עדות זו נכתבה על ידי מרי (שם בדוי, השם האמיתי שמור במערכת), בת 27, סופרת ובת-אדם. במקור מצפון עזה אך כעת עקורה בדרום עזה.

תמיד הייתי נלהבת ופתוחה להכיר את כל התרבויות וצורות החשיבה. כשגדלתי, התחביב האהוב עליי היה לחקור את העולם המערבי. צעירים שגרים במזרח התיכון יבינו אותי כשאגיד שסרטי הוליווד היו חלק עצום מהזהות שלי. אבל בחיים לא דמיינתי שכאשר אכיר חייל ישראלי בפעם הראשונה, הוא יזכיר לי את הדמויות האהובות עליי מהמסך הגדול.

עבור צעירים עזתים ב-20 השנים האחרונות, חיילים ישראלים היו כמו אגדה אורבנית מצמררת; שמענו עליהם, וראינו את האכזריות שלהם בטלוויזיה, אבל פגשנו אותם בחיים האמיתיים לעתים נדירות. מחוץ למבצעים הצבאיים, הנוכחות הישראלית בעזה בילדותי הייתה מצומצמת לשמירת גבולות, תקיפות מהאוויר, והפצצות. לעזתים שחיו באיזורי הגבול כמו שג'אעיה, בית חאנון, ח'אן יונס, וח'וזאעה היו יותר מפגשים עם ישראלים; אבל אני מעולם לא דמיינתי שאפקח את עיניי ואמצא קנה של רובה ישראלי מכוון לפרצוף שלי!

באותו לילה שבו פגשתי לראשונה חייל ישראלי פנים-מול-פנים, בנות הדודות שלי ואני החלטנו להירגע מעט ולהסיח את דעתנו מהמלחמה. כיבינו את הטלפונים כדי להתרחק מהחדשות ולרכל על כל מי שרק אפשר. מאז תחילת המלחמה, רק לעיתים נדירות לא שמענו חדשות, או את קולות הרחפנים והתקיפות האוויריות. באותו לילה, הלילה של ינואר 2024, בחרנו להרחיב את בועת הנורמליות ולצחוק במשך שעות. לא ידענו שזו תהיה הפעם האחרונה שבה נצחק ככה, מהלב.

קיווינו לחגוג את השנה החדשה, ואיחלנו לעצמנו שנה מלאה באהבה, אושר, שלווה - והכי חשוב - סיום הכיבוש והמלחמה. אבל לישראל היו רעיונות אחרים איך לחגוג את המאורע. בשעות המוקדמות של ה-4 לינואר, התעוררנו לרעשים עזים של פיצוצים וירי. לרגע חשבתי שזה סוג של סיוט, אבל זה היה אמיתי!

הצבא הישראלי הטיל מצור על כל מחנה הפליטים, אחד האיזורים המאוכלסים ביותר ברצועת עזה. קולות הטנקים והבולדוזרים קרעו את אוזנינו. הם שיטחו את האדמות והשטחים ליד הבית של דודתי, איפה שאני ומשפחתי מצאנו מקלט. תחילה, חשבנו שזה מבצע מוגבל ושבסופו של דבר הם ייסוגו. אבל האירועים רק התדרדרו. הדמיון שלי רץ בפראות: מה יקרה עכשיו? מה עליי לעשות? 

התלבשנו וחיכינו ללא נודע. השעות חלפו, והמשכנו לשמוע אותם משטחים את האדמות לידנו. לפתע, בת דודתי קפצה וצעקה שהיא שמעה אדם מדבר עברית. בהתחלה חשבנו שהיא צוחקת; היא חובבת הומור שחור. אבל, בין רגע, פרצנו בצרחות, בבכי, ואפילו ביבבות! חשבתי לעצמי, "זה בכלל אמיתי? אני הולכת לפגוש חיילים ישראלים בפעם הראשונה? איך הם נראים? הם מפלצות? הם בני אדם?" היינו בטוחות שסוף העולם הגיע! שאנחנו הולכות להירצח. תהיתי איך הקליע יחדור את הבשר שלי. האם זה כואב? האם אמות מייד? 

קיבלנו שיחה מקצין ישראלי שציווה עלינו לעזוב את הבית בתוך חמש דקות. אם לא נעזוב, הם יפוצצו את הבית, ואותנו בתוכו. שקענו לפניקה ואימה, והחלטנו לוותר ולפנות את הבית. הייתי בטוחה שלעולם לא אראה את הבית שוב. בתוך פחות מדקה התאספנו מחוץ לדלת הבית. לבשתי מעיל לבן, אז אחד מבני משפחתי הסיר אותו ונפנף בו כדגל לבן, לסמן שאנחנו חפים מפשע. 

הייתי האדם החמישי לצאת מהבית, ובחוץ, מצאתי קבוצה של חיילים ישראלים מפנים רובים לראשים שלנו! לא ידעתי מה לעשות. אינסטינקטיבית, הרמתי את שתי הידיים תוך כדי שהם מצווים עלינו לעמוד בשורה. קצין ישראלי הורה לנו בערבית להתחלק לשתי קבוצות: גברים ונשים. אחרי שהתחלקנו, הם הכריחו את קבוצת הגברים, שבה נכח גם אבא שלי, להתפשט לחלוטין מולינו, מתוך פחד שהם קשורים לחמאס ועל מנת לוודא שהם רק אזרחים. לאחר מכן, החיילים כיסו את עיני הגברים והעלו אותם לרכב צבאי לחקירה. בזמן הזה, אנחנו הנשים הוחזקנו כאסירות, בזמן שהמעיל הלבן שלי התעופף מעלה אל השמים.

אחרי כמה דקות, חייל ישראלי צעיר שאל "האם מישהי פה מדברת אנגלית?". התפללתי שהאדמה תפתח ותבלע אותי בתוכה! ידעתי שכל בנות הדודות שלי יצביעו עליי, אבל כל-כך פחדתי שלא יכולתי לבטא מילה אחת! החייל הבחין שכולן מסתכלות עליי, וביקש ממני להתקדם קדימה. אני נשבעת באללה, בקושי הצלחתי ללכת; מרוב פחד הברכיים שלי היכו זו בזו. עד היום אני יכולה להרגיש את הכאב הזה!

החייל הזה, מול חבריו, ביקש ממני לעקוב אחרי ההוראות שלו. הוא אמר שזה לביטחוני. הוא אמר: "אל תפחדי, אנחנו לא הולכים לפגוע בך, אנחנו פה רק נגד לוחמי החמאס". והוא הוסיף, "אם אתן רוצות אוכל, מים, או ללכת לשירותים, תגידי למשפחה שלך שאתן יכולות". הייתי בשוק שהם מרגיעים אותנו, ושהם מוכנים לחלק לנו מים כדי להרוות את הצמא שלנו!

חלק מהחיילים שאלו אותי על רמת האנגלית שלי, כי אני מדברת אנגלית טוב יותר מהחייל שדיבר איתי. הוא המשיך ואמר, "תראי, אני יודע שהכול פה מוזר לך, אבל מי יודע, החיים יכולים להשתנות ואנחנו יכולים להיפגש במדינה אחרת". בינתיים, גל פתאומי של יריות הגיח, ואותו חייל חייך אליי ואל משפחתי ואמר לנו לכסות את האוזניים. נשארנו שם, תחת קולות הירי והפיצוצים, לפחות שלוש שעות, ברגעים הגרועים ביותר בחיינו, כשאנחנו בטוחות שאנחנו יכולות למות בכל רגע.

היום, מהביטחון היחסי שיש לי, אני לא יכולה להפסיק לחשוב על החייל הזה. באותו רגע, הוא חטף את קרובי המשפחה שלי הגברים, וחייך אליי. הוא נתן לי אוכל ומים, אבל הוא היה שם כדי להרוס את הבית שלי. אני והוא פלירטטנו, אבל אז אני ברחתי למחנה פליטים והוא חזר לבסיס הצבאי שלו. ולהוסיף חטא על פשע, הוא היה מנומס להפליא כשהוא החריב את כל חיי.

אני ממשיכה לתהות אם כל זה היה אמיתי. האם באמת פגשתי את אותה אגדה אורבנית מצמררת של ילדותי? כן, אני ראיתי אותם! ראיתי את האנשים שמטילים אימה וטרור על ארצי כבר מעל 76 שנים! והם אנשים כמונו, כנראה אפילו צעירים ממני! והם התייחסו אליי בנימוס! 

ההבנה שהחיילים האלה הם בני אדם, לא שונים ממני מכאיבה אפילו יותר. ראיתי את האנושיות שלו, והוא ראה את שלי. ועדיין, הוא בחר, וממשיך לבחור, לקחת חלק ברצח העם. האם הכריחו אותו? אני יודעת שיש ישראלים שמסרבים. האם אי פעם אפגוש אותו שוב? אני לא מצליחה לדמיין איך העיניים שלו יפגשו את שלי אם ניפגש כשווים.

החייל הישראלי יכול היה לבחור להיות גיבור הוליוודי - חייכן, מקסים, ומסייע לעלמה במצוקה. הוא אמנם בחר אחרת, אבל זה עדיין לא מאוחר. כל ישראלי עוד יכול לסרב. אני רואה את האנושיות שלהם - אני יודעת שהם יכולים להיות אנשים טובים שיעצרו את הטירוף הזה. אני מקווה שבקרוב הם יראו את האנושיות שלי, גם כן.

תרגום ועריכה: תום אלפיה