בימים האחרונים הרחיבה ישראל את המלחמה בצפון. כמיטב המסורת, מחולל השמות הצה"לי הזדרז ונתן שם לרצף הפעולות הצבאיות: "חיצי הצפון". מפתה לכנות את המבצע "מלחמת לבנון השלישית", אך זו תהיה טעות בקריאת המציאות. בעיני רוחה של הממשלה לא עומדת תכנית אורנים 2.0 ולא הסכם 1701 משופר, אלא המשך המלחמה ברצועת עזה באמצעים אחרים. הסיסמאות השקריות על התוצאות שלחץ צבאי יביא, הדה-הומניזציה לאזרחים חפים מפשע, וההיבריס שמביא את מקבלי ההחלטות לחשוב שאפשר להנדס את המרחב בהפרד-ומשול לפי גחמותיהם - הועתקו שלושתם מהדרום לצפון.

יתרה מכך, ההסלמה בצפון אינה רק המשך ישיר למלחמה בדרום אלא גם משלימה אותה. בתוך פחות משבוע היא השכיחה את הזעם הציבורי שהתפרץ לאחר רצח ששת החטופים בסוף חודש אוגוסט, שהביא אך לפני שבועות ספורים למאות אלפי מפגינים ברחובות, לשביתה כללית במשק ולקריאות לסיום המלחמה אפילו מצד גורמים באופוזיציה מהמרכז הקיצוני, כמו יאיר לפיד. אותו לפיד מיהר בימים האחרונים לגבות את הממשלה ומערכת הביטחון, בני גנץ התנדב וגיבה גם כניסה קרקעית ללבנון, והגדיל מכולם לעשות יאיר גולן שקרא לכיבוש רכסי ההרים שבצד השני של הגבול הצפוני. בהיעדר כל אופוזיציה אפקטיבית, אין דבר שימנע מהממשלה להמשיך לדרדר את המצב ולהוביל אותנו לתהומות חדשים של חורבן.

אם אין בית, תאכלו תמונות

בראיון שנתן איתמר בן גביר כמה שבועות לפני מתקפת השבעה באוקטובר, השר התלונן על כך שהתקשורת לא מציגה את "הדברים החיוביים" במשמרתו. המראיין ציין בפניו ש"יש כל יומיים פיגועים ומעשי רצח" ו"מהפכה משפטית וגל טרור". בתגובה ענה בן גביר ש"הרגנו יותר מחבלים ממה שהממשלה הקודמת הרגה כל השנה שעברה כולה. אני חושב שאם אנחנו נכפיל את מספר המחבלים ההרוגים, זה ירתיע". מיותר לציין שמבחינת האדון הלא-מכובד "מחבלים" היא מילה נרדפת ל"ערבים", אך שנה לתוך המלחמה - התפיסה לפיה ביטחון נמדד באנשים שהמדינה הרגה ולא באנשים שאת חייהם הצילה אינה רק נחלתו של השר הפירומן, אלא הפכה למדיניות הכמעט-רשמית של ממשלת ישראל, בגיבוי בפועל של מרבית מפלגות האופוזיציה.

לאחר שמדיניות 'ניהול הסכסוך' התפוצצה ב-7.10 בפנים של כולנו, בימין מיהרו לאמץ את מדיניות 'הכרעת הסכסוך' מבית היוצר של הימין המתנחלי. חרף הפנטזיות בימין על טרנספר וג'נוסייד, לא ניתן באמת 'להכריע' את הסכסוך. הביטוי בפועל של המעבר מקונספציית 'ניהול הסכסוך' לקונספציית 'הכרעת הסכסוך', הוא במעבר משמירה על מראית עין של סטטוס-קוו, לשמירה על מראית עין של 'ניצחון'. הציטוט של בן גביר לעיל מדגים את העניין: מראית העין של ניצחון נשמרת כל עוד 'אנחנו' מובילים ו'הצד השני' סובל יותר. התמונות של שיירות האזרחים הנמלטים מדרום לבנון בשבוע האחרון הוציאו מדוברי הממשלה את אותן קריאות התלהבות שהוציאו מהם תמונות העזתים הנמלטים לדרום ולמחנות העקורים. ביום שני צייץ שלמה פילבר, המקורב לנתניהו, ציוץ המבטא את מראית העין הבן-גבירית של 'ניצחון', וכתב: "המאזן מתחיל להשתנות - נראה שכרגע יש כבר יותר לבנונים מפונים בדרום לבנון מאשר ישראלים תושבי הצפון". בתפיסה המעוותת של דוברי הממשלה, תושבי הצפון המפונים כבר כמעט שנה מביתם אמורים להרגיש ביטחון מתמונות של אזרחים מפונים בצד השני של הגבול. אם אין לכם בית - תאכלו תמונות.

איך עוצרים מלחמת נצח

הנקודה שחשוב להבין ביחס לדינמיקה הזאת, היא שחרף האינטואיציה הלשונית - מלחמת-נצח אינה סותרת את קונספציית ה'הכרעה', להפך. לא רק שהתנאי היחיד שהימין צריך לעמוד בו בשביל 'לנצח' הוא שבצד השני של הגדר יהיו יותר הרוגים, עקורים וסובלים, אלא שמלחמת-נצח, כמו מדיניות 'ניהול הסכסוך', מותירה את גבולות הגזרה של הדיון הפוליטי בתוך טווח האפשרויות שבין הפעלת כוח צבאי לבין הבלגה. הכישלון המוחלט של הממשלה לספק ביטחון לאזרחיה ממשיך להתאפשר בגלל שמנהיגי האופוזיציה מקבלים את גבולות הגזרה האלה, ולמעשה כמעט את כל הנחות היסוד של הימין. הדבר נובע, בין היתר, כיוון שמסיבות היסטוריות וסוציולוגיות - מפלגות האופוזיציה היהודיות מזהות את עצמן עם בכירי מערכת הביטחון, ולכן ממהרות לגבות כל החלטה ופעולה של המערכת. הגיבוי האוטומטי היה שגוי ערכית ופוליטית במשך שנים, אך כיום - כשבכירי המערכת מושקעים בפרוייקט המלחמה עד צוואר, מתוך תקווה להשיב לעצמם ולמערכת את המוניטין שאבד ב-7.10 - מדובר בריפלקס פוליטי חסר כל היגיון. הגיבוי האוטומטי מביא למצב שהביקורת היחידה על מדיניות המלחמה מגיעה מימין, וכל עוד זה המצב - על כל הליצנות הכרוכה בו - המסקנה תמשיך להיות שרק צריך לדפוק את הראש חזק יותר בקיר.

בדרום ובצפון, היציאה מהתהום תתאפשר רק על ידי הצבת אלטרנטיבה שחורגת מטווח הרעיונות שבין הפעלת כוח צבאי לבין הבלגה. התשובה למדיניות החדשה של מלחמת-נצח לא יכולה להיות חזרה למדיניות סבבי המלחמה ("מבצעים"), התשובה למדיניות ההפרד-ומשול של הימין לא יכולה להיות פנטזיות על "יום שאחרי" ורוד ברצועת עזה תוך המשך הכיבוש והאפרטהייד בצד השני של הגדר, והתשובה להרפתקאות צבאיות ברחבי המזרח התיכון בשאיפה להנדס את המרחב א-לה סייקס-פיקו לא יכולה להיות הרפתקאות "צנועות" א-לה ג'ורג' בוש. הצעד הראשון חייב להיות סיום מיידי של המלחמה. כי הארץ הזאת כבר רוויה בדם, כי מיליוני אנשים לא עומדים להיעלם, וכי אחרי שמפזרים את מסך העשן של הסיסמאות, התעמולה והביפרים המתפוצצים - מתברר, שוב, שרק סיום המלחמה יביא להחזרת כל החטופים ותושבי הצפון לבתיהם. זהו גם המפתח, היחיד, להסדר שיביא ביטחון אמיתי בגבול הצפוני. ניתן יהיה להגיע להסדר כזה לאחר חודשי מלחמה עקובים מדם, או שנים של כיבוש והחזקת "רצועות ביטחון" למיניהן. אך רצוי לחסוך את ההורים השכולים, היתומים והאלמנות העתידיים, להציל את מי שעוד אפשר להציל ולשקם את מה שעוד אפשר לשקם. לאחר מכן, אפשר וכדאי להתחיל לחשוב על עתיד אחר לנו ולילדינו. כזה שלא טומן בחובו עוד 7.10, ולא מסתפק בחזרה ל-6.10.

עריכה: מעין גלילי