה היסטורי על עזה. חיילים ישראלים נשלחים למותם שוב ושוב כדי לתחזק ולהעמיק את החורבן, והחברה הישראלית נגררת עמוק יותר ויותר לחלום בלהות של אלימות חיצונית ופנימית, דיכוי ועוני, סכנת מוות הולכת וגוברת. לא פלא שהציבור הישראלי מתעניין בפרטי התחקירים - אנחנו יודעים שאף אחד לא יודה שכל המלחמה הזו היא נוהל חניבעל אחד גדול, ומקווים שאולי יזרקו לנו איזו עצם בצורת ש"ג, שיודו שלפחות ביום הטבח הקלפים היו על השולחן. אבל כל עוד הציבור הישראלי בכל זאת דובק, לפחות ברמת הרגש, בערך החיים ובתמיכה בעסקה - הם ימשיכו לשקר ולהסתיר, להעביר אחריות מיד ליד, לנקות את חבריהם, לפזר עוד ועוד הרג, כי בשבילם שלטון משמעו שהרג עדיף על הצלת חיים. מול השקרים וזריקת האחריות חייבים להמשיך לדרוש עסקה, ומלבד זאת - אני סבורה שיש להחריב את קרתגו, להפיל את הממשלה.

סתו גרסטל היא חברת מערכת מגזין רוזה והפודקאסט "קריאת השכמה".

עריכה: מעין גלילי