אסף וארנון על המהלכים האחרונים של ממשלת הימין, ומה מתחולל במסדרונות השלטון חוץ מהרפורמה במערכת המשפט. פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם ימין על מלא שתפו: קריאת השכמה 14 בפברואר 2023 ימין על מלא קריאת השכמה 00:00 / 01:04 אסף וארנון על המהלכים האחרונים של ממשלת הימין, ומה מתחולל במסדרונות השלטון חוץ מהרפורמה במערכת המשפט. קריאת השכמה 508 פרק מספר פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למנויים בלבד המלחמה המלוכלכת עושה עלייה למנויים בלבד מה עושים אחרי שמנצחים? למנויים בלבד למנויים בלבד איך הגיע בלייר למשול בעזה? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

אסף יקיר (כמעט גלצניק) ויובל אונגר (גלצניקית בעוונותיה) חורגים ממנהגם ומתגייסים למאבק להפרטת תחנת הרדיו הצבאית פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם צבא צא לנו מהרדיו שתפו: קריאת השכמה 29 בינואר 2024 צבא צא לנו מהרדיו קריאת השכמה 00:00 / 01:04 אסף יקיר (כמעט גלצניק) ויובל אונגר (גלצניקית בעוונותיה) חורגים ממנהגם ומתגייסים למאבק להפרטת תחנת הרדיו הצבאית קריאת השכמה 599 פרק מספר פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למנויים בלבד המלחמה המלוכלכת עושה עלייה למנויים בלבד מה עושים אחרי שמנצחים? למנויים בלבד למנויים בלבד איך הגיע בלייר למשול בעזה? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

​This item is connected to a text field in your content manager. Double click the dataset icon to add your own content.

פשוט לא מצליחים לראות מה אנשים מוצאים בפופוליסטים - מימין ומשמאל, בארצות הברית או בישראל. לעיוורון הזה יש מחיר פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם על העיוורון (הליברלי) יש מי שפשוט לא מצליחים לראות מה אנשים מוצאים בפופוליסטים - מימין ומשמאל, בארצות הברית או בישראל. לעיוורון הזה יש מחיר שתפו: יאיר גולדשמיט 6 באוגוסט 2025 על העיוורון (הליברלי) יאיר גולדשמיט 00:00 / 01:04 במקרה לגמרי, ספוטיפיי הוביל אותי לפודקאסט 'חוץ לארץ' של עיתון הארץ, לפרק שבו נתנאל שלומוביץ, הפרשן הבכיר של העיתון לענייני ארה"ב, מנסה להסביר את הניצחון של זוהראן ממדאני בפריימריז הדמוקרטיים לראשות עיריית ניו יורק. הפרק עצמו אינו חשוב במיוחד, אך הוא מעניין דווקא משום שהוא מהווה דוגמה קלאסית – כמעט קריקטורית – לאופן השגוי מיסודו שבו המיינסטרים הליברלי מפרש את הצלחתם של מנהיגים פופוליסטיים ואת משבר הדמוקרטיה הנוכחי. לא מדובר רק בניתוח חסר, אלא בכזה שמוביל למסקנות אולטרה-שמרניות, אשר מתורגמות בסופו של דבר לפוליטיקה כושלת. כיוון שסוג ניתוח זה מאפיין לא רק את המרכז-שמאל האמריקאי אלא גם את זה הישראלי – חשוב בעיניי להתמודד אתו ברצינות ולהציב לו חלופה. המדיום הוא המסר? הדיון נפתח בהצגת הפריימריז הדמוקרטיים לראשות העיר ניו יורק כמשקפים את המאבק הפנים-מפלגתי בין שתי אסטרטגיות פוליטיות מנוגדות. הראשונה והמיושנת, שמגולמת בדמותו של נציג הממסד הדמוקרטי וההון הגדול אנדרו קואומו, מבוססת על תשדירי בחירות מסורתיים בערוצי הטלוויזיה. השנייה, החדשה והעדכנית שמגלם ממדאני, נשענת על תוכן אורגני בלתי ממומן ברשתות, בעיקר בטיקטוק. כיוון שרוב תושבי ניו יורק, ובפרט צעירים, כבר לא צופים בטלוויזיה אלא צורכים תוכן פוליטי דרך הרשתות, הניצחון של ממדאני הוא בעיקרו תוצאה של שליטתו בפלטפורמות שהביאה לו חשיפה רחבה יותר. כך התאפשר, כדברי המראיינת, "הניצחון של דוד על גוליית". לדעת שלומוביץ, באותו האופן יש להבין גם את הפופולריות האדירה של חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו קורטז: "היא עבדה יופי באינסטגרם", אף על פי שהיא "מעלה שטויות... שוב, כמו טראמפ". במילים אחרות: ההסבר הוא המדיום, ואין הבדל בין ימין ושמאל. בהמשך שואל שלומוביץ: מדוע דווקא ממדאני צף? הרי הוא לא היחיד שהבין את כוחן של הרשתות. תשובתו היא שהסיבה היסודית היא אותנטיות: "הוא משדר את מה שטראמפ משדר, וזה אותנטיות, שהפכה להיות הערך העליון בפוליטיקה האמריקאית". האותנטיות, לפי ניתוחו, ניצבת כאנטיתזה לדמות הפוליטיקאי השנוא והצבוע, שאומר דבר אחד ועושה ההפך. באותו אופן, הוא מסביר גם את כישלונה של קאמלה האריס, שלמרות קמפיין "נכון ומדויק", נראתה "מהונדסת" מדי, פוליטיקאית מדי. חזרה לממדאני: לפי שלומוביץ, בעוד טראמפ הוא תוצר של השלב הטקסטואלי ברשתות, ממדאני הוא פרי השלב הוויזואלי שלהן. הסרטונים הוויראליים שלו, לדבריו, לא הצליחו בשל תוכנם המטופש – "הוא מבטיח הבטחות שהן במידה רבה בלתי אפשריות" – אלא בזכות האותנטיות שהם שידרו. אפילו בוחריו, הוא טוען, אינם מאמינים לו, אך לפחות מבחינתם הוא מסמן אופק אחר באופן אמין יותר. כשהוא מגיע להתייחס לתוכן הפוליטי עצמו, שלומוביץ טוען שממדאני הוא מצד אחד "הזיקוק של מה שמכונה ווק", אך מצד שני "תמונת מראה של טראמפ". כלומר, שניהם מציעים "מלא שטויות", אך לפחות נוגעים בסוגיות שמועמדים ממסדיים חוששים לגעת בהן, ושבאמת מטרידות את הציבור. כך למשל, הוא מתייחס להבטחת הבחירות של ממדאני להקים מכולות ציבוריות בעיר כרעיון "מגוחך" ו"לא יעיל". סוג הניתוח הזה, האופייני כל כך למיינסטרים הליברלי, שם דגש כמעט מוחלט על ה צורה – במקום על ה תוכן . המשתנים החשובים כאן הם סגנון, רטוריקה, כריזמה אישית, אותנטיות ושליטה בפלטפורמות. במובן הזה, הפופוליסטים העכשוויים מוצגים כ"יצירי הרשתות החברתיות". איני טוען כמובן שלאלו אין תפקיד בפוליטיקה – ובפוליטיקה פופוליסטית בפרט – אך הפרספקטיבה הזו בעייתית מאוד בכמה מישורים. ממדאני. האם מדובר בטראמפ של השמאל? פופוליזם: מחלה או סימפטום? ראשית, מדובר בניתוח מנותק מההיסטוריה ומהמציאות הממשית - ולא חף מפוליטיקה כשלעצמו - שכן הוא מקל מאוד על העושים בו שימוש להתעלם מהגורמים המבניים וארוכי הטווח שהובילו מראש לעלייתם של מנהיגים פופוליסטיים אנטי ממסדיים. הוא מבטל את הצורך בניתוח מעמיק של משבר הדמוקרטיה הנוכחי, ומאפשר לחמוק מהתמודדות עם שאלות יסוד היסטוריות, סוציולוגיות ומעמדיות. כך, הניתוח מצטמצם לשאלות טכנולוגיות, טכניות, ניהוליות, טקטיות וסגנוניות. מכאן גם נובעת המסקנה המופרכת שלפיה אותנטיות היא הציר המארגן של הפוליטיקה האמריקאית כיום – ולא, למשל, העובדה שארה"ב הופכת לפלוטוקרטיה: המדינה העשירה ביותר בהיסטוריה האנושית עם שיעור העוני הגבוה ביותר בעולם המערבי, שבה רבים מאזרחיה איבדו כל אמון ביכולתה של הפוליטיקה לפעול למענם. באופן דומה, גם המיינסטרים הליברלי בישראל נוטה להחמיץ את גורמי העומק שהובילו לעליית הפופוליזם. כך למשל, ההתמקדות בדמותו של נתניהו – בשחיתותו האישית, ביכולתו לעקוף את התקשורת הממסדית, ובאופן הפשטני שבו הוא מחלק את הזירה בין "העם" ל"אליטות" – מצמצמת את הצלחתו לממד פרסונלי, טכני וסגנוני. אך ניתוח שכזה מתעלם מהשבר הדמוקרטי העמוק שנוצר בישראל לאחר ארבעה עשורים של הגמוניה ניאו-ליברלית: הגמוניה שחתרה תחת מוסדות דמוקרטיים, החלישה את משמעותה של האזרחות, העמיקה פערים במוקדי כוח ובמשאבים, פירקה את מדינת הרווחה, פגעה בעבודה המאורגנת, כרסמה בריבונות הלאומית – ובסופו של דבר ערערה את העיקרון הבסיסי של ריבונות העם. תהליך זה יצר, במיוחד בקרב הקבוצות המפסידות ממנו, חוסר אמון עמוק וממוסד כלפי הסדר הפוליטי הקיים. נתניהו, כמו מנהיגים פופוליסטים אחרים, מצליח לגלם את התחושות הללו בדמותו ולהציע את עצמו כמי שיביא לקריסת אותו סדר. כך הופך הפופוליזם, בניתוח הליברלי, לסטייה או תופעת שוליים במערכת שבעצמה נתפסת כלגיטימית, במקום כתגובה כמעט בלתי נמנעת למערכת רקובה - כסימפטום של המחלה ולא המחלה עצמה. כך ניתן להבין גם את קיבעונן הפוליטי של מפלגות האופוזיציה: במקום להציע חלופה מהותית, הן מתעקשות לשמור בקנאות על הסדר הישן – זה שקדם לרפורמות של נתניהו ושותפיו – כאילו כל שנחוץ הוא להשיב את הגלגל לאחור, לפני ש"גנבו לנו את המדינה". כך מתקבעת מערכת פוליטית מעוותת, שבה הימין הופך לגורם המהפכני והרדיקלי, בעוד שהאופוזיציה מקדמת פוליטיקה אולטרה-שמרנית. הימין מציב סדר יום אידיאולוגי, והשמאל-מרכז מסתפק בהגנה על מוסדות ונורמות קיימים. ציבור פסיבי או שחקן פוליטי? כשל נוסף בניתוח שמציעים שלומוביץ' ודומיו הוא הבנת הציבור כפסיבי לחלוטין – כזה שניתן להוליכו שולל בקלות. אם מידת החשיפה היא המשתנה המרכזי, הרי שהתוכן הפוליטי כמעט חסר חשיבות. כך נמנעת האפשרות להכיר בכך שהמדיניות המוצעת - ההצעות הקונקרטיות והתוכן האידיאולוגי - עשויים להיות משמעותיים לבוחרים, ושחלקם לפחות בוחרים בין חלופות ממשיות בהתאם לאינטרסים, למצוקות ולמאוויים שלהם. מנקודת מבט כזו, המאבק בתוך המפלגה הדמוקרטית נתפס כטקטי בלבד – מאבק על דרכי הפנייה לבוחרים – ולא כעימות מהותי בין שתי אלטרנטיבות פוליטיות שונות בתכלית. כך, למשל, טוען שלומוביץ: "טראמפ (כמו נתניהו) מעצב בדמותו את הבייס שלו... אם נתניהו מכריז מחר על שלום תמורת שטחים, אז הבייס שלו יגיע למסקנה שהוא גאון". זלזול עמוק שכזה במניעי ההצבעה למנהיגי ימין אנטי-ממסדיים אינו מותיר מקום לביקורת רצינית על כשלי הסטטוס-קוו: אם הציבור נתפס כבור – אין צורך בביקורת המצב הקיים. בישראל, כשל זה בא לידי ביטוי בטענה הרווחת בחוגים ליברליים, שלפיה ההצבעה לנתניהו ולקואליציה היא עדתית, שבטית, ובעיקר – לא רציונלית. כמעט בכל מערכת בחירות חוזרת הטענה שתושבי הפריפריה והמזרחים מצביעים לנתניהו "למרות שהוא דופק אותם". תפיסה זו מתעלמת מהאפשרות שלפוליטיקה של נתניהו יש גם תוכן ממשי – כזה שאולי מסוכן מאוד מבחינה ליברלית ודמוקרטית, אך מציע לציבור בוחריו חלופה כוללנית. פרויקט זה כולל, בין היתר, מחויבות לעליונות יהודית, לסיפוח, למדיניות חלוקתית פרוטקציוניסטית ולפירוק המדינה המנהלית – והוא חורג בהרבה מסגנון פופוליסטי בלבד. למעשה, הוא מציב בפני בוחריו אלטרנטיבה לסדר הקיים, ובהיעדר חלופה אמיתית משמאל, הימין ממשיך לשחק מול מגרש ריק. יתרה מכך, כאשר מתפתח מתח בין הצורה (הסגנון הפופוליסטי) לבין התוכן (מדיניות ימין קיצוני), נדמה שהמחויבות לתוכן עצמו גוברת. כך למשל, מאז פרוץ המלחמה ודעיכת הפופולריות של ממשלת נתניהו, הולך ומחריף הפער בין הרטוריקה הפופוליסטית שלה לבין מטרותיה הפוליטיות. על אף שרוב הציבור תומך בעסקה להחזרת החטופים ולסיום מוחלט של המלחמה, הממשלה פועלת להמשיכה תוך חסימת כל אופק מדיני. כלומר - היא מתעלמת במופגן מרצון העם. בניגוד לטענה המקובלת, היא עושה זאת לא רק כיוון שהיא מנסה לשמר את עצמה, אלא גם משום שסיום הלחימה עומד בניגוד גמור לעקרונות המרכזיים של הפרויקט הפוליטי שהיא מקדמת. טראמפ של השמאל? ההתמקדות האובססיבית בצורה על חשבון התוכן יוצרת הקבלה שקרית בין מנהיגים סמכותניים כגון טראמפ ונתניהו לבין דמויות אולטרה דמוקרטיות כמו ממדאני, אוקסיו-קורטז או ברני סנדרס. אמנם נכון שכולם נוקטים באסטרטגיה פופוליסטית של פנייה ישירה לעם וניסיון לדבר בשמו כנגד אליטות מנוכרות, תוך שימוש אפקטיבי ברשתות החברתיות – אך כאן הדמיון מסתיים. טראמפ ונתניהו הם מנהיגים גזעניים, אוליגרכיים ואוטוריטריים, בעוד שהפלג הסוציאליסטי דמוקרטי במפלגה הדמוקרטית מציע אלטרנטיבה מהותית: פוליטיקה שמאלית, דמוקרטית, השתתפותית ומכילה, וקמפיין ששם דגש על סוגיות כלכליות מובהקות ועל יוקר המחיה. התעלמות וביטול התוכן הסוציאליסטי שמציעים מנהיגים כמותם – ומהפופולריות ההולכת וגדלה של תוכן זה – אינה מאפשרת להבין את עוצמת המפץ הפוליטי שהם מחוללים. לבסוף, מיקוד היתר בצורה ובסגנון מוביל להתעלמות מוחלטת מהיבט קריטי בהצלחתו של ממדאני: ההיבט הארגוני של הקמפיין. ניצחונו לא התאפשר רק בזכות השיח הפופוליסטי והאנטי-ממסדי שקידם, שליטתו בפלטפורמות הדיגיטליות, הכריזמה האישית שלו או הבטחותיו לשקם את השירותים הציבוריים הקורסים (על אף שכל זה אכן חשוב) – אלא גם, ובעיקר, בזכות היכולת לבנות תשתית שטח יוצאת דופן בהיקפה. ממדאני הצליח לגייס תנועת מתנדבים חסרת תקדים, שבכוחה הצליח לגבור על נחיתות אדירה במימון ועל ניסיונות חוזרים ונשנים של הממסד הדמוקרטי לחבל בקמפיין שלו. בסך הכול, כ-50 אלף מתנדבים גייסו כשמונה מיליון דולר מתרומות קטנות בלבד, ודפקו על למעלה ממיליון וחצי דלתות ברחבי העיר. במובן זה, המסגור שממדאני העניק למערכת הבחירות – כמאבק בין "פוליטיקה של כסף" לבין "פוליטיקה של אנשים" – לא היה רק סיסמה רטורית, אלא קיבל ביטוי ממשי באופן שבו תושבי ניו יורק פגשו את המועמדים. כפי שסיכם זאת ממדאני עצמו: "מצאנו את הדרך לנצח את הכסף המאורגן: אנשים מאורגנים". מחיר העיוורון ניתוחו של שלומוביץ ממחיש כיצד המרכז הליברלי ממשיך להחמיץ את מהותו של הפופוליזם: הוא מצמצם אותו לתופעה סגנונית, תקשורתית או פרסונלית – ומתעלם מהתשתית המעמדית, התוכן האידיאולוגי, והכוח הארגוני שמאפשר את צמיחתו. כך מוצגת פוליטיקה של שינוי כקריקטורה של אותנטיות; פרויקט רדיקלי מנותח במונחים אסתטיים; וההבחנה המכרעת בין אלטרנטיבה סוציאליסטית-דמוקרטית לבין חלופות ליברליות-שמרניות מיטשטשת. ההתעקשות הליברלית להתעלם או לבטל את התוכן שבבסיס ההצלחות הפופוליסטיות אינה רק כשל פרשני, אלא מובילה לאסטרטגיה פוליטית כושלת. כישלונה של קאמלה האריס בהתמודדות לנשיאות ממחיש זאת היטב: בניגוד למחמאות שהרעיף עליה שלומוביץ, היא הובילה קמפיין שמרני ביותר, שנמנע במכוון מדיון בסוגיות כלכליות ובהצעות מדיניות קונקרטיות. בכך שיקפה את עמדות ההון הגדול שתמך בה, אך התקשתה לעורר השראה או לבנות בסיס תמיכה רחב. במקום להציב אופק של שינוי, הקמפיין שלה נתפס, במידה רבה של צדק, כניסיון עקר לשמר את הקיים. בישראל, היעדר אלטרנטיבה מהותית מצד המרכז-שמאל הפך למכשול דומה: "ממשלת השינוי" התקשתה להציע פוליטיקה פוזיטיבית שתגיב למצוקות הציבור ותנסח סדר יום חדש. בהיעדר חזון ובהיעדר בשורה – גם היא נידונה לכישלון. אם כך, העוצמה של הפופוליזם העכשווי נעוצה דווקא ביכולתו לגלם פוליטיקה של שינוי. מול פופוליזם ימני שמציע סדר חדש – מסוכן, גזעני ואוטוריטרי ככל שיהיה – השמאל אינו יכול להסתפק בשינויים קוסמטיים. עליו להציע חלופה אמיתית. יאיר גולדשמידט הוא דוקטורנט וחוקר בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה. עוסק בפופוליזם, תאוריה דמוקרטית ופוליטיקה ישראלית. עריכה: מעין גלילי יאיר גולדשמיט 100 פרק מספר יאיר גולדשמידט הוא דוקטורנט וחוקר בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה. עוסק בפופוליזם, תאוריה דמוקרטית ופוליטיקה ישראלית למנויים בלבד למה ואיך נעצרתי מעצר פוליטי למנויים בלבד הסכינים הארוכות של המשטר נשלפו למנויים בלבד כן, שלום למנויים בלבד נאום הניצחון המלא של זוהראן ממדאני הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

מאיה ורטהיימר בלתי נסבלת. אבל היא גם מחדדת את השאלה: מי נגד מי? פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם האזרחית ורטהיימר שתפו: קריאת השכמה 3 באוקטובר 2021 האזרחית ורטהיימר קריאת השכמה 00:00 / 01:04 ! קריאת השכמה 291 פרק מספר פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למנויים בלבד המלחמה המלוכלכת עושה עלייה למנויים בלבד מה עושים אחרי שמנצחים? למנויים בלבד למנויים בלבד איך הגיע בלייר למשול בעזה? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

השליחים של וולט לא מוכרים כעובדי החברה. האם לשקרים שמחזיקים את "כלכלת החלטורה" יש רגליים? פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם די לחלטורה שתפו: קריאת השכמה 31 באוקטובר 2021 די לחלטורה קריאת השכמה 00:00 / 01:04 ! קריאת השכמה 308 פרק מספר פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למנויים בלבד המלחמה המלוכלכת עושה עלייה למנויים בלבד מה עושים אחרי שמנצחים? למנויים בלבד למנויים בלבד איך הגיע בלייר למשול בעזה? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

רגע מחלוקת אדיר בהנהגת החברה החרדית - האזינו לשיחה בין ציפורה גוטמן ודני פילק על הקרב שהתנהל בסוגיית לימודי הליבה. פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם הקרב על לימודי הליבה | שיחה 39 שתפו: מה לעשות עכשיו 22 בספטמבר 2022 הקרב על לימודי הליבה | שיחה 39 מה לעשות עכשיו 00:00 / 01:04 ! מה לעשות עכשיו 39 פרק מספר איך אפשר להתקדם לחברה צודקת, שוויונית וסולידרית בעולם שנראה צועד לכיוון ההפוך? שיחות על אקטואליה, תיאוריה פוליטית ומאבקים. למנויים בלבד מה לעשות עכשיו עם הממשלה? למנויים בלבד למנויים בלבד למנויים בלבד הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם 033 - ברשות עצמן بسُلطتها الذاتية שתפו: 19 במאי 2020 033 - ברשות עצמן بسُلطتها الذاتية קריאת השכמה 00:00 / 01:04 ! קריאת השכמה 33 פרק מספר פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למנויים בלבד המלחמה המלוכלכת עושה עלייה למנויים בלבד מה עושים אחרי שמנצחים? למנויים בלבד למנויים בלבד איך הגיע בלייר למשול בעזה? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

פרופסור דני פילק הוא רופא ומרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, וחבר מזכירות תנועת "עומדים ביחד". דני פילק פרופסור דני פילק הוא רופא ומרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, וחבר מזכירות תנועת "עומדים ביחד". פרק: 7 | 8.5.23 | בואו נדמיין מערכת בריאות שדואגת לכולנו לאחר שנים של הפרטה, מערכת הבריאות מיובשת ונעדרת שוויון. דני מזמין אותנו לדמיין מערכת בריאות שדואגת לכולנו.

בתחילת אפריל תורנויות המתמחים היו אמורות סוף סוף להתקצר - אבל המתווה לא יושם. מה קרה שם? ראיונות עם ד"ר ריי ביטון ופרופ' נדב דוידוביץ'. פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם מלכוד 26 שתפו: קריאת השכמה 27 באפריל 2022 מלכוד 26 קריאת השכמה 00:00 / 01:04 ! קריאת השכמה 397 פרק מספר פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למנויים בלבד המלחמה המלוכלכת עושה עלייה למנויים בלבד מה עושים אחרי שמנצחים? למנויים בלבד למנויים בלבד איך הגיע בלייר למשול בעזה? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

(ואיך זה קשור לבועת הנדל"ן הישראלית?) פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם הגיע הזמן להודות שנטפליקס עושה טלוויזיה טובה הקפיטליזם מאופיין בשלבים של צמיחה מהירה, כמו מאניה - ואז משבר. נטפליקס ושוק הנדל"ן הישראלי כמקרי מבחן. שתפו: טלי גולדרינג 7 במרץ 2025 הגיע הזמן להודות שנטפליקס עושה טלוויזיה טובה טלי גולדרינג 00:00 / 01:04 קרדיט לתמונה: שאטרסטוק, TY Lim הימים שאחרי משבר 2008 נדמו כימי שינוי. הסנטימנט הציבורי השתנה באופן דרמטי: תנועת "Occupy Wall Street" התפשטה במהירות עם הסיסמה "אנחנו ה-99%". מחאות המוניות, דיונים על אי-שוויון ופרץ של סדרות וסרטים שחשפו את החמדנות התאגידית—כל אלה יצרו את התחושה שארצות הברית עומדת בפני נקודת מפנה. ברני סנדרס, שנחשב לדמות שולית בפוליטיקה האמריקאית במשך עשורים, הפך לקול מרכזי בשיח הציבורי עם קמפיין שסחף צעירים ותבע צדק כלכלי. היה נדמה שהציבור האמריקאי מתחיל לפקפק בקפיטליזם הדורסני ולדרוש שינוי אמיתי. 17 שנים אחרי המשבר, ואמריקה נמצאת במקום אחר לחלוטין. טראמפ, הנשיא הנבחר, הצליח לרכז סביבו את ההון הגדול, להפוך את התמיכה התאגידית בו לגלויה ולשכנע את הציבור שאין בכך שום בושה. החזון שלו ברור: פחות מדינה, פחות שירותים ציבוריים, ויותר כוח לתאגידים הגדולים. אבל ההפתעה האמיתית אינה רק המדיניות עצמה – אלא האופן שבו הציבור האמריקאי קיבל אותה כמעט ללא התנגדות. זה לא נובע רק מהתפוררות הליברליזם המזויף או מכך שהמפלגה הדמוקרטית לא הציעה שום חזון כלכלי שיכול היה לשפר את חייהם של האזרחים. גם זה נכון, אבל זה לא מסביר הכל. למה במקום לדחות את הקפיטליזם, הציבור האמריקאי פנה דווקא לגרסה הקיצונית ביותר שלו? אני לא מתיימרת לענות על השאלה במלואה, אבל יש לי כמה ניחושים. האמריקאים יודעים שהקפיטליזם דורסני ונצלני. למעשה הם לא נסוגו בכלל מהעמדות בהן החזיקו ערב משבר 2008. אבל לצד ההכרה שלהם בעוולות הקפיטליזם הם גם מכירים בערכו של שלב המאניה שבו - אותה תקופת התלהבות קדחתנית וגאות כלכלית שמאופיינת באופוריה, לקיחת סיכונים ותחושה שהכל אפשרי. את השלב הזה טראמפ מייצג עבורם. בתוך מחזור החיים הקפיטליסטי שכולל צבירה והתפתחות, צמיחה מואצת, משבר, וקריסה, נותר לאמריקאים רק לקוות שהם יצליחו לתזמן את חייהם כך שיבלו זמן רב יותר מחייהם כשהם רוכבים על גלי העלייה בשוק. לכן, בשביל לבקר את הקפיטליזם זה לא מספיק לתאר את עוולותיו וזה לא מספיק לתאר את המשבריות שבו. צריך לדעת ולהכיר דווקא את השלב המאני, זה שקוסם כל כך לציבור. דרך טובה להתחיל לעשות את זה, היא לדבר על טלוויזיה טובה. תם עידן השואוראנרים. ברוכים הבאים לעידן "המדף הנמוך" (וכן, הוא מדהים) על פלטפורמות הסטרימינג נמתחת ביקורת חריפה: נטען שהן מעדיפות כמות על איכות, מכתיבות קצב ייצור תעשייתי, ומשטיחות סגנונות. גם כשסדרה מציגה ביקורת חברתית, היא לרוב מקבעת תחושת חוסר אונים ולכן מייאשת ולא מציעה שינוי אמיתי. סדרות נשפטות מיד, ואם אינן מצליחות – הן מבוטלות, מה שיוצר פחדנות במקום חופש יצירתי. הכל נכון. לצד הביקורת אני רוצה להציע טענה נוספת: סטרימינג – על כל פגמיו – הביא איתו תור זהב לטלוויזיה. לא בגלל חזון אמנותי ייחודי אלא כי מנגנון הצמיחה התובעני של נטפליקס דרש כל כך הרבה תוכן, שהמון יוצרים קיבלו הזדמנויות שלא היו מתאפשרות בשום מקום אחר. התוצאה היא עושר יצירתי מסחרר. סדרות פורצות דרך שנבלעות בתוך ההמון, לא כי הן חסרות משמעות, אלא כי הן מתקיימות בתוך שפע מטורף של יצירה. מבקרי תעשיית הסטרימינג מתגעגעים לתחילת שנות ה-2000 – עידן השואוראנרים. אז, HBO ורשתות הכבלים יצרו סדרות מורכבות כמו הסופרנוס, שובר שורות ו-הסמויה, שלא ניסו להתחנף למכנה המשותף הרחב. אבל גם לעידן הזה היו פגמים. סדרות הכבלים נבנו סביב לוח שידורים: מבנה קשיח של 10-13 פרקים לעונה, דרישה לעלילה שמחזיקה שנים, והכתבה של מה נחשב "יוקרתי". הדרמות האיטיות, האפיות, זכו ליוקרה, בעוד שקומדיות, אנימציה, וסדרות ז'אנר (מדע בדיוני, פנטזיה, אימה) נתפסו כנחותות. מי שחשב מחוץ לקופסה לרוב נשאר בחוץ. בנוסף, קצב ההפקה היה איטי. רשתות הכבלים השקיעו בכל סדרה כמו בפרויקט קולנועי, מה שהבטיח איכות אבל גם הגביל מאוד את כמות הניסיונות. כל סדרה חדשה הייתה סיכון כלכלי כבד, ולכן ההימורים היו שמרניים יותר. ואז הגיע הסטרימינג. המודל של נטפליקס לא מחפש יצירות מופת – הוא רוצה ספרייה אינסופית שתשאיר מנויים מחוברים. סדרות המדף הנמוך – תוכן שנזרק החוצה בקצב מסחרר – נתפסות כהידרדרות. אבל דווקא הכאוס הזה פתח מרחב יצירתי חדש. מרוב עומס, יכלו לצוץ סדרות שלא היו מאושרות בטלוויזיה המסורתית: גיבור ראשי דיכאוני (בוג'ק הורסמן), סדרת ילדים עם טבח המוני (משחק הדיונון), או יצירות ששוברות את כללי הז'אנר (דה בויז, ארקיין). לוח השידורים נעלם, ואיתו גם הצורך לציית לכללים הישנים. סדרות יכלו להיות עונות קצרות (פליבג), פרקים באורכים משתנים (Love, Death & Robots), והצלחה לא נמדדה לפי פרק הבכורה, אלא לפי היכולת לשמור מנויים. בין 2015 ל-2019, נטפליקס פעלה תחת עיקרון אחד: לגדול בכל מחיר. החברה הזרימה מיליארדים לתוכן, מימנה את ההשקעות דרך חוב, וזינקה מ-70 ל-167 מיליון מנויים בתוך חמש שנים. טד סרנדוס, ראש התוכן, קיבל מנדט ברור: להמר על כל פרויקט שנראה מסקרן. ואז הגיע המשבר. ב-2022 מניית נטפליקס ספגה ירידה חדה, מה שזעזע את השוק וגרם לחברה לשנות אסטרטגיה. שנה אחר כך, שביתת התסריטאים (148 ימים) חשפה את השבר בין היוצרים לתאגידי הסטרימינג. הדרישות היו ברורות: תמלוגים הוגנים, יציבות תעסוקתית, והגנה מפני בינה מלאכותית. סטרימינג, שאפשר חופש יצירתי חסר תקדים, נבנה על ניצול, וכעת הגיע לנקודת מבחן. מצד אחד, המודל של נטפליקס הביא להצפה של תוכן בינוני. מצד שני, הוא איפשר לסדרות כמו אוזרק , האמריקאים ו- אנדור להיוולד – יצירות שלא היו יכולות לשרוד בעולם הישן. נטפליקס אמנם התאוששה מאז, העלתה מחירים וחיזקה את מעמדה, אבל השאלה הגדולה היא האם החדשנות היצירתית של השנים האחרונות תוכל להימשך תחת ההידוק הכלכלי הנוכחי. שפע הוא חלק אינהרנטי מצמיחה מואצת, כמו גם המשבר הכלכלי המודל של נטפליקס בשנות השפע שלו דומה במובנים רבים למודל עסקי אחר שהתקיים עשרות שנים לפניו – מפעל הקומיקס צ'רלטון. צ'רלטון, שפעל משנות ה-40 ועד שנות ה-80, היה ידוע כבית הוצאה זול, שמשלם ליוצריו פרוטות אך מספק להם חופש יצירתי בלתי מוגבל. היוצרים בצ'רלטון יכלו לכתוב סיפורים רדיקליים, קודרים ומורכבים יותר מאלה שפורסמו בהוצאות כמו MARVEL או DC. כך, דווקא בהוצאה שנתפסה כשולית, נולדו דמויות שהיוו השראה ישירה ל-Watchmen של אלן מור – יצירה ששברה את כללי הז'אנר והציבה סטנדרטים חדשים לגרפיק נובלס. אבל כמו כל תקופת פריחה, גם הצמיחה המואצת של תעשיית הקומיקס לא נמשכה לנצח. בשנות ה-90, תעשיית הקומיקס כולה חוותה בועת מחירים שהתנפחה במהירות מסחררת – והתרסקה בקול ענות חלושה. הכול התחיל כשהאספנים שמעו על העסקה ההיסטורית שבה חוברת Action Comics #1 (הופעת הבכורה של סופרמן משנת 1938) נמכרה במאות אלפי דולרים. אך למה דווקא החוברת הזו הפכה לנדירה כל כך? הסיבה הראשונה היא תרבותית. בשנות ה-50, הפסיכיאטר פרדריק ורתהם הוציא ספר בשם Seduction of the Innocent, שבו טען כי קומיקס משחית את נפשם של ילדים, מעודד אלימות ואפילו רומז ליחסים הומוסקסואליים חבויים בין באטמן ורובין. דבריו חוללו פאניקה מוסרית, והורים רבים השליכו חוברות קומיקס לפח. כתוצאה מכך, רבים מהעותקים של Action Comics #1 אבדו לנצח. הסיבה השנייה היא כלכלית-סביבתית. בשנות ה-80, חוברות קומיקס ישנות נתפסו כחומר חסר ערך, ורבות מהן נשלחו למיחזור, כחלק ממדיניות סביבתית חדשה לעידוד שימוש חוזר בנייר. גם כאן, אינספור חוברות קלאסיות נגרסו ונעלמו מהשוק. השילוב של השמדת חוברות יזומה בשנות ה-50 עם מיחזור נרחב בשנות ה-80 הפך את Action Comics #1 לנדירה מאוד. רק עותקים בודדים שרדו במצב טוב, מה שהפך אותה לפריט אספנים יקר ערך. כשהסיפור הזה התפשט בשנות ה-90, אספנים החלו לחשוב שכל חוברת קומיקס נדירה יכולה להפוך להשקעה רווחית. מארוול, DC וחברות אחרות זיהו את ההזדמנות והחלו לשווק מהדורות מיוחדות, תוך יצירת אשליה של נדירות. חוברות שווקו עם תוויות נוצצות כמו "מהדורה מוגבלת!", "רק 5,000 עותקים!", או "אספנים בלבד!" – אך בפועל, החברות הדפיסו עותקים רבים בהרבה, לעיתים בעשרות או מאות אלפים. הכותר Superman #75 (מותו של סופרמן), שהיה אמור להיות מהדורה אספנית ייחודית, נמכר בכ-6 מיליון עותקים – הרבה יותר ממה שהשוק היה יכול לספוג. במשך זמן מה, ההונאה עבדה. אספנים נהרו לחנויות, ורבים מהם לא קנו חוברת אחת, אלא חמש או עשר – אחת לקרוא, והשאר "להשקעה". המחירים בשוק המשני טיפסו במהירות, והתחושה הייתה שזהו שוק ללא הפסדים. בתוך הטירוף הזה, תעשיית הקומיקס ידעה גם רגעים יצירתיים חסרי תקדים. כשרבים מהכספים שהוזרמו לשוק הלכו להדפסת חוברות אספנות נוצצות, הכסף גם מימן יצירות חדשניות ונועזות. בשנות ה-80 וה-90, לצד ההונאה הכלכלית, נכתבו ונוצרו כמה מהגרפיק נובלס החשובים בהיסטוריה. ספרים כמו The Dark Knight Returns של פרנק מילר אתגרו לחלוטין את הדמות של באטמן והפכו אותה לקודרת ואנטי-גיבורית. Maus של ארט ספיגלמן – סיפור השואה בפורמט קומיקס – הוכיח שאמנות הקומיקס יכולה לגעת בנושאים כבדים וזכה בפרס פוליצר. Sandman של ניל גיימן הפך לסדרה פורצת דרך ששילבה מיתולוגיה, היסטוריה ופנטזיה. היצירות האלו לא נוצרו בוואקום. בועת האספנות של הקומיקס סיפקה הזדמנות ליוצרים לפרוץ גבולות. מפני שהתעשייה הייתה כל כך רווחית היא יכלה להרשות לעצמה לקחת סיכונים. ממש כמו נטפליקס בעידן הצמיחה המואצת שלה, גם תעשיית הקומיקס ידעה תקופה של שפע יצירתי שנולד מתוך בועה כלכלית. ואיך זה קשור לבועת הנדל"ן הישראלית? בועת הנדל"ן בישראל שינתה את המרחב הבנוי בצורה משמעותית והאיצה התחדשות עירונית חסרת תקדים. במציאות של מחירי דיור שפויים ונתח רווחים נדיב פחות לקבלנים, התחדשות עירונית הייתה נשארת בגדר חלום עבור אזרחים רבים שנהנו ממנה. לצד ההשלכות השליליות הסביבתיות, ההשלכות על יוקר המחיה והרחבת הפערים החברתיים, היא יצרה גם תנופת בנייה ופיתוח תשתיות שאין להתעלם ממנה. בעשור האחרון, כמעט כל שכונה ותיקה בערים הגדולות עברה שינוי דרמטי. פרויקטים של תמ"א 38, פינוי-בינוי, והתחדשות עירונית הובילו להקמת תשתיות חדשות ומודרניות. ולא מדובר רק בדירות למגורים אלא גם בהשקעה בתשתיות: כבישים חדשים, מערכות ניקוז משודרגות, רשתות חשמל ותקשורת מתקדמות, וקווי תחבורה ציבורית שלא היו מתפתחים בקצב כה מהיר ללא הביקושים העצומים שיצרה הבועה. קשה לומר, עם יד הלב, שללא הבועה הקו האדום של הרכבת הקלה בתל-אביב היה מגיע לשלב ההשקה. וכמי שמאמינה שאנו חווים פיצוץ בועת נדל"ן בימים אלה, אני חוששת לגורלם של הקו הירוק והסגול. וגם אם יש לכם ביקורת על תהליכי התחדשות עירונית, ובהחלט לא חסרות סיבות, קשה שלא להתרגש מהסיפור של חריש. סיפור שמדגים כיצד ספקולציה פיננסית סביב נדל"ן גרמה להשקעה ברווחה. חריש הייתה אמורה להיות סיפור הצלחה של נדל"ן – עיר מתוכננת עם מחירים אטרקטיביים, שהייתה אמורה למשוך גם משקיעים וגם משפחות צעירות. בחמש השנים האחרונות המחירים אכן עלו: דירות 4 חדרים התייקרו ב-36%, מ-1.1 מיליון ש"ח ל-1.5 מיליון ש"ח. אבל מחירי השכירות נותרו מאחור. דירת 3 חדרים שתומחרה ב-2,000 ש"ח לפני חמש שנים, עולה היום רק 2,300 ש"ח. הפער הזה לא היה מקרי. מודל שבו קונים דירות מתוך ציפייה לתשואה גבוהה נתקל במציאות: שכירות נמוכה יחסית שמושכת אוכלוסייה מוחלשת, ולא מספיק ביקוש אמיתי שיתמוך בהמשך העליות. אלא שכאן נכנס משתנה נוסף – המדינה. 500 מיליון ש"ח הוזרמו דרך משרד הרווחה, באופן שהוסבר כתגובה לצרכים החברתיים של תושבי העיר. ההסבר הרשמי להקצבה היה: "היצע דירות נרחב ומחירי שכירות נמוכים שבעקבותיו מגיעות לחריש משפחות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך." אלא שבפועל, הכסף הזה לא רק סייע למשפחות, אלא גם שימר את מחירי הדירות הגבוהים ומנע ירידת ערך – כדי להבטיח שהשוק ימשיך לעלות, ושמשקיעים וקבלנים לא ימצאו את עצמם עם נכסים שמאבדים מערכם. חיים מצמיחה לצמיחה יש גסות מסוימת בדיון על שלב המאניה של הקפיטליזם - משהו שמנוגד לאינסטינקט הטבעי להתנגד לו או לגנות אותו. המאניה היא השלב שקשה להתכחש לקסמו. תעשיית הסטרימינג הולידה סדרות מעולות דווקא כשפעלה במודל צמיחה מואץ. תעשיית הקומיקס בשנות ה-90 ייצרה גרפיק נובלס מרהיבים כשהייתה בעיצומה של בועת אספנות. והנדל"ן הישראלי? סביר להניח שרוב ההתחדשות העירונית וההשקעה בתשתיות לא היו מתרחשות ללא ספקולציה פרועה. הפירות החברתיים והתרבותיים צמחו לא למרות שלב המאניה אלא בזכותו. אולי זו הסיבה שהאמריקאים בחרו בטראמפ - לא בגלל שהם אינם מבינים את עוולות הקפיטליזם, אלא דווקא מפני שהם מבינים אותו היטב. האמריקאים, כמו רבים מאיתנו, למדו לחיות מצמיחה לצמיחה, בתקווה שיצליחו לתזמן את חייהם כך שיהנו מפירות הבועה בלי להיקלע למשבר. אבל הפתרון לקשיים שלנו, לא יכול להיות לסמוך על טראמפ ועל שלב המאניה של המחזור הקפיטליסטי. הפתרון מתחיל עם לדמיין מערכת אחרת. מערכת שבה יצירה ותרבות אינן סחורות שמייצרות תמלוגים לתאגידי ענק בלבד, אלא נכסים ציבוריים שכולם יכולים ליהנות מהם ולתרום להם. מערכת שבה התחדשות עירונית אינה תלויה בספקולציה פרועה, אלא בתכנון חברתי ארוך טווח. מה שבטוח הוא שהמהפכה הזו לא תשודר בטלוויזיה. טלי גולדרינג היא חוקרת עצמאית בתחומי הכלכלה והנדל"ן, וחברת מערכת מגזין רוזה. עריכה: תום אלפיה טלי גולדרינג 66 פרק מספר טלי גולדרינג היא חוקרת עצמאית בתחומי הכלכלה והנדל"ן, וחברת מערכת מגזין רוזה למנויים בלבד למה ואיך נעצרתי מעצר פוליטי למנויים בלבד הסכינים הארוכות של המשטר נשלפו למנויים בלבד כן, שלום למנויים בלבד נאום הניצחון המלא של זוהראן ממדאני הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו

על הזוכים האמיתיים בלוטו לא תשמעו בחדשות, וגם לא על המפסידים. פרק זה סגור למנויים בלבד. לא מנויים? לחצו כאן כדי להירשם 234- מי הבא בלוטו? من القادم باللوتو؟ שתפו: 1 ביוני 2021 234- מי הבא בלוטו? من القادم باللوتو؟ קריאת השכמה 00:00 / 01:04 ! קריאת השכמה 234 פרק מספר פודקאסט אקטואליה סוציאליסטי על החיים עצמם ועל התקווה לשינוי יסודי של החברה, הפוליטיקה והכלכלה. למנויים בלבד המלחמה המלוכלכת עושה עלייה למנויים בלבד מה עושים אחרי שמנצחים? למנויים בלבד למנויים בלבד איך הגיע בלייר למשול בעזה? הצטרפו לתוכנית המנויים שלנו הצטרפו עכשיו